תביעה בגין רשלנות בהרכבת תוספות שיער

מונחת לפניי תביעה לפצוי עבור נזקים שגרמו הנתבעים עקב עבודה רשלנית במסגרת שפוץ בית הכנסת, אשר לשמו הוזמנו.

בהזמנה 1009, שנערכה 3 ימים לאחר מכן, ישנה חזרה (וככל הנראה זוהי ההצעה הנותנת תוקף להצעה הראשונה והמאוחרת בזמן, ומשכך היא היא זו שיש לבחון) –"קונסטרוקציה בנייה מפרופילים...מרזבים לפי הצורך (הסיפא היא התוספת לעומת ההצעה הראשונה-א"מ), סורגים לכל החזית, גבס מתחת לגג של הפנל (וזוהי התוספת לעומת ההצעה הראשונה-א"מ). הודגש "לא כולל צבע באחריות נגד נזילות כולל פירוק והובלה". כן, לעומת ההצעה הראשונה הוסר "ניקיון הגג". שווי עלות העבודה היא 20,000 ₪ כולל מע"מ וכולל חומר.

המומחה מטעם התובע קבע כאמור כי "יש חדירת מים מאסיבית ממרבית הקירות הגובלות את הקיר וגם מהקורה היורדת (מערבית מזרחית) באמצע הגג". זאת, כאשר הגורם לכך הוא חיבור חלקי פח רבים להרכבת מזחלת המים "באופן רשלני המהוה מוקד חדירה משמעותי בעת הגשמים...". מבדיקה של הגג, קבע המומחה, כי מעל התפר בין הפנל המבודד והקירות מסביב הותקן פח מכופף שבוצע אף הוא באופן רשלני בכך שלא הוחדר אל תוך הקיר לעומק המתאים לאיטום מוחלט של התפר – וגם מתפר זה חודרים מים.

...

סך הכל ישלמו הנתבעים לתובעים סך של 6700 ₪ (במנותק כאמור מהסכום שכבר נדרשו לשלם).

"קרה מקרה מצער", הם כתבו לתובעת בהודעה של דואר אלקטרוני, ומיד הניחו את האחריות לפתחה: "זאת לאחר שכמה פעמים ביקש ממך מעצב השיער לא לזוז כי הוא עובד עם מחליק חם, ובכל זאת זזת. יותר מפעמיים" (נספח לכתב-התביעה).

התרשלות זו מפֵרה, באורח ברור, את חובתה של המספרה להזהר בגרימתו של נזק למטופלת.

התובעת עתרה לפצותה בסך של למעלה מ-25 אלף ש"ח. סכום זה הורכב מדרישתה להשיב לידיה את מלוא-התמורה, שהיא שילמה לנתבעת על שירותיה (5,200 ש"ח); מ"עלות טיפולים לשקום הנזק" בסך של 10,000 ש"ח; ומפיצוי בגין כאב וסבל בן 10,000 ש"ח נוספים.

נציגתה טענה כי לתובעת סופקו, ללא חיוב, תוספות-שיער בשווי של 800 ש"ח. לא הוצגה שום אסמכתא לענין הזה, אך התובעת לא הכחישה את הדברים.

...

באולם-הדיונים הוּסף והוסבר: "במהלך הטיפול התובעת זזה המון עם הראש כשידוע לה מראש אצל בעל מקצוע כמו ספר שמחזיק מספריים או מַלְחם שיש סכנה. נאמר לה מפורשות[,] מספר פעמים[,] לא לזוז. והיא המשיכה לזוז. בסופו של דבר, לצערנו היא קיבלה כווייה" (פרוטוקול, בעמוד 3, שורות 16-13).

בסיכומו של דבר קביעתי היא זו: על הנתבעת להשיב לתובעת שני שלישים מעלותה של חבילת-הטיפולים שרכשה – 3,470 ש"ח; ולפצותה על נזקיה בסכום נוסף של 5,500 ש"ח. להוצאות-המשפט תשלם הנתבעת לתובעת עוד 500 ש"ח. את הסכום הכולל – 9,470 ש"ח – תשלם הנתבעת לתובעת בתוך 15 ימים מיום, שקיבלה לידיה פסק-דין זה (ימיה של פגרת-הקיץ של בתי-המשפט באים במנין-הימים).

כב' השופט דנציגר שלל את טענתו של כץ לפיה המוסד לבוררות אינו מוסמך לידון בתביעות נזיקיות כי אם בתביעות חוזיות בלבד: "גם את טענותיו של המבקש במישור הנזיקי, טענות שכאמור לעיל אינן מיתמקדות בנזקים הגופניים שנגרמו למבקש כתוצאה מפציעתו, יש לראות כטענות הנוגעות ליחסים החוזיים שבין המבקש לבין הקבוצה, כך שגם הן מצויות בגדר סמכותו של המוסד לבוררות". ביהמ"ש אזכר את ההלכה לפיה תניית בוררות המחייבת פניה לבוררות בכל סיכסוך הנוגע ליחסים החוזיים בין הצדדים יש לפרש בהרחבה, "באופן שכל המחלוקות שנתגלעו בין הצדדים ואשר נוגעות לאותם יחסים חוזיים או נובעות מהן, לרבות מחלוקות במישור הנזיקי, תתבררנה במסגרת הליך הבוררות. הגישה של "הפרדה מלאכותית בין עילות שבנזיקין לבין עילות חוזיות הכרוכות באותו עניין עצמו, הנה בבחינת עניין של 'פיצול שיערות'". לעניין זה הפנה ביהמ"ש לע"א 20/70 "עמיר" חברה להספקה של היתאחדות האיכרים בישראל בע"מ נ' מ.צ.ק. בע"מ, פ"ד כד(1) 692, 694 (1970) (להלן: "ענין עמיר") שם נקבע: "לעתים קרובות מוצאת לה תביעה יסוד ושורש בקשר החוזי ובדיני נזיקין כאחד; במקרה כזה לא יהא זה מעשי להפריד בין הדבקים ולהביא אותו סיכסוך על אותן עובדות פעמיים לדיון, רק בשל השוני של היסוד המשפטי. הדין אף אינו מחייב הפרדה שכזאת... מקום ששטר הבוררות שבחוזה, כלשונו וככתבו, מסמיך בורר לידון בענין, הוא רשאי להזקק גם לתביעת נזיקין... המבחן היחיד הקובע הוא המבחן הפרסונאלי". על כן, הסיק כב' השופט דנציגר בעיניין כץ, כי אין מקום לפצל את הדיון בין העילות הנזיקיות לבין העילה החוזית ה"טהורה" של המבקש כנגד הקבוצה.

תימוכין למסקנתו מצא גם בעובדה כי התקנון (בדומה לתקנון ההתאחדות בעניינינו), קובע כי המוסד לבוררות לא ידון בתביעות לפצוי בגין ניזקי גוף, דבר המלמד על כך, לגישתו, כי לא הוצאו מסמכותו של המוסד לבוררות תביעות נזיקיות אחרות לרבות תביעות בגין רשלנות והפרת חובה חקוקה.

"סבורני, כי כוונת המחוקק מתחילה בחוק הספורט, תשמ"ח-1988 ובתקנון היתה להטיל את חובת הבוררות באשר לעניינים הנוגעים לליבת הנושאים הספורטיביים, כמו חובות השחקן וזכויותיו החוזיות אל מול קבוצתו, והדברים עולים מסעיף 10 לחוק הספורט, שלפיו התקנונים אמורים להסדיר "את הניהול התקין של הענף... לרבות תקנונים בדבר משמעת, שיפוט פנימי והעברת ספורטאים... שכר ותשלומים...". בהידרשו לדברי ההסבר לסעיפים הרלוואנטיים בהצעת חוק הספורט, תשמ"ז-1987, הצעות חוק תשמ"ז, 271, 274 הוסיף כי: "ההתיחסות היא במיוחד לנושא המשמעת, ודומה כי ככלל יש לקרוא את שאר עינייני התקנונים בהקשר זה, ומכל מקום כך באשר לליבת היחסים החוזיים בין הגורמים הרלבאנטיים, שחקן וקבוצה. כך גם הרוח הנושבת מסעיף 2 לתקנון המוסד לבוררות של איגוד הכדורסל, העוסק בנושאי הבוררות, שהיא במובהק – על פי מרבית סעיפיה – "רוח חוזית". איני סבור כי נושאי נזיקין בכלל היו אמורים מתחילה להיות חלק ממכלול זה, והתוספת מ – 2002 לתקנון 1989 שהחריגה ניזקי גוף מן הבוררות (סעיף ט') היתה צעד בכיוון הנכון, אף כי לא מלא לטעמי.

...

עוד הפנה ביהמ"ש לע"א 105/75 הופר נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, פ"ד כט(2) 509, 511 (1975) (להלן: "עניין הופר") המתייחס לעניין עמיר הנזכר לעיל: "כן הוחלט – בעניין עמיר בע"מ נ' מ.צ.ק. בע"מ, ע"א 20/70 [3] – שכאשר הוסכם למסור לבוררות סכסוכים 'כתוצאה מהחוזה', לא רק תביעה שעילתה בחוזה אלא גם תביעת נזיקין בשל רשלנות שאירעה כתוצאה מהחוזה חייבת להימסר לבוררות. שקלתי אם הוא הדין גם בתביעת נזיקין בשל לשון הרע או אפילו בשל תקיפה, והגעתי למסקנה שאמנם כך הוא". על כן הסיק השופט דנציגר כי: "גם אם לא היתה לטענותיו הנזיקיות של המבקש נגיעה ישירה להסכם שבינו לבין הקבוצה, ואין זה המצב בענין שלפנינו, לא היה מקום לשלול, מניה וביה, את העברת הדיון בהן בפני המוסד לבוררות. גישה זו מתיישבת עם ההלכה לפיה משנדרש בית המשפט ליתן פרשנות לתניית בוררות, יבחר הוא, מבין הפרשנויות האפשריות, את הפרשנות לפיה על הסכסוך בין הצדדים להתברר במסגרת בוררות על פני פרשנות לפיה יש לברר את הסכסוך בפני בית המשפט...הדבר נכון מקל וחומר, כאשר בבוררות מכוח חוק הספורט עסקינן". לבסוף, נדרש כב' השופט דנציגר להוראת סעיף 5(ג) לחוק הבוררות לפיה "בית המשפט רשאי לא לעכב את ההליכים אם ראה טעם מיוחד שהסכסוך לא יידון בבוררות": "אין ענייננו בבוררות "רגילה" אשר יונקת כוחה מהסכם בוררות בין הצדדים, כי אם בבוררות סטטוטורית הנכפית עליהם מכוח חוק הספורט.

"סבורני, כי כוונת המחוקק מתחילה בחוק הספורט, תשמ"ח-1988 ובתקנון היתה להטיל את חובת הבוררות באשר לעניינים הנוגעים לליבת הנושאים הספורטיביים, כמו חובות השחקן וזכויותיו החוזיות אל מול קבוצתו, והדברים עולים מסעיף 10 לחוק הספורט, שלפיו התקנונים אמורים להסדיר "את הניהול התקין של הענף... לרבות תקנונים בדבר משמעת, שיפוט פנימי והעברת ספורטאים... שכר ותשלומים...". בהידרשו לדברי ההסבר לסעיפים הרלוונטיים בהצעת חוק הספורט, תשמ"ז-1987, הצעות חוק תשמ"ז, 271, 274 הוסיף כי: "ההתיחסות היא במיוחד לנושא המשמעת, ודומה כי ככלל יש לקרוא את שאר ענייני התקנונים בהקשר זה, ומכל מקום כך באשר לליבת היחסים החוזיים בין הגורמים הרלבנטיים, שחקן וקבוצה. כך גם הרוח הנושבת מסעיף 2 לתקנון המוסד לבוררות של איגוד הכדורסל, העוסק בנושאי הבוררות, שהיא במובהק – על פי מרבית סעיפיה – "רוח חוזית". איני סבור כי נושאי נזיקין בכלל היו אמורים מתחילה להיות חלק ממכלול זה, והתוספת מ – 2002 לתקנון 1989 שהחריגה נזקי גוף מן הבוררות (סעיף ט') היתה צעד בכיוון הנכון, אף כי לא מלא לטעמי.

לאור האמור לעיל, אני מורה על עיכוב ההליכים בתובענה דנן.

לטענתה, התובעת התרשלה בהרכבת השיער ולכן, בשני המקרים סמוך לאחר ההתקנה, החלה נשירה של תוספות השיער והשיער הפך מדולדל וכן יבש ומחוספס למגע.

ואכן, גם התובעת הדגישה בכתב התביעה, כי "הדגש החשוב הוא כי הארכת השיער נעשתה על ידי חרוזים, החרוזים הורכבו בצורה לא מקצועית ותוך שבוע החלו לנשור לי בזה אחר זה...". הדבר עשוי להסביר את הנשירה, אך לא את ההתייבשות.

...

המסקנה נותרת, כי לצד אופן הרכבת השיער, גורם נוסף שעיקרו באופן הטיפול בתוספות השיער תרם למצבו הפגום.

בהעדר ראיות לסתור, אני קובע כי עבור ההתקנה הראשונה שילמה התובעת סך 1,400 ₪ - ובסך הכל 2,000 ₪ עבור שתי ההתקנות.

כפי שפרטתי לעיל, אני מקבל כי השיער נפגם במהירות, אך סבור כי לאופן הטיפול בשיער לאחר ההרכבות, ובכלל זה לייבוש השיער התכוף באמצעות "פנים", הייתה תרומה משמעותית לכך.

בנוסף הוגשה התביעה הנגדית, נגד הנתבעים שכנגד, בשל כך שהתרשלו, לטענת הנתבעת, במתן השירותים המקצועיים והפרו את ההסכם שלה איתם.

לטענתה היה על הנתבעים שכנגד לתכנן את השבכות עם מסננים כדי לעצור את השיער והזיהום המרחף בחדרים אלה.

גם לשיטתה של הנתבעת, הנזק בגין כך כלול בסכום הנתבע לעיל בגין מסננים, בסך 25,000 ₪ בתוספת מע"מ. לוסקי כותב בחוות דעתו כי הטענה בדבר תיכנון השבכות עם מסננים מגוחכת, כי עלות מסנן בתריס אוויר חוזר היא כ-100 ₪, וכי ככל שיש בכך צורך היה על המפקח הצמוד לדרוש מהקבלן (התובעת) להרכיב מסנן.

...

התביעה העיקרית מתקבלת באופן חלקי, כמפורט לעיל.

כן תשלם הנתבעת לתובעת הוצאות משפט, לרבות הוצאות אגרה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין, מיום התשלום על ידי התובעת ועד למועד התשלום על ידי הנתבעת.

בנוסף, תשלם הנתבעת לתובעת שכ"ט עו"ד, בגין התביעה והתביעה הנגדית, בשיעור של 30% מסכום פסק הדין, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל.