תביעה בעניין החלטה לדחות בקשה להכרה כנזקק

על החלטת ועדת הרשות מיום 18.3.19 ערר התובע במסגרת תביעה אשר נדונה בתיק ב"ל 4592-09-19 (להלן – ההליך הראשון) ובמסגרתו הוסכם על הצדדים כי עניינו של התובע יוחזר לועדת הרשות אשר תידון בשאלת הכרתו כנכה נזקק לתקופה 31.7.16-30.4.19.

בנוסף, ככל שהיה עובד לאחר הפרישה באופן פרטי ממילא לא היה זכאי לתגמול כנכה נזקק גם עבור התקופה שאושרה לו. על החלטת ועדת הרשות מיום 30.6.20 השיג התובע במסגרת תביעה שנדונה בב"ל 41339-07-20 (להלן - ההליך השני).התביעה נדחתה בפסק דין מיום 24.10.20.

לטעמנו דלות ההנמקה של הועדה והלאקוניות של הסבריה עולים מכך שאין הבהרה או נימוק המסביר כיצד יתכן מצב שבו הוכר התובע כמי שעונה על הגדרת נכה נזקק, קרי מי שאיבד את מסוגלותו לעבודה כלשהיא, במועדים הקודמים ליום 31.7.16 (עת היה בן פחות מ 67 שנים) ואילו במועדים המאוחרים ליום 31.7.16, דהיינו כשגילו של התובע מבוגר יותר מ67, אין מקום להכיר בו כנכה נזקק ולא ניתן לקבוע לגביו שאין לו סיכוי סביר לעבודה כלשהיא עקב נכותו.

כאמור, ועדת רשות שהיתכנסה ביום 18.3.19 קבעה כי היא מאשרת להכיר בתובע כנכה נזקק לתקופה 1.8.15 עד 30.7.16 וכי היא דוחה את בקשת התובע להכיר בו כנכה נזקק לתקופה 31.7.16-30.4.19.

...

לטעמנו אין בקביעתנו זו כדי לעמוד בניגוד להלכה הפסוקה האמורה, אלא שהיא מתחייבת מהנסיבות הספציפיות של הענין.

יחד עם זאת, אין אנו קובעים מסמרות בטענה זו, משאלה אינן נדרשות, לאור המסקנה אליה הגענו.

מהטעמים המפורטים לעיל – התביעה מתקבלת.

להלן הכרעתינו בכל הנוגע לתקופה מיום 15.11.16 ועד ליום 30.11.17 נציין כי נוכח העובדה כי ביום 16.12.2020 ניתן פסק דין חלקי להסכמת ב"כ הנתבע להחזרת עניינו של התובע לועדת הרשות על מנת שתשקול שוב את החלטתה באשר לתקופה מיום 1.2.18 ועד ליום 28.2.19, אזי הפלוגתא שנותרה בתיק היא האם בדין נדחתה תביעתו של התובע להכיר בו כנכה נזקק ולהשלמת קצבת נכותו הזמנית לשעור 100% לתקופה מיום 15.11.16 ועד ליום 30.11.17.

עם זאת, עיון בחומר הראיות מעלה כי התובע פנה לייצוג משפט עוד ביום 8.1.17 וכן נראה כי בפועל ב"כ התובע , עו"ד אלרגאוי ידע על קיום ועדה רפואית בעיניינו של התובע וזאת נוכח העובדה כי פנה עוד ביום 17 15.1 במכתב לנתבע בו ביקש לדחות את הזימון לועדה רפואית שנקבעה לאותו יום בשעה 16.20.

...

סיכומו של דבר, התובע לא הוכיח כי יש להחיל בעניינו את הכלל של התיישנות שלא מדעת.

שוכנענו כי התובע אינו עומד בתנאים הקבועים בסעיף 8 לחוק ההתיישנות לעניין "התיישנות שלא מדעת". סוף דבר משכך שוכנענו כי לתובע לא קמה זכאות לגמלת נכה נזקק, מעבר לתקופה שאושרה, זאת לאור הוראות סעיף 296 לחוק והן לאור תכלית החקיקה המחייבת לקבוע את מועד הזכאות לגמלת נכה נזקק, בצמוד למועד הגשת התביעה לקביעת דרגת נכות.

לאור כל האמור, התביעה נדחית ללא צו להוצאות משמדובר בהליך מתחום הביטחון הסוציאלי.

הנתבע נימק את החלטתו, כדלקמן: "מעיון בפרטי תביעתך ובמסמכים הרפואיים שבידינו עולה, כי הופעת הבקע בתאריך 18/6/2020 לא באה כתוצאה ממאמץ לא רגיל- נפילה מסולם- איננה בגדר מאמץ לא רגיל בעבודתך. לדעת הרופא מנגנון הפגיעה אינו מתאים להופעת בקע מיפשעתי. כמו כן, לא פנית לטפול רפואי תוך שבעים ושתיים שעות ממועד הופעת הבקע, כנדרש על פי החוק, אלא במועד מאוחר יותר, בתאריך 25/6/2020. מטעמים אלה, לא ניתן להכיר בבקע המפשעתי כפגיעה בעבודה". ביום 24.12.2020 התובע פנה לועדת התביעות ובקש לבחון מחדש את ההחלטה לדחות את התביעה.

לאור כל האמור לעיל, משלא היתקיימו התנאים הנדרשים בסעיף 84 לחוק, יש לדחות את התביעה כבר בשלב זה, מבלי להזקק למינוי מומחה רפואי לבחינת הקשר הסיבתי בין הארוע הנטען לבין הבקע המפשעתי ממנו סובל התובע, לטענתו.

בפסיקה מאוחרת יותר, בפרשת מירב בניטה[footnoteRef:10], שעניינה בתביעה שהגישה מבוטחת לתשלום דמי תאונה (ויודגש, לא דובר בתביעה להכרה בבקע מיפשעתי כתאונת עבודה), נידרש בית הדין הארצי לשאלה האם בקביעת תור לבדיקה רפואית בתוך 72 שעות משעת התאונה יש כדי לענות על דרישת סעיף 151 (ב) לחוק, הדורש כתנאי להכרה בתאונה כ"תאונה אישית" כי המבוטח "נבדק בדיקה רפואית תוך 72 שעות משעת התאונה". בית הדין הארצי קבע באותו מקרה, כי לא ניתן להסתפק בקביעת תור לבדיקה כתחליף לקיומה בפועל: [10: עב"ל (ארצי) מירב בניטה נ' המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 4.3.2008, פורסם סנסו) (להלן: "פרשת מירב בניטה").

...

אשר על כן, אנו קובעים כי התובע עמד אף בתנאי של פנייה לקבלת טיפול רפואי תוך 72 שעות ממועד הופעת הבקע.

בשולי הדברים נציין, כי לא מצאנו לקבל את טענת הנתבע שלפיה התובע לא דיווח למעסיק אודות הפגיעה תוך 72 שעות ממועד התרחשותה.

לאמור נוסיף, כי המעסיק חתם על טופס התביעה ולא הביע הסתייגות כלשהי ביחס לאמור בו. סוף דבר מששוכנענו כי התובע עמד בנטל להוכיח את התקיימות התנאים הקבועים בסעיף 84 לחוק, בית הדין ימנה מומחה מטעמו על מנת שיבחן את הקשר הסיבתי הרפואי בין הבקע המפשעתי בצד שמאל לבין עבודתו של התובע, על סמך העבודות הבאות: התובע יליד שנת 1964.

ועדה רפואית לעררים דחתה את ערר המערער לקביעת תביעת נכות בגין הצואר.

ועדה רפואית מדרג ראשון דחתה את בקשת המערער להכיר בחבלה בראש ובצואר כחלק מפגיעתו, אך אישרה את ההכרה בגב תחתון (החלטת הועדה הרפואית מיום 8.6.2022 - נספח ב' לכתב העירעור).

בשחרורו מבית החולים נרשם ביום 20/2/22 : "ירידה תפקודית משמעותית ... מותרת דריכה חלקית. זקוק לעזרה במעברים... אינו יכול לבצע ניידות עקב סחרחורות וירידת לחץ דם". רק ביום 28/3/22 הותר למערער להתחיל לשאת משקל ללא קביים לשם השגת ניידות עצמאית.

כידוע, על המבקש להעביר את עניינו לועדה בהרכב אחר להראות טעם מיוחד לכך, שכן הכלל הוא שעניינו של מבוטח יוחזר לאותה ועדה שכבר דנה בעיניינו על מנת שתתקן את הפגם המשפטי ולא לועדה בהרכב אחר (עב"ל (ארצי) 231/09 קופפרברג נ' המוסד לביטוח לאומי (21.10.2009); עב"ל (ארצי) 493/08 המוסד לביטוח לאומי נ' הררי (28.4.2009).

...

הכרעה לאחר שעיינתי בפרוטוקול הוועדה ובהחלטותיה ובחנתי את טענות הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל כפי שיפורט לעיל.

שנית, לא מצאנו כי הוועדה הייתה מקובעת בעמדתה כיוון שביקשה לזמן ישיבה נוספת לאחר שתעיין בבדיקות הדימות.

בעניינו לא הצביעה המערערת על טעם מיוחד המצדיק סטייה מדרך המלך ולא שוכנעתי כי מדובר במצב בו קיים חשש שהוועדה נעולה בעמדתה, באופן המצדיק את החלפת ההרכב בשלב זה. אשר על כן עניינו של המערער יוחזר לוועדה אשר תידון שוב בעניינו של המערער.

זוהי החלטה שניה בעיניינו של העותר, אשר בקשתו הראשונה להכרה כדייר ממשיך נדחתה בשנת 2017 (ובגין כך לא הוגשה עתירה).

השהוי שדבק בעתירה הוא בנסיבות העניין, שהוי משולש: ראשיתו באי-תקיפת ההחלטה משנת 2002 להכיר רק באח פ' כדייר ממשיך (כשלפי הטענה בעתירה נפלה בהחלטה זו טעות); המשכו באי-תקיפת ההחלטה לדחות את בקשת העותר להכרה בשנת 2017; וסופו בעתירה זו, שהוגשה אף היא כארבעה חודשים לאחר ההחלטה מושא העתירה, ורק לאחר שנדחתה בקשתו לביטול פסק הפינוי בתביעת הפינוי שנדונה בבית משפט השלום בראשל"צ. כאמור, כעולה מן העתירה, העותר מלין על כך שבשנת 2002 הוכר האח פ' כדייר ממשיך של האם, לבדו, "בשל טעות או הטעה חמורה פ' ז"ל נרשם לבדו כדייר ממשיך בדירה הנדונה, בעת שהעותר התגורר ברציפות בדירה" (ראו המבוא לעתירה).

ודוק: אין מדובר בדחיית העתירה בשל פגם פרוצדוראלי או טכני, אלא בפגם מהותי היורש לשורש היכולת של המשיב למלא אחר תפקידו כנדרש בהתאם לדין, לטובת כלל ציבור הזכאים הנזקקים לדיור צבורי, וחותר תחת תכליות הדין הסוצאלי בעיניין זה, שאותן פרשתי לעיל.

...

לטענת העותר, ולאור כל האמור, יש להתערב בהחלטה שכן נפלו בה פגמים שונים, בדמות אי-שקילת מלוא השיקולים הרלוונטיים, התעלמות מן הנסיבות האישיות, היעדר הנמקה וחריגה ממתחם הסבירות.

לא מצאתי ממש גם ביתר טענות העותר, והן נדחות.

עוד אציין כי לנוכח קביעותיי ומבלי שיש בכך כדי לגרוע מחשיבותו של שיקול זה, התייתר הצורך לדון בטענת המשיבים כי יש לדחות את העתירה גם בשל חוסר ניקיון כפיים מצד העותר, שממשיך להחזיק בדירה תוך עשיית דין עצמית ובניגוד לפסק הפינוי.

יש לקוות כי אכן יימצא פתרון מגורים לעותר במתווה האמור וכי העותר ישכיל לשתף פעולה עם המשיב בעניין זה. סוף דבר: העתירה נדחית.