תביעה ייצוגית בגין תעריפי שיחות לחו"ל מופרזים

בת"צ 18440-11-20 מבוקש להגדיר את הקבוצה המיוצגת כך: "כל לקוחות המשיבים (בנק דיסקונט ובנק לאומי – י.ג.), בעבר ו/או בהווה, שקבלו אחד או יותר מהשירותים הבאים שניתנו בערוץ ישיר (כהגדרת המונח בכללי הבנקאות (שירות ללקוח) (עמלות), תשס"ח-2008 (להלן: "כללי העמלות")) וחויבו בגין אחד השירותים להלן בעמלה על פי תעריף לפעולה שמבוצעת על ידי פקיד, בתקופה שתחילתה ביום 1.11.2017 ותסתיים ביום אישור התובענה כייצוגית: 1) העברת מט"ח לחשבונם (כל סוג של העברת מט"ח, לרבות מחשבון בארץ ומחשבון בחו"ל); 2) המרה/חליפין של מט"ח לאחר העברת המט"ח לחשבונם".

בנוסף טוענים המבקשים, כי בנק לאומי ובנק דיסקונט לא עיגנו בנספח ה' לתעריפון העמלות שלהם, עמלה לפעילות בערוץ ישיר מסוג קבלת מט"ח מחו"ל, וגובים בגין פעילות זו עמלה מופרזת, כאילו מדובר בפעולה הכרוכה בממשק ישיר עם פקיד הבנק.

...

אני מחייב את המבקשים ב-ת"צ 18840-11-19, ביחד ולחוד, לשלם לכל אחד משני המשיבים לבקשת אישור זו (בנק דיסקונט ובנק לאומי) שכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 15,000 ₪ (כולל מע"מ).

אני מחייב את המבקש ב-ת"צ 18453-11-19 לשלם למשיב לבקשה זו (בנק מזרחי) שכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 15,000 ₪ (כולל מע"מ).

אני מחייב את המבקשת ב-ת"צ 56546-11-19 לשלם למשיב לבקשה זו (הבנק הבינלאומי) שכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 15,000 ₪ (כולל מע"מ).

בעניינינו, הודתה הרשות כי בשיקולי קביעת תעריפי החניה נשקלו שקולי הגרעון הכללי בפעילות שדה דב, נוחות הגביה, מחאה חברתית ואוירה ציבורית, הצע וביקוש ועצם קיומה של תובענה ייצוגית זו. ראיה לכך שהחניה אינה מהוה פעילות מסחרית רגילה ולפיכך דמי החניה אינם מהוים "מחיר" עבור תמורה מפעילות מסחרית, היא כי את תעריפי החניה קובעת הרשות באופן בלעדי, ולמפעיל או לזכיין אין זכות לשנות מחיר זה. לעומת זאת, ביתר הזיכיונות המסחריים בנתב"ג, הרשות מותירה לזכיין את שיקול הדעת בקביעת מחיר המוצרים לצרכן הסופי.

לכן יש לקבוע כי שירותי החניה לטווח קצר ולטווח ארוך בנתב"ג ובשדה דב מהוים שוק רלוואנטי מובחן (ואף הם מהוים שווקים נפרדים זה מזה, לנוכח הייעוד השונה והצרכים השונים ביניהם, וכן לנוכח התעריף השונה), וכי הרשות היא בעלת מונופול בתחום זה. המשיבה גבתה תעריפי חניה מופקעים, בלתי הוגנים ובלתי סבירים ביחס לעלויות המושתות עליה בגין שירותי החניה.

בבסיס הטענה עומדת הנחת מוצא שגויה, שכן כאמור, בעיניין מנירב נפסק כי לעיתים יכול שגם שירות מונופוליסטי ייחשב "מחיר". הרשות אינה גובה מחיר מופקע אין בסיס לעילה של גביית מחיר מופקע/בלתי הוגן לפי סעיף 29א(ב)(1) לחוק התחרות הכלכלית (יצוין כי פרט 4 לתוספת לחוק תובענות ייצוגיות שעניינו תביעה בעילה לפי חוק התחרות הכלכלית לא נזכר בבקשת האישור), שכן כאמור, הרשות אינה בעלת מונופולין בשוק הרלוואנטי (תנאי סף הכרחי הנידרש בבדיקה הדו שלבית של עילת התימחור המופרז).

לסיום פרק זה אציין כי לו היה צולח המבקש את המשך הדרך, לא הייתי רואה כשל בכך שמבחן הרווחיות והתשואה נערך על ידי מומחה המבקש במאוחד לגבי כלל החניונים לציבור בנתב"ג (כולל החניונים לטווח ארוך) וכן לגבי חניוני שדה דב. טענת המונופול לא התקבלה אמנם לגבי החניונים לטווח ארוך בנתב"ג ולגבי חניוני שדה דב, אך אין מקום לידרוש בשלב בקשת האישור להכין חוות דעת נפרדת לגבי כל אחד מסוגי החניונים, מה גם שנראה כי החניונים לטווח קצר מהוים את עיקר שירותי החניה הניתנים בנתב"ג. אילו היה מאושר המשך ניהול התביעה כתביעה ייצוגית, לא הייתה מניעה להגשת כתב תביעה מתוקן אליו הייתה מצורפת חוות דעת המתייחסת לחניונים לטווח קצר בלבד בנתב"ג. מבחן ההשוואה מומחה המשיבה ביצע מבחן השוואה למחירי חניה בחניונים של שדות תעופה בחו"ל ולמחירי חניה בחניונים שונים בארץ.

...

אני סבור כי ראוי שמי שמבקש לטעון למחיר מופרז לא יסתפק בבחינת מבחן אחד בלבד, וכי כל עוד הדבר אפשרי, יבחן לפחות עוד מבחן אחד נוסף, וזאת נוכח הזהירות המתחייבת טרם קביעה כי מחיר הוא מופרז.

סיכום לאור כלל האמור לעיל נדחות עילתו העיקרית של המבקש וכן העילה החליפית.

בקשת האישור נדחית, אפוא, וכן תביעתו האישית של המבקש.

כך השכירה למשיבות 2 ו-3 את החנות לממכר ליקר, טבק, בשמים, קוסמטיקה, דברי מתיקה וחנות נוחות (המכונים LTPCCD) בתעריף דמי הרשאה מופרז.

לטענת רש"ת תכלית הפטור ממסים בחנויות הפטורות אינה להיטיב עם האוכלוסיה המבוססת שמגיעה לקניות לפני טיסה, אלא להתחרות בנמלי תעופה אחרים בחו"ל ולהותיר מט"ח זה בישראל.

בנוסף טענו כי לכתחילה טענת המבקש כלפיהן כי הן מגלגלות את דמי ההרשאה המופרזים אל הצרכנים, באופן שמחיל על המוצרים "מחיר עודף" שיכול היה להיות זול יותר לו דמי ההרשאה היו זולים יותר, היא טענה שאין לה מקום בבקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד רשות סטאטוטורית ונגד זוכה במיכרז, באופן שאין לה כל תקדים משפטי.

...

כפי שאראה להלן, סבורני כי בתקיפה ישירה עסקינן, שעילתה התנאים שנקבעו במכרז, עילה שניתן היה להעלות בבית משפט לעניינים מנהליים טרם שנסגר המכרז, ושחל עליה הגיונה של הלכת אלפריח.

סיכום אני סבורה כי העניין העיקרי שמועלה בבקשת האישור הוא מתחום המשפט המנהלי, ואין מקום לעקוף את דיני המשפט המנהלי באמצעות הגשת בקשה לאישור תובענה ייצוגית.

משום כך החלטתי לדחות את בקשת האישור על הסף.

אף טענת המחיר המופרז שנתמכה בחוות דעת המומחה אינה יכולה לעמוד, משהודה המומחה, בין היתר, כי אינו יודע מה התעריף בגין כל מניה שנגבה בבנק אגוד.

בהמשך לכך, נוכח הפער האינהרנטי בין התובע לנתבע והחשש שמא הנתבע ימקד את הגנתו בבחינת תום הלב וכישורי התובע המייצג ובא כוחו, חלף מתן מענה לסוגיה המהותית – ועל כך עמדנו מעלה – מקובלת עלי העמדה, כי דחיית תובענה ייצוגית נוכח פגמים דיוניים שנפלו בה צריך שתישקל באופן מוקפד ביותר (ראו גם עניין קרן, פסקה 21).

על פי סעיף 14(א) לחוק תובענות ייצוגיות, אני מורה כדלהלן: הקבוצה בשמה תנוהל התובענה הייצוגית היא "לקוחות בנק דיסקונט שביצעו פעולות בניירות ערך הנסחרים בחו"ל ואשר נגבו מהם הוצאות צד ג' (ברוקר סיטי) העולות על ההוצאות הממשיות בהן נשא הבנק, וזאת כפועל יוצא מהטבות שהתקבלו על ידו בקשר לאותן פעולות מצד ג'. כל זאת, במהלך 7 השנים שקדמו להגשת התביעה ועד ליום מתן פסק דין סופי בתובענה". השאלות של עובדה ומשפט המשותפות לחברי הקבוצה הנן: האם כדין גבה בנק דיסקונט הוצאת ברוקר מלקוחותיו, ככל שקבל הטבות או החזרים מהברוקר בקשר לפעולות שביצעו הלקוחות בניירות ערך הנסחרים בחוץ לארץ? האם קיימת לקבוצה זכות להשבת כספים שנגבו שלא כדין מעבר להוצאה הממשית? הסעד הנתבע: צו להפסקת גביית שלא כדין, וכן השבה לחברי הקבוצה של כספים שנגבו ביתר כאמור ב-7 השנים הקודמות ליום הגשת בקשת האישור ועד ליום מתן פסק הדין.

...

סוף דבר לאור כל האמור, הבקשות לאישור והתובענות כנגד בנק הפועלים (ת"צ 21718-12-18), בנק המזרחי (ת"צ 21654-12-18) ובנק אגוד (ת"צ 6166-09-18) - נדחות.

אשר לבנק דיסקונט (ת"צ 3285-09-18) הגעתי לכלל המסקנה הלכאורית לפיה קיימת כנגדו עילת תביעה שעניינה בגבייה העולה על ההוצאה הממשית המשולמת על ידי הבנק לברוקר הזר וזאת נוכח ההטבות לכאורה להן זוכה הבנק כמתואר לעיל.

על פי סעיף 14(א) לחוק תובענות ייצוגיות, אני מורה כדלהלן: הקבוצה בשמה תנוהל התובענה הייצוגית היא "לקוחות בנק דיסקונט שביצעו פעולות בניירות ערך הנסחרים בחו"ל ואשר נגבו מהם הוצאות צד ג' (ברוקר סיטי) העולות על ההוצאות הממשיות בהן נשא הבנק, וזאת כפועל יוצא מהטבות שהתקבלו על ידו בקשר לאותן פעולות מצד ג'. כל זאת, במהלך 7 השנים שקדמו להגשת התביעה ועד ליום מתן פסק דין סופי בתובענה". השאלות של עובדה ומשפט המשותפות לחברי הקבוצה הינן: האם כדין גבה בנק דיסקונט הוצאת ברוקר מלקוחותיו, ככל שקיבל הטבות או החזרים מהברוקר בקשר לפעולות שביצעו הלקוחות בניירות ערך הנסחרים בחוץ לארץ? האם קיימת לקבוצה זכות להשבת כספים שנגבו שלא כדין מעבר להוצאה הממשית? הסעד הנתבע: צו להפסקת גביית שלא כדין, וכן השבה לחברי הקבוצה של כספים שנגבו ביתר כאמור ב-7 השנים הקודמות ליום הגשת בקשת האישור ועד ליום מתן פסק הדין.

תעריף מופרז: מכתב תגובה נוסף של משרד התיקשורת לפנייה של לקוח של מב"ל בדבר התעריף שנגבה ממנו בגין ביצוע שיחת פרימיום לחו"ל, מלמד על כי התעריף שגובות המשיבות הוא כדין, ואין מדובר בתעריף מפורז, כפי טענת המבקשת.

התעריף שנגבה מהמבקשת בגין דקת שיחה הוא תעריף בגין ביצוע שיחת פרימיום לחו"ל, בעוד התעריף הקבוע בתכנית המיספור מתייחס לשירותי פרימיום הניתנים בישראל, ולכן אין להקיש מתעריף זה לתעריף שגובות המשיבות.

אשר לטענת המבקשת לפיה חוייבה בחיובים כפולים ומשולשים בגין אותן שיחות, הרי שטענה זו אינה ראויה להתברר במסגרת בקשה לאישור תובענה ייצוגית בשל היותה מקרה פרטני.

...

עוד יודגש כי לאור הקביעה שהשיחות שביצעה המבקשת אכן נותבו לחו"ל, הרי שאין גם ממש בטענת המבקשת בדבר תרמית ומצג שווא רשלני מצד המשיבות, וטענותיה בענין נדחות.

לפיכך, לא אדון בה. התוצאה: הבקשה לאישור התובענה כייצוגית נדחית.

לסיכום, ולאור המפורט לעיל, לא מצאתי מקום לאשר את הבקשה לאישור תובענה כייצוגית.