תביעה בעילה של הפרת חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק") וכן בעילת הרשלנות לפי סעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין").
אני מקבלת את טענת הנתבעת בסיכומיה, כי עצם סגירת התיק כנגד התובע, בעילת חוסר אשמה, אין בה כשלעצמה, בנסיבות העניין, כדי להעיד כי מדובר בתלונת שוא.
בע"א 310/74 שיטרית נ' מזרחי, פ"ד ל(1) 389 (1975) (להלן: "פסק הדין שיטרית"), הבחין בית המשפט בין חוסר תום לב שיש ב"חזרה עיקשת וחסרת בסיס על תלונה שהוכחה כבר כמוטעית" לבין "תלונתו השגרתית של אזרח, החושד בתום לב במעשה עבירה של אחר והמופנית למישטרה". בע"א 788/79 ריימר נ' עזבון המנוח ברקו רייבר, פ"ד לו(2) 141, 148 (1981) (להלן: "פסק הדין ריימר") ניתן דגש לאמונתו הסובייקטיבית של המתלונן "באמיתותה של התלונה". בע"א 6871/99 רינת נ' רום, ניתן ביום 21.4.02 (להלן: "פסק הדין בעיניין רום") נזכרה באימרת אגב האפשרות לפיה, מתלונן המפריז בדיווחו למישטרה, הפרזה רבה בתאור חשדותיו, עשוי להישלל תום-לבו.
...
גם לו הייתי הולכת כברת דרך עם התובע וקובעת כי הנתבעת פעלה כפי שפעלה מתוך מחשבה להרע לתובע, הרי שלפי ההלכה הפסוקה, מניע זר או אפילו "מרושע" אינו שולל את ההגנה לפי סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע, בהינתן כך שמגיש התלונה מאמין באמיתות תלונתו, הרציונל לכך נקבע בפסק דינו של השופט ברק בעניין ריימר:
"לעתים קרובות למדיי לא נעשה הדיווח מתוך מטרה נעלה של הגשמת שלטון החוק אלא מתוך מטרה של פגיעה. אך לממונים על חקירות פשעים ועבירות יש עניין בקבלת מידע אמיתי, גם אם המניע למסירתו הוא פסול, ויש על-כן לציבור עניין, כי מי שמוסר מידע, שהוא מאמין בנכונותו, ייהנה מהגנת החוק, שאם לא כן עשויים בני הציבור להסס במסירת מידע, שמא יוכח, כי פעלו כפי שפעלו מתוך מניע אישי ולא מתוך מניע ציבורי כן".
הנה כי כן, אני קובעת, על יסוד עדותה של הנתבעת, כי היא האמינה באופן סובייקטיבי באמיתות תלונתה כי בנה הקטין, אשר חזר במצב רגשי חריג מההסעה ומירר בבכי, הותקף על ידי נהג האוטובוס.
לפיכך, אני קובעת, כי הגשת התלונה בענייננו, לא חרגה מתחום הסביר, בנסיבות האמורות בסעיף 15 לחוק.
אני סבורה, כי אף שחבריו של הקטין לא ראו כי התובע תקף אותו, היה לנתבעת בסיס עובדתי להאמין כי כך קרה, וזאת מהיכרותה את בנהּ ואת התנהלותו.