תביעה חוזית בגין הפרת הסכם רכישת מסעדות

מבוא ועובדות מוסכמות: בפניי תביעה כספית בעילה חוזית, לפיה התובעת מבקשת לחייב את הנתבעת בתשלום סך של 170,000 ₪ בטענה לניהול משא ומתן בהיעדר תום לב לכריתת חוזה.

ביום 21.03.2018 נערכו ונחתמו שני הסכמים ביחס למסעדה, האחד, הסכם בין חב' פריצקר לבין קצ'קוב, לפיו שכר האחרון את מבנה המסעדה (להלן: "הסכם השכירות"), והשני הסכם בין התובעת לנתבעת אשר כותרתו "הסכם לרכישת מסעדה", לפיו רכשה התובעת את זכויות הנתבעת במסעדה (להלן: "הסכם המכר").

אדרבא ואדרבא, במסגרת המשא ומתן שהתנהל בין הצדדים עובר לחתימת הסכם המכר, טענו נציגי הנתבעת כי אין כל מניעה מהפעלת המסעדה באופן מידי והדבר אף בא לידי ביטוי בהואיל השני באותו הסכם, בו הצהירה הנתבעת כאילו אין כל "תביעה מכל מין וסוג שהוא הרובצים על המסעדה", הצהרה שאינה מתיישבת עם קיומו של ההליך הפלילי וצו הסגירה שניתן במסגרתו.

לחילופין, אף אם תאמר כי התובעת לא ידעה על ההליך הפלילי ומתן צו הסגירה טרם חתימת הסכם המכר, וכי הנתבעת לא גילתה לה מידע זה ובכך הפרה את חובת תום הלב המוטלת עליה בהתאם לסעיף 12 לחוק החוזים הכללי, הרי אין בכך לשנות מהתוצאה המתחייבת בדבר דחיית התביעה.

...

בהעדר מחלוקת כי ממילא על התובעת מוטלת החובה לקבל רישיון עסק ולשאת בעלות הוצאתו, ומשבאתי לכלל מסקנה כי המכשול אשר מנע קבלתו היה העדר היתר לשימוש חורג, אזי ממילא התובעת אינה זכאית לפיצוי עבור הוצאותיה הנטענות בנדון.

לסיכום כל האמור לעיל, אני מורה על דחיית התביעה.

התובעת תשלם לנתבעת, באמצעות בא כוחה, הוצאות משפט בסך כולל של 8,000 ש''ח וזאת עד ליום 10.02.2022, שאם לא כן הסכום יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

ביום 5.3.2018 (ותוך כדי ניהול התביעה דנן) נחתם הסכם למתן זיכיון בין הנתבעת לבין חברת ע.אבו תאיה השקעות בע"מ באמצעות מורשה החתימה מטעמה מר עדי אבו תאיה, בנו של הנתבע, אשר העניק לאחרון זיכיון להקים, להפעיל ולנהל מסעדת "בורגרים" בעיר נצרת עילית.

התובעים ביקשו להצהיר כי קיים להם זיכיון בלעדי לפתיחת ולניהול סניפים של רשת "בורגרים" בשתי הערים נצרת ונצרת עילית; ליתן צו מניעה קבוע כנגד הנתבעים ו/או מי מהם למנוע מהם לפתוח סניף "בורגרים" בערים נצרת ונצרת עילית, בעצמם ו/או על ידי אחרים; ליתן צו מניעה קבוע כנגד הנתבעת, למנוע ממנה ליתן זיכיון נוסף כלשהוא לצד אחר כלשהוא בערים נצרת ונצרת עילית; לחייב את הנתבעת לשלם להם סכום של 50,000 ₪ פיצוי בגין הפרת ההסכם; וכן לאפשר להם פיצול סעדים על מנת לתבוע את נזקיהם שטרם התגבשו.

בכתב ההגנה מטעם הנתבע הוא טען כי דין התביעה נגדו להדחות מחוסר יריבות, שכן אין כל קשר בינו לבין התובעים, אין ביניהם קשר חוזי שמכוחו ניתן לעתור לסעדים הנטענים נגדו, ואינו צד למערכת ההיתקשרות החוזית בין התובעים לבין הנתבעת.

הנתבע הצהיר כי זכויותיו שרכש מלנה והשקעותיו בעיסקו בנצרת עילית נעשו בתום לב ובתמורה, והנן בנסיבות העניין גוברות על כל זכות אחרת של התובעים, שאין בינו לבינם הכרות כלשהיא ומעולם לא פנו אליו באף נושא הקשור "לבלעדיות בנצרת עילית" אלא במסגרת התביעה, כ- 3 שנים לאחר חתימת ההסכם בינו לבין לנה, ולאחר שכבר שילם כספים, ניתנו ערבויות והושקעו כספים לפתיחת העסק בנצרת עילית שכיום כבר פתוח ופעיל.

...

אין בידי גם להיעתר לסעד הכספי המבוקש.

לסיכום – התובעים לא עמדו בנטל להוכיח מתן זיכיון בלעדי בנצרת ונצרת עילית, לא הוכיחו כי תנייה כזו יכולה לחייב את הנתבעת, ולא הוכיחו יריבות אמתית מול הנתבע, שנהנה מתקנת השוק.

אשר על כן, אני דוחה את התביעה, ומחייבת את התובעים לשלם לנתבעת מס' 1 הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 12,000 ₪, ולנתבע מס' 2 הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 9,000 ₪.

התביעה שבפניי, בתמצית מונחות בפניי תביעות כספיות בגין הפרת הסכמי זכיינות, אשר הוגשו על ידי מספר זכיינים (התובעים) כנגד נותנת הזיכיון, הנתבעת 1, אשר הפעילה רשת מסעדות תחת השם "קינג ג'ורג'" (להלן: "הרשת"), כנגד בעלת המניות ברשת (הנתבעת 2, להלן : "לאנדורה") ובעל המניות בנתבעת 2, הוא הנתבע 3 ( להלן: "אברמוב").

בהכרעתי אסקור להלן את המערכת ההסכמית; את טענות הצדדים; את הראיות שהוצגו בפניי ואדרש לשאלה האם הוכח בפניי, ברמת ההוכחה הנדרשת במשפט האזרחי, שהנתבעים או מי מהם הפרו את הסכמי הזכיינות.

הנתבעים מפנים לס' 13(ג) להסכם הזיכיון, לפיו היתחייבותה של הרשת כלפי התובעים הייתה למחירים סבירים: "החברה מתחייבת כי המחירים של המוצרים אותם חייב הזכיין לרכוש ממנה יהיו סבירים, וכי אותם מחירים יחולו לגבי כל הזכיינים של החברה. המחירים למוצרים יהיו אחידים אולם החברה תהא רשאית לחייב את הזכיין בתוספת עלויות הפצה שיקבעו, בין היתר, בהתאם למיקום המסעדה". לפיכך, התובעים נדרשו להוכיח כי המחירים שנגבו על ידי הספקים אינם סבירים.

...

היריבות עם הנתבעים 2 ו-3 לאור המסקנה אליה הגעתי, ומאחר והתביעה כנגד הנתבעת 1 נדחית, אין כלל מקום לדון באחריות הנתבעים 2 ו-3.

סוף דבר התביעה נדחית במלואה.

מסקנתי היא כי הרשת ירדה מגדולתה; הרשת והזכיינים התובעים לא ראו עין בעין את המשך דרכם המשותפת וכל אחד "משך" לכיוון אחר; על אף חילוקי הדיעות, הסכם הזכיינות לא הופר על ידי מי מהצדדים (אציין כי למרות טענות הרשת בדבר הפרות כביכול, לא הוגשה תביעה שכנגד) ואין בהכרח "איש רע" בסיפור זה. על רקע מסקנותיי אלו אין לי אלא להצר על הדברים המיותרים והחקירות המכפישות בחלקן בהם בחרו שני הצדדים, שבינם לבין המחלוקות לא היה דבר.

תובנות מוצא עילת התביעה התביעה הוגשה כתביעה "כספית-חוזית" והוגשה תחילה לבית משפט השלום.

כאמור, התובעת אינה עותרת לביטול ה"הסכם" הנטען (בהתאם לסעיף לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א 1970- (להלן – "חוק התרופות"), ותביעתה אינה לפסיקת פיצוי בגין "הפרת הבטחה". ככל שכיוונה התובעת להשבה לאחר ביטול ההסכם משום הפרה יסודית (בהתאם לסעיף 9(א) לחוק התרופות), לא הועמדו טיעונים גם בהקשר זה. יתירה מכך, בירור עילת התביעה על בסיס חוק החוזים או חוק התרופות תעמיד בפניי התובעת משוכות נוספות – כגון פרשנותו הראויה של החוזה על פי אומד דעת הצדדים (ס' 25 לחוק החוזים) וסבירות הטענה שבין הצדדים נכרת חוזה לפיו התובעת תישא בהוצאות שוטפות של הצדדים, כגון בילוי במסעדה או בית קפה, והנתבע ישיב לה הוצאה זו. או האם יש לפרש אומד דעתם של הצדדים כך שמתנות הדדיות שנתנו הצדדים, או למצער מתנות שנתנה התובעת לנתבע או בני משפחתו, הן מתנות על-תנאי ודינן השבה במידה ודרכי הצדדים תפרדנה.

( אני יודעת כי הוא לקח את השקיות והיה מרים אותו לבית שלו (ע' 58 , ש' וכך השיבה לשאלות בית המשפט, באופן שגורם לתהיות נוספות על האבחנות שבבסיס רשימת ההוצאות אותן בחרה התובעת לתבוע: ת: עזרתי לו, כן. גם קניית מזון לעבודה, גם כשהוא היה בעבודה, הוא היה אומר לי 'אני, אין לי'.

...

על בסיס אמירה זו, ותוך שבית המשפט לקח בחשבון את כל האמור לעיל וביקש לאזנו באופן הראוי ביותר, ועל אף שהתובעת לא הוכיחה תביעתה ועילתה נגד הנתבע, ומטעמי צדק והגינות, ישלם הנתבע לתובעת סך של 20,000 ₪ (כולל מע"מ).

אף לא הוצגה כל ראיה בהקשר זה. לפיכך דין ראש תביעה זו להידחות.

סוף דבר על בסיס כל האמור וצוין נקבע כדלקמן: 172 דלעיל, ואני מחייבת את הנתבע לשלם 9 – התביעה מתקבלת מהטעמים הנקובים בסעיפים לידי התובעת סך של 20,000 ₪ מטעמים של הגינות וצדק.

עניינינו בתביעה שטרית ע"ס 200,000 ₪, שבליבה מחלוקת אודות זכאות לפצוי חוזי מוסכם בגין הפרת הסכם זכיינות להפעלת מסעדת מזון מהיר.

בנוסף, לטענת התובע נגרם נזק לו אישי, שכן הוא הסתמך על תשלום דמי הזכיינות בהתאם להסכם, לצורך מימון חלק ממקדמה שהתחייב לשלם במסגרת עסקה לרכישה דירה פרטית.

שיעור הפצוי הראוי נסיבות העניין, כפי שיפורט, מבססות את ההצדקה להתערבות בית המשפט בשיעור הפצוי הראוי לתובע, חרף ההסכמה החוזית על פיצוי מוסכם בסך של 200,000 ₪, ומתקיים בענייננו התנאי שנקבע בסעיף 15(א) לחוק התרופות, הקובע שבית המשפט רשאי להפחית את סכום הפיצויים המוסכמים אם מצא שהפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה (ראו: ע"א 8506/13 זאבי תיקשורת אחזקות בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ [מופיע במאגרים , 23.8.2015]).

...

הנתבע לא ביסס די הצורך את טענותיו לכך שלא הייתה הפרה של ההסכם ואדרבה, מסתברת יותר המסקנה שהייתה הפרה, כפי שצוין.

סוף דבר לאור כל האמור, התביעה השטרית מתקבלת בחלקה הקטן ואני מחייב את הנתבע לשלם לתובע את הסך של 65,000 ₪.

לאור כך שהתביעה התקבלה בחלקה הקטן בלבד, הנתבע ישלם לתובע הוצאות ושכ"ט עו"ד בשיעור מתון, של 8,000 ₪ בסך הכל.