תביעה ייצוגית כנגד עיריית תל אביב-יפו

רקע ביום 28.2.2017 הגישו המבקשים בקשה לאישור תובענה כייצוגית כנגד עריית תל אביב יפו והחברה לפיתוח כלכלי תל אביב יפו (להלן ביחד: "עירית ת"א" או "עת"א") כמו גם נגד ג'יסידקו ישראל בע"מ (להלן: "ג'יסידקו").

...

מהטעמים האמורים, איני רואה מקום לפעול לאיתור מבקשים אחרים חלף המבקשים ונחה דעתי כי אין להורות על פרסום בקשת ההסתלקות.

סוף דבר הריני מאשרת את הסתלקות המבקשים מבקשת האישור ומורה על מחיקת בקשת האישור.

התביעה האישית של המבקשים, נדחית.

נטען כי הסכומים שנגבו ע"י המשיבות עולים על ההוצאה הישירה והסבירה בגין פעולה זו. הבקשה הוגשה לאחר שבימ"ש לעניינים מנהליים בתל אביב ע"י כב' השופטת שיצר נתן פסק דין ביום 19/3/15 בשלוש תובענות ייצוגיות נגד עריית תל אביב -יפו וחברת מי אביבים 2010 בע"מ (להלן: "מי אביבים"): ת"צ 21832-02-12, ת"צ 21899-02-12 ו- ת"צ 10343-03-13 (להלן: "עניין ליבוביץ").

...

בנסיבות המפורטות לעיל, משלא ניתנה להן ארכה להגשת הודעת חדילה ולאור שקילת סיכונים מול סיכויים, שעה שבבית המשפט המחוזי בעניין ליבוביץ ההכרעה תמכה בעמדת המבקשים, אך לגיטימי ומובן כי הרשויות הגישו הודעות חדילה ולא הסתכנו בכך שבסופו של דבר יצטרכו להשיב מאות אלפי שקלים ואף מיליוני שקלים מקופתן.

אני סבורה, כי בנסיבות, אין גם מקום לפסוק הוצאות לטובת המשיבות, הגם שהודעות החדילה הובילו לגביית חסר בפועל לקופה הציבורית.

לסיכום: א) לאור האמור לעיל, משהוגשו הודעות החדילה, נדחית בקשת האישור.

]השופטת י' וילנר: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (כב' השופטת מ' אגמון-גונן) בת"צ 50235-02-14 שניתן ביום 1.10.2017, בגדריו נדחתה בקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד עריית תל אביב-יפו, היא המשיבה (להלן בהתאמה: הבקשה לאישור ו-הערייה).

דברים אלה עולים במפורש מהחלטת הבהרה של ועדת הכספים של הערייה מיום 28.4.2014, אשר קבעה כי: "בעריית תל אביב יפו לא מוענקות הנחות מימון למעט הנחה לאזרחים ותיקים מעל גיל 75 המשלמים את תשלום הארנונה מראש. לפיכך, לא מוענקת הנחה לציבור משלמי הארנונה בהוראת קבע שאף היא הנחת מימון.

...

העירייה הוסיפה וטענה כי יש לדחות את הבקשה לאישור אף לגופה, שכן הוראות הקבע שבאמצעותן משלמים נישומים את תשלומי הארנונה לעירייה אינן תואמות את ההגדרה של "הוראת קבע" בתקנות שמכוחן נקבעה ההנחה.

אין בידי לקבל עמדה זו. אמנם, מבחינה לשונית ייתכן וניתן היה להרחיב את ההגדרה כאמור, ואולם, מבחינה תכליתית לא מצאתי הצדקה לעשות כן, והמבקשים אף לא הצביעו על הצדקה שכזו.

אני סבורה כי מלשון התקנה ומתכליתה עולה כי הוראת קבע היא כזו אשר ניתנת לפחות למשך יתרת שנת המס בה היא ניתנת.

סיכום לאור כל האמור לעיל, אני סבורה, כאמור, כי הפרשנות הראויה לתקנה 3 לתקנות ההנחות היא הפרשנות המרחיבה, למעט בהתייחס לתנאי השני, לפיה הוראות קבע המזכות בהנחה הן הוראות קבע הקיימות כיום בשוק הבנקאות– היינו, הוראות שניתן לבטלן, המופנות לבנק ואשר אינן מוגבלות בהכרח לשנה בה הן ניתנו.

לא נעלמה ממני בהקשר זה טענת המבקשות המפנות לפסק דין של בית המשפט לעניינים מנהליים בתל-אביב בו אושר הסדר פשרה מתוקן במסגרת תובענה ייצוגית נגד עריית תל-אביב יפו, ושלפיו הערייה השיבה סך של כ-6 מליון ש"ח לנישומים מהם גבתה אגרת ביוב ביתר, באופן שההשבה נקבעה גם באמצעות קזוז בחשבון פעיל אשר הוגדר כחשבון ארנונה או מים המחויב באופן שוטף (עת"מ (ת"א) 2353/08 חידוש סוכנויות לביטוח בע"מ נ' עריית תל-אביב יפו (2.5.2016)).

...

דרישה זו אינה מתקיימת בתשלומים אותם גובה המשיבה 2 מהצרכנים בגין שירותי המים והביוב שהיא מספקת להם, כפי שנפסק (על ידי הרכב שופטים מורחב) בבג"ץ 1195/10 מרכז השלטון המקומי נ' הרשות הממשלתית למים ולביוב (13.11.2014), ולאחרונה שוב בדנ"מ 5519/15 יונס נ' מי הגליל תאגיד המים והביוב האזורי בע"מ (17.12.2019): "משדן בית המשפט בעניין רשות המים בשאלת סיווגם של אותם התשלומים ממש אשר בהם נוגע ההליך שבפנינו – תעריפי מים וביוב – וקבע, על פי מבחן העלות הריאלית, כי מדובר ב'מחיר' ולא במס, אגרות או בתשלומי חובה אחרים, אני סבורה כי יש לפסוע גם במקרה דנן בתלם הפרשני שכבר נחרש שם ואשר בו כבר פסעה הפסיקה לגבי תשלומים שונים בבואה לפרש את המונחים 'מס, אגרה או תשלום חובה אחר' בפרט 11 לתוספת השנייה. תלם פרשני זה מוליך אותנו אל המסקנה כי התשלומים נושא ההליך דנן, הנוגעים לריבית על תעריפי המים והביוב, אף הם 'מחיר' ולא 'מס, אגרה או תשלום חובה אחר', ועל כן הם אינם באים בגדר פרט 11 לתוספת השנייה" (שם, פסקה 25 לפסק דינה של הנשיאה חיות).

היות שבמהלך תקופה זו לא נגבה מאף אדם פיקדון מים לפי חוק העזר (בהינתן שהגביה הופסקה עוד בתחילת שנת 2011), דין בקשת האישור והתובענה הייצוגית להידחות אף נגד משיבה 2.

מטעמים אלה החלטתי לדחות את בקשת האישור ואת התובענה הייצוגית, ולחייב את המבקשות, יחד ולחוד, לשלם לכל אחת מהמשיבות הוצאות בסך כולל של 3,000 ₪.

רקע והשתלשלות העניינים ביום 22.12.2022 הגיש המשיב, מר ערן גולן (להלן: מר גולן), בקשה לאישור תובענה כייצוגית נגד עריית תל אביב-יפו (להלן: הערייה), לפי פרט 11 בתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: חוק תובענות ייצוגיות): "תביעה נגד רשות להשבת סכומים שגבתה שלא כדין, כמס, אגרה או תשלום חובה אחר [...]" (להלן: בקשת האישור).

...

מכל מקום, אף אם אניח כי דרישות התשלום של חברת המדידות נכללו במסגרת דרישת הגילוי, אינני רואה הצדקה להיעתר לבקשה זו. לפי הבהרת העירייה, דרישות התשלום הללו הן חשבוניות המס המונפקות לה על ידי חברת המדידה "מדי חודש לפי מטרז' כוללני שנמדד על ידה בחודש שעבר או לפי מספר יחידות הדיור במגורים שנמדדו", כאשר "אין בהכרח קורלציה בין עדכוני שטח שבוצעו בתקופת המדגם לבין מדידות בפועל שביצעה חברת המדידות בתקופת המדגם" (סעיף 48 לבקשת רשות הערעור).

בהינתן אי הבהירות שנותרה ביחס לרלוונטיות של דרישות התשלום לבחינת המקרים הכלולים במדגם, ובשים לב לכך שדרישות אלו אינן חלק מבסיס הנתונים של המדגם – סבורני כי, למצער בשלב זה, ובשים לב לכך שההודעות המעדכנות ביחס ל-1024 הנכסים הכלולים במדגם ימסרו למר גולן, אין הצדקה לחייב את העירייה בגילוי דרישות התשלום של חברת המדידות.

סוף דבר: בקשת רשות הערעור מתקבלת בחלקה.