התביעה שכנגד עסקה, במה שהוגדר כ"עלויות שקום חדרי הקרור", עלויות תיקונים, בתקופת האחריות, שלא ניתנה, ואבדן הכנסות ופגיעה בסחורה.
מנגד - ביהמ"ש קיבל טענת המערערת, על כי נדרשו תיקונים, בתקופת האחריות, ואלה שולמו מכספיה, והיה גם הצדק לרכישת ציוד מסוים, הצריך להפעלה השוטפת, ושהחובה לממנו הייתה של המשיבה.
המערערת טוענת, ובלי להכנס לפירוט, בשלב זה, שעלה בידה להראות, שרק 2 חדרי קרור חוברו, בזמנו, למערכת החשמל המזינה את מיתקני הקרור, משמע - השלמה חלקית בלבד של העבודה, שעדיין, מאפשרת איחסון כמות כנ"ל של סחורה, בשני חדרים, לכל היותר, ובלי שעובדה זו תלמד על כך, ששני החדרים הנותרים היו תקינים וברי שימוש.
...
מבצעת העבודה - המערערת שבפנינו - משיגה על התוצאה, ועל הקביעות שהביאו אליה, וגורסת, כי יש לדחות את תביעת המשיבה, ולקבל את תביעתה שלה, במלואה, כשזו עמדה על למעלה מ- 1.8 מיליון ₪.
בענייננו - אני סבור, שאין הצדקה לעשות זאת.
ניתן להסתפק, כעת, בכך, שהיה, והמסקנה בדבר סיום העבודה, ביולי 2017 תיוותר על כנה, כי אז, לא ראינו מקום להתערב ביתר חלקי הפסק, וטענות ערעוריות אחרות ונוספות שהועלו - דינן להידחות, תוך אישור הקביעות והמסקנות שבפסק הדין.
מכל האמור - ואם דעתי תאומץ, בידי חבריי הנכבדים, יש לקבל את הערעור, בנקודה האמורה, לבטל את פסק הדין, על התוצאה האופרטיבית העכשווית שבו, ולהחזיר הדיון לבימ"ש השלום על מנת שידון וייקבע, האם הוכח לפניו, שעבודות הקמת ארבעת חדרי הקירור הסתיימו, באופן המקנה למשיבה את הזכאות ליתרת התמורה ההסכמית עבורם.
