התובעת אישרה כי בחודש פברואר 2012 יצא צו הפסקת עבודה על ידי הוועדה, בשל אי התאמה בין התוכנית שקבלה היתר בשנת 2007 לבין הבניה בפועל (בעמ' 12 לפרוט').
הנתבעים הוכיחו, כי בעת ביצוע עבודות הבניה נפגעה צלחת הלווין שלהם, ונאלצו להתקין חדשה, בעלות של 1,590 ₪.
והטעם לכך הוא כדבריו של השופט (כתוארו אז) זוסמן, שם, בעמ' 386:
"בשיטה האדוורסרית הנהוגה אצלנו - ואינני יודע שיטה טובה הימנה - אין השופט כופה על בעל-דין יתרון שזה לא רצה בו. אין פוסקים לתובע סכום העולה על הסכום הנקוב בכתב-התביעה; ואין פוסקים לנתבע שלא הגיש תביעה שכנגד דבר זולת דחיית התביעה והוצאות".
ע"א 171/88 דרוקר זכריה חברה קבלנית לעבודות אזרחיות בנין ופיתוח בע"מ נ' הדסה ויצחק ברמן פ"ד מד(2) 346
איני סבורה כי היתקיימו, במקרה הנידון, נסיבות המצדיקות חריגה מהכלל, בפרט כאשר ב"כ התובעת ויתר על זכותו לחקור את השמאי מטעם הנתבעים, ורשאי היה להסתמך על כך שממילא לא יוכלו הנתבעים לזכות ביותר מהסכום שתבעו בגין נזקים בכתב התביעה שכנגד.
...
בנוסף, מקובלת עלי טענת התובעת לפיה השמאי מטעם הנתבעים העריך שווי זכויות בעלות בחלקה, בעוד שהנתבעים לא מכרו זכויותיהם בחלקה, אלא לכל היותר נמנע מהם שימוש בחלק ממנה, לטענתם.
לפיכך, לא מתקבל על הדעת כי התובעת תיאלץ "לרכוש" את זכות השימוש ברכוש המשותף "פעם נוספת", הפעם מהנתבעים, כאשר בעת רכישת דירתם הובהר להם שאינם יכולים להתנגד להוצאת חלקים מהרכוש המשותף, או לבניה בו.
לפיכך, דין התביעה שכנגד, לתשלום פיצוי בגין ירידת ערך דירת הנתבעים בגין הסבת השימוש בקרקע, להידחות.
לסיכום:
אני מחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת סך של 40,000 ₪ בצירוף החזר אגרה יחסי בסך 1,000 ₪ ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 9,440 ש"ח ₪.