תביעה חוזית: נזקי רכב מונית בעקבות ירי שוטר

לפני תביעה חוזית.

התובעת טוענת כי היא חברה אשר בעל המניות ומנהלה היחיד היה המנוח עופר גיל ז"ל. לטענת התובעת היא ביטחה את רכבה – מונית מסוג מרצדס, אצל הנתבעת –חברת הביטוח שירביט בע"מ. לטענת התובעת, ביום 3/11/10 בסמוך לביתו של המנוח בעתלית, החל המנוח בנסיעה איטית במונית, כאשר שוטר אשר הגיע למקום, קפץ על מכסה המנוע של המונית, ירה בו והרגו.

עיון בהודעתו של השוטר אביעד כהן במח"ש מיום 4/11/10 מעלה כי מנהל התובעת המנוח לא התכוון להמלט מפניו שכן הוא לא עוכב או נעצר בטרם האירוע, אלא ניכנס לרכב נשוא התובענה והחל בנסיעה מבלי לשעות להוראות השוטר לעצור, כך שהשוטר נאלץ להיתלות על מכסה המנוע של הרכב נשוא התובענה תוך כדי נסיעתו.

מעדותו של השכן – מר שפי ברוך לפני חוקר מח"ש עולה כי לאחר ביצוע הירי "המונית נסעה במעין איבוד שליטה כמו אדם ששתה אלכוהול. בקטע שלקראת הצומת נראה לי שהאוטו נסע לבד כי האוטו שייט" (עמ' 2 שורות 26-28 להודעה מיום 4/11/10).הדבר דוקא מתיישב עם העידר כוונה לגרימת הנזק ולאו דוקא עם גרימת נזק בכוונה בידי הנוהג ברכב.

...

אשר על כן, דרישת התובעת לחיוב הנתבעת בריבית מיוחדת לפי ס' 28 א' נדחית.

סוף דבר, התביעה מתקבלת במלואה.

הנתבעת תשלם לתובעת את הסך של 49,504 ₪.

העורר לא חדל מנסיעתו גם לאחר שהשוטר שמואל טל (להלן: שמואל) שהגיע למקום צעק לו לעצור ובשלב זה החלו מאור, שמואל והשוטרים תומר מונסונגו ושי לוי, שהגיעו אף הם למקום, לירות לכיוון המונית.

כך, טוען העורר כי עיון בתעודה הרפואית של שוטר משמר הגבול שניפגע בארוע מגלה כי נגרם לו נזק מיזערי שאינו נובע כלל מפגיעה של רכב, והדבר עומד בסתירה לעדויות השוטרים; כי עדי התביעה מסרו גרסאות סותרות ובלתי הגיוניות ביחס לטענה כי הוא ניסה לפגוע בשוטר משמר הגבול; וכי קיימות עדויות של "אנשים אובייקטיביים" שנכחו בארוע שאינן מאשרות את האמור בעדויות השוטרים, אך אנשים אלו לא זומנו כעדי תביעה.

גם שמואל תיאר בחקירתו כי לאחר ששמע את ההיתנגשות בין המונית לרכב המסחרי הוא הגיע למקום וראה את העורר נוסע לאחור, מכוון את המונית לכיוון שוטר משמר הגבול שעמד מולו ואז נוסע לכיוונו של השוטר ופוגע בו (הודעה מיום 23.12.2012, שורות 16-3).

...

בד בבד עם הגשת כתב האישום עתרה המשיבה למעצרו של העורר עד תום ההליכים ובהחלטתו מיום 21.1.2013 נעתר בית המשפט קמא לבקשה.

הטענה הנוספת שהעלה העורר ולפיה ניתן להסתפק בחלופת מעצר על מנת להפיג את המסוכנות הנשקפת ממנו, אף היא דינה להידחות.

עברו הפלילי של העורר והבעיות הנפשיות שמהן הוא סובל, לטענתו, תומכים אף הם במסקנה כי נשקפת ממנו מסוכנות לציבור גם אם נניח שבעיות אלה, שאינן מגיעות כדי אי-כישרות לעמוד לדין, אכן עומדות ברקע המעשים המיוחסים לו. בנסיבות אלה כולן, אין מקום להורות על עריכת תסקיר מעצר בעניינו של העורר, כפי שקבע בצדק בית המשפט קמא.

לא למותר לציין כי ככל שבעקבות חוות דעת זו ייווצרו נסיבות חדשות המצדיקות עיון מחדש בהחלטה על מעצרו של העורר, פתוחה הדרך לפנות בבקשה מתאימה אל בית המשפט המחוזי בעניין זה. מן הטעמים שפורטו לעיל, הערר נדחה.

מכאן ביקש ב"כ הנתבעת לדחות את התביעה ולחייב את התובע בהוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד. דיון והכרעה: עובדות רלוואנטיות: אינני סבור שיכולה להיות מחלוקת בעיניין המצאותו של התובע במיתחם אשכול - מרפאת אבן סינא ביום 7/5/00 בסביבות השעה 18:00 וכן עצם פציעתו עקב ירי אנשי מישטרה/מג"ב מכדורי גומי שהם ירו, זאת אף כי ב"כ הנתבעת טען כי התובע לא הוכיח כי נפגע מכדורי גומי שנורו ע"י אנשי מישטרה.

נזק ראייתי: אין מקום לקבל טענת התובע בדבר נזק ראייתי, המעביר את נטל השיכנוע, בכך שהנתבעת לא חקרה כראוי את הארוע, לא ביצעה מסדר זהוי לגבי השוטר היורה וכן לא ביצעה או לא הציגה רישומים לגבי הירי של כדורי הגומי ונסיבותיו המדוייקות.

גרסתו המשודרגת הנ"ל של התובע עומדת בסתירה חזיתית לעדויות עדי ההגנה סנ"צ ירון ורפ"ק יוסי גבאי, אשר מסרו על השתלשלות האירועים, שתחילתם בהפגנה עפ"י רישיון שניתן, המשכם בהתפרעות המונית של המפגינים, לרבות יידויי אבנים וחפצים קשים אחרים ופגיעה בשוטרים, חלקם קשה, פגיעה ברכוש, הכרזה על ההפגנה כבלתי חוקית, ניסיונות הרגעה שלא צלחו, ומשההתפרעות והמסוכנות לא שככו, הוחלט על פיזור ההפגנה, כמתחייב מהוראות סעיף 154 לחוק העונשין, תחילה על ידי התזת גז מדמיע ומשהדבר לא עזר ולא הספיק, גם ירי כדורי גומי לעבר המתפרעים.

מעבר לחוסר ההיגיון אשר בגרסתה, בעיניין למה שתצא מבית המרקחת כשיש מהומות, למה שלא תישאר בבית המרקחת עד שוך המהומה ולמה ששוטרי המג"ב יירו דוקא לעבר התובע, העומד ליד רכבה, ממרחק של כעשרה מטרים והיא והתובע בודדים שם, במקום לירות לעבר המתפרעים - עולה גם כי בעלה היה נוכח במקום, כאשר הדבר כלל לא הוזכר בתצהירה והוא אף נשפט, כנראה בגין ההתפרעות.

...

" וכן ראה דברי השופטת בן פורת בע"פ 437/82, בעמ' 98, 97 כי: "הלכה פסוקה היא שהימנעות מהזמנה לעדות של עד ... אשר לפי תכתיב השכל הישר עשוי היה לתרום לגילוי האמת, יוצרת הנחה שדבריו היו פועלים לחיזוק הגירסה המפלילה בה דוגלת התביעה...". הינה כי כן, בעניינו אין מנוס אלא להשתמש בעט כחול ולמתוח קו עווה בין חלקים שונים של עדויות התובע ועדיו ולקבוע את העובדות, בתמצית, כדלקמן: ביום 7/5/00 התקיים טקס קבלת פנים לשר הפנים במרכז אשכול בשפרעם.

התוצאה: התובענה מתקבלת באופן חלקי והינני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע פיצויים בסך של 160,000 ₪.

כן הנתבעת תשלם לתובע את הוצאות ובגין אגרת ביהמ"ש ושכר מומחים, בסכום מוערך של 12,000 ₪ וכן שכ"ט עו"ד בסך של 30,000 ₪.

אליבא דכתב התביעה היתרחש הנזק בשעה שהרכב היה בנסיעה, "לאחר שהיתה קטטה במקום", וכאשר שוטרים זרקו רימוני עשן שאחד מהם פגע ברכב התובע, ניכנס אליו וגרם לנזק.

המצב החמור הביא לידי כך שעוברי אורח מצאו לנכון להזעיק את המישטרה בשל ריבוי המשתתפים ואופן ההתנהלות של אותם אנשים שהיו מעורבים בקטטה, גיוס כוחות נוספים מתחנות סמוכות, שימוש נרחב באמצעים לפיזור הפרות סדר, לרבות רימוני עשן והלם (חלקם בירי באמצעות טילים מתפצלים), היתבצרות של שוטרים פצועים בתוך מבנה, פעולות חילוץ והצלה, ובצוע פעילות מבצעית להפסקת הפרות הסדר במשך שעות ארוכות (משעות הערב ועד לשעות הצהריים שלמחרת).

במצטבר דומה כי אין מחלוקת אם כן כי במקום האירוע המוני אדם גדשו את הרחוב, חלקם לקחו חלק בקטטה ההמונית המתחוללת וחלקם צפו בנעשה, וכל אלו מנעו כפי הנראה המשך נסיעה בטוחה, ועל כן עצרה הנהגת את הרכב עובר לפגיעה בו. כמובן שקיימת גם אלטרנאטיבה נוספת ולפיה עצרה הנהגת את הרכב רק אחרי שניפגע, ולאחר שפנתה אל עבר מרכז רפואי שבו ניתן לקבל סיוע.

...

זאת ועוד, נחה דעתי שמשטרת ישראל עשתה שימוש באמל"ח שבידיה תוך הקפדה על כללי השימוש (ירי בזוית של 70 מעלות), וכי ממדי ההתנגדות – לרבות בהפגנת האלימות כלפיה – הצריכו שימוש בכמות אמל"ח גדולה.

מכל אלו אני קובעת כי יש בנסיבות העניין כדי להקים את החריג הקבוע בפוליסה, אותו חריג שחזקה על צדדים סבירים כי לקחו אותו בחשבון וצפו את תחולתו בנסיבות כגון הנסיבות דנן, באופן ששולל את הכיסוי הביטוחי.

מכל אלו – אני דוחה את התביעה בעניינה של הנתבעת 1.

בעיקר ציין את הפציעה החמורה, שנסבה לנאשם בעקבות הירי של המתלונן מאקדחו (בעיניין זה הוגש בהסכמה התיעוד הרפואי מבית החולים), השבת התיק שנלקח מהמתלונן עוד במהלך השוד, הודאת הנאשם במעשים המיוחסים לו והחיסכון בזמן שיפוטי יקר.

בעיניין זה, הפנתה בין היתר להחלטת בית המשפט העליון בעניינו של השוטר שחר מזרחי ועמדה על ההבחנה בין המקרה דנן לחוק דרומי.

בסיכומם של דברים סברה ב"כ הנאשם, כי יש להסתפק בתקופת המעצר אותה ריצה הנאשם עד כה, הווה אומר 8 חודשי מאסר בפועל ולא כעמדת התביעה, העותרת להטלת עונש מאסר בפועל למשך שנתיים.

הצהרת הנפגע בהצהרת הנפגע, מפרט נהג המונית את הנזקים שנגרמו לרכושו בעקבות השוד, לרבות למשקפיו – שטרם תוקנו בעקבות קושי כלכלי, ארנק שנעלם, כסף מזומן שטרם הושב, משהוא משמש כמוצג משפטי, תעודות וכרטיסי אשראי.

בע"פ 1885/07 נאיף נ' מדינת ישראל תק-על 2008(3), 310, הבהיר כב' השופט א.א. לוי את זאת: "נהגי מוניות הפכו בשנים האחרונות טרף קל למעשי שוד, הואיל ונאסר עליהם לבחור את נוסעיהם, ולא אחת מנוצלת עובדה זו על ידי אנשים חסרי מצפון כדי להסיעם למקומות מבודדים שם הם תוקפים את הנהגים, מאלצים אותם לברוח על נפשם, וגונבים את רכביהם. זו התנהגות שחומרתה רבה, ולא אחת פסקנו כי יש להשית בגינה תקופות מאסר ממושכות, במטרה להבהיר לכל את המחיר שיידרשו לשלם אם יימצאו חוטאים בכך." כאן סירב בית המשפט העליון להקל בעונשו של המערער, שנדון, בין היתר, ל-5 שנות מאסר בפועל.

...

הנאשם נעתר לבקשתו והשיב את התיק.

הענישה על פי השיקולים שפירטתי, ועל בסיס קיומן של הנסיבות המיוחדות בענייננו, אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: 20 חודשי מאסר בפועל מיום מעצרו 4.3.2010.

מכוח אלה אני מחייב את הנאשם לפצות את הנפגע בסכום של 5,000 ₪, שיופקדו בקופת בית המשפט תוך 60 ימים מהיום.