תביעה בגין פטור מדמי ביטוח לאומי על תגמולי מילואים לעובדים

בטופס התביעה פירט המעסיק את הכנסותיה בעשרת החודשים שקדמו ללידה הן בגין שכר חודשי והן בגין הסכומים הנוספים שיכונו "בונוס". הנתבע שילם לתובעת דמי לידה בסך 46,231 ₪ זאת על פי חישוב ההכנסות שדיווח המעביד בגין "שכר החייב דמי ביטוח" ובהתעלם מהתשלומים שפורטו כ"בונוס".

הכרעה בית הדין עמד פעמים רבות על התכלית לשמה משלם המל"ל דמי לידה למשך התקופה שנקבעה בחוק הביטוח הלאומי, התשנ"ה - 1995 [להלן: "החוק"], אשר נועדה להוות "תשלום למבוטחת שיעבדה, ואשר לרגל ההיריון או הלידה נכרת מקור הכנסתה ואין היא עובדת יותר או עוסקת במשלח ידה... למבוטחת שכזאת משולמים דמי הלידה כתחליף הכנסה לשמירת רמת חייה בתקופת חופשת הלידה" (עב"ל 1126/00 יוכבד לוי – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לח 193 (2002); ההדגשה אינה במקור; כן ראו את עב"ל 1166/00 יהודית הלפרין – המוסד לביטוח לאומי, מיום 30.11.03).

המונח "הכנסה שממנה מגיעים דמי ביטוח" מפנה למעשה לאסופה של כללים המהוים נוסחה לחישוב ההכנסה החודשית לצורך גבית דמי ביטוח כפי שנקבעו בתקנות הביטוח הלאומי (תשלום ופטור מתשלום דמי ביטוח), התשנ"ה – 1995 (להלן – תקנות דמי ביטוח).

הגם שכותרת התקנות מכוונת לעינייני גביית דמי ביטוח בלבד, הרי שהנוסחה העקרונית, אשר מבחינה בין "תשלום רגיל" הנזקף לחודש בו שולם, לבין "תשלום מיוחד" אשר רק 1/12 ממנו מחושב כחלק מהשכר החודשי, אומצה על ידי המחוקק כנוסחה הרלוואנטית גם לשימושים נוספים בהם יש צורך לקבוע מהי הכנסתו החודשית הרגילה של מבוטח, הן על מנת לקבוע האם מבוטח עומד ברף הזכאות לגימלאות מסוגים שונים (כגון גמלת סיעוד) והן על מנת לחשב את גובה הגימלה לה זכאי המבוטח, כגון בחישוב דמי הלידה, תגמולי מילואים דמי פגיעה, אבטלה וכיו"ב גמלאות מחליפות הכנסה.

מסקנה זו של בית הדין ברורה ונהירה היא, שכן מקום שמדובר בבונוס ריבעוני אותנטי, דהיינו כזה המשולם לתובעת בגין עבודתה במהלך ריבעון , הרי שחלוקתו ל -12 מפלה לרעה את העובדת שחלק משכרה משולם על בסיס עמלות שכן יש בתחשיב זה כדי להקטין בלא הצדקה את סך ההכנסה הרגילה של המבוטחת ולגרוע מזכותה כי הכנסתה הרגילה לא תיפגע.

...

יובהר מיד, כי אין בידינו לקבל את טענת התובעת לפיהן לא ניתן היה לשלם לה בונוס בחודש ספטמבר 2019 משום שילדה בראשית אותו החודש.

כך בטופס שצירף המעביד לעניין מהות הבונוסים צויין : לאור כל האמור לעיל אנו סבורים כי בנסיבות העניין, על מנת שלא לגרוע מזכותה של התובעת כי דמי הלידה ישולמו לה על פי שכרה הרגיל, ומנגד, על מנת שלא להביא למצב בו התובעת תזכה לתשלום החורג משכרה הרגיל בגין חלוקה שרירותית של סכומי הבונוס על פני השנה, יש מקום להתחשב בסכומי הבונוס על בסיס ממוצע שנתי.

לנוכח האמור לעיל, ומאחר שאין יסוד להניח כי הכנסותיה של התובעת מבונוס ירדו, אנו קובעים כי יש לחשב את דמי הלידה של התובעת בהתאם לשכרה החודשי הקבוע, ובתוספת בונוס חודשי / רבעוני ממוצע (לפי נתוני שנת 2016).

בפנינו תביעה אשר הוגשה על ידי התובע כנגד החלטת הנתבע מיום 10.10.2018 לדחות את בקשתו להפחית את ההכנסה מתגמול דמי מילואים לשנים 2016 ו-2017 (להלן – תגמול המילואים) מההפסד העיסקי לשנים הרלוואנטיות (2016-2017) ולפיה תגמול המילואים הנו הכנסה חייבת בתשלום דמי ביטוח ודמי ביטוח בריאות.

גמלה איננה הכנסה הפטורה מדמי ביטוח וזאת מכוח סעיף 350(א)1 וסעיף 351 לחוק זה ועל כן מדובר בהכנסה חייבת.

על כן, השאלה המשפטית שדרושה הכרעה הנה: האם לצורך החיוב בדמי ביטוח לאומי ודמי ביטוח בריאות יש לראות בתגמול המילואים חלק מהכנסות התובע מעסקו שיש להפחיתן מהפסדי העסק, או שמא יש לראות בו כהכנסה נפרדת.

לפי סעיף 272(ב) לחוק הביטוח הלאומי "לא יפחת שיעור התגמול ליום מהתגמול המזערי ולא יעלה על התגמול המירבי". קרי - גם במקרה של מבוטח שאין לו הכנסה, או שהכנסתו היא בעצם הפסד, כמו במקרה של התובע, משולמים דמי מילואים, לכל הפחות בשיעור המזערי.

...

על כן נאמר בפסיקה: ת"ט תשנ"ו-1996 סעיף 28 לפקודה מתייחס לקיזוז הפסדים לצורך תשלום מס הכנסה ומכוח הוראות פקודת מס הכנסה בהתבסס על תכליות דיני המס (לניתוח שלו ראו למשל אצל גרוס, בעמ' 357; יוסף אדרעי, אירועי מס - עלייתם (ואיבונם?) של דיני מסים בישראל 187 (2007)), ולא מצאנו כל סיבה או הצדקה להחלה עקיפה שלו מכוח חקיקה שיפוטית על דין סוציאלי (לכך שאין להחיל הוראות מפקודת מס הכנסה, שתכליתן מיסויית, על חוק הביטוח הלאומי ראו גם את דב"ע (ארצי) מט/0-98 המוסד לביטוח לאומי - מתתיהו וייס, פד"ע כג 320 (1991)) (עב"ל (ארצי) 34791-12-14‏ ‏ משה ברנס נ' המוסד לביטוח לאומי, 21.8.17).

בהתאם לאמור לעיל, אנו סבורים כי על אף שהשיטה שמציע התובע אינה חסרת הגיון, היא לא אומצה על ידי החוק.

לכן, החלטת הנתבע המחייבת בדמי ביטוח בגין תגמולי המילואים שקיבל התובע, בנפרד מהפסדיו כעובד עצמאי, היא סבירה ואין להתערב בה. לסיכום תביעת התובעת כנגד החלטת הנתבע נדחית.

בית הדין האיזורי דחה את התביעה, לנוכח הוראת סעיף 345(א) לחוק לפיה "עובד עצמאי יראו כהכנסתו השנתית את הכנסתו מהמקורות המפורטים בפסקות (1) [הכנסה מעסק או ממשלח יד – ר.פ] ו - 8 של סעיף 2 לפקודת מס הכנסה ...". בית הדין האיזורי הסתמך בפסק הדין על קביעת בית הדין הארצי, עת ניתן על ידו תוקף של פסק דין להסכמת צדדים בהליך אחר, לפיה "חישוב ההכנסה ממשלח יד על פי סעיף 176(א) לחוק צריך להעשות על בסיס ההכנסה השנתית ולא על בסיס ההכנסה בפועל בחודשים בהם קיבל המערער גמלת דמי אבטלה" (עב"ל 383/07 המוסד לביטוח לאומי – צור חן (29.5.2008).

יצוין, כי בפרשת פרימס בוטלה תיקרת ההכנסה לצורך חישוב דמי הביטוח הלאומי במהלך שנת מס, כך שחישוב ההכנסות על בסיס שנתי ולא לפי שתי תקופות, הביא הלכה ולמעשה לתשלום דמי ביטוח בגין הכנסות שנתקבלו בתקופה שקדמה לביטול התיקרה ושהיו פטורות מתשלומם אילמלא החישוב השנתי.

כאשר חפץ מחוקק המשנה לאפשר סטיה מהחישוב השנתי בנסיבות מוגדרות, עשה כן באופן מפורש (ראו: תקנה 11 לתקנות הביטוח הלאומי (מקדמות), התשמ"ד-1984, שעניינה קביעת שיעורה של גמלת נפגע תאונות עבודה בהתאם למקדמות ולא בהתאם להכנסה בשנת המס הרלוואנטית ותקנה 4 לתקנות הביטוח הלאומי (חישוב הפרישי דמי ביטוח וגימלאות בשל שומה סופית), התשמ"ו-1986, שעניינה קזוז הפרש תגמולי מילואים).

...

המערער טוען כי פרשנותו מתחייבת הן מפרשנות לשונית דווקנית של הוראת סעיף 176(א) לחוק והן מפרשנות תכליתית ומדיניות שיפוטית ראויה ומפנה לפסקי דין של בתי דין אזוריים שהגיעו, לטענתו, למסקנה דומה.

במקרים רבים הוצאותיו של עסק חדש המוקם בתקופה שבה אדם מפסיק להיות עובד שכיר – וזכאי לדמי אבטלה – גבוהות והכנסותיו של העסק החדש נדחות.

סוף דבר – המוסד ניכה את הכנסות המערער כ"עובד עצמאי" כדין.

הערעור נדחה.

בנוסף, בהתאם להחלטה מיום 23.8.21 הגישו הצדדים להסכם הענפי, לישכת המסחר תל אביב והמרכז (להלן – לישכת המסחר) מחד והסתדרות העובדים הכללית החדשה (להלן – ההסתדרות) מאידך, עמדותיהן בהתייחס לפרשנות ההסכם הענפי בכל הנוגע למועד בו קמה זכאות לבצוע הפקדות לתגמולים על-פי ההסדר המעוגן בהסכם האמור.

בפסיקה עניפה ומושרשת הוכרו עמלות, המשולמות בעד עבודתו הרגילה של העובד ואינן מותנות בתנאי שככל שאינו מיתקיים הן אינן משולמות – כחלק מהשכר הקובע לתשלום זכויות שונות [ר' למשל בג"צ 5572/92 זכאי ואח' נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח' (20.7.93); דב"ע מב/44 – 3, גולדברג - עריית בת-ים, פד"ע יג 338; עב' (ארצי) 3-141/מט בלבול - מפעלי מאיר בע"מ, כא(1) 439, פס' 11 (5.4.90); תב"ע (ארצי) 3-78/מא ברזילי נ' אלבני ישראל פרייט בע"מ, יג(1) 021 (18.10.81) ועב"ל (ארצי) 129/10 המוסד לביטוח לאומי - פרידמן (20.6.11)].

בעב"ל (ארצי) 543/09 פלונית - המוסד לביטוח לאומי (4.5.11) למשל, פירש בית הדין הארצי לעבודה את הגדרת השכר הקובע לתשלום דמי לידה בהתאם לתקנות הביטוח הלאומי (תשלום ופטור מתשלום דמי ביטוח), התשנ"ה-1995 (להלן – תקנות דמי הביטוח), לצורך ההכרעה בשאלה אם רכיב שכונה "מענק ריבעוני" נכלל בהגדרה זו, אם לאו.

יתרה מכך, צוין כך: " ... דרך חישוב אחרת עלולה להביא להפלייתן לרעה של עובדות המקבלות את שכרן או חלקו בדרך של עמלות. במקרים אחרים שדנו בעובדים המקבלים את שכרם על בסיס עמלות, ננקטה על ידי בית דין זה פרשנות תכליתית על מנת להגיע לתוצאה שויונית. כך, וכדוגמא, בהתייחס לחישוב תגמולי מילואים לעובדים המועסקים על בסיס עמלות – הותוה על ידי בית דין זה פיתרון, תוך לקיחה בחשבון של סכומי העמלות, גם בהיעדר תקנות מתאימות (עניין גימלשטיין). כך נעשה, טרם שהיה פיתרון חקיקתי לכך, גם בעיניין החלת חוק שכר מינימום על עובדים שהכנסתם נגזרת מעמלות (דב"ע שן/3-171 פלתורס נסיעות ותיירות בע"מ – יהודה פדן, פד"ע כב 356 (1990)).

לגישת החברה, לאור הסעד המבוקש בהליך הנוכחי (אשר אינו כולל פיצוי בגין פגיעה ביטוחית) הרי שפסק הדין שיינתן בתביעה ייצוגית הנוגעת להפקדות לתגמולים יחסום את דרכם של חברי קבוצה לתבוע בגין פגיעה ביטוחית, ככל שיארע בעיניינם ארוע בטוחי (נכות או מוות חו"ח), עקב מעשה בית דין [ס' 152-156 לתגובת החברה לבקשות לאישור].

...

בייצוגם המשותף של חברי הקבוצה מצאנו אף מזור לניסיונו המצומצם יחסית, לכאורה, של ב"כ המבקשת בכל הנוגע לייצוג בבקשות לאישור תובענות ייצוגיות במשפט העבודה ו/או בירורן (טענות החברה בהקשר זה לא הוכחשו או נסתרו).

אלא שפסק הדין בהליך המקביל ניתן ביום 30.8.20 ולא מצאנו כי המבקשת טענה מאז, בהליך הנוכחי, כי בוצעו בעניינה הפקדות בשיעור הנמוך מ-5% על ידי החברה.

סוף דבר הבקשות לאישור תובענה ייצוגית מתקבלות בחלקן, בתנאים המפורטים להלן: חברי הקבוצה: כמפורט לעיל; התובעים המייצגים: גב' שני ויסלבט מזרחי ומר מאיר ספיר; באי כוח המייצגים: עוה"ד משה וקרט ועוה"ד אריק שלו; עילות התביעה בגינן מאושרת התובענה הייצוגית: אי ביצוע הפקדות לתגמולים מכוח ההסכם הענפי באיזה מששת חודשי העבודה הראשונים (מר ספיר); אי ביצוע הפקדות לתגמולים בגין מלוא השכר, לרבות העמלות במלואן, ולגבי התקופה שבין 2011-2013 – אי ביצוען גם בשיעורים המתחייבים מן ההסכם הענפי (גב' ויסבלט מזרחי); אי הכללת עמלות בחישוב דמי החופשה ודמי המחלה עד לחודש דצמבר 2016 (כולל) (גב' ויסבלט מזרחי); אי הכללת עמלות בחישוב ההפקדות לפיצויי פיטורים מכוח הצו המשקי עד לחודש יולי 2017 (כולל) (גב' ויסבלט מזרחי).

לפנינו תביעה שהוגשה מטעם חברת נמל חיפה בע"מ (להלן: "התובעת" או "נמל חיפה") כנגד המוסד לביטוח לאומי (להלן: "הנתבע" או "המוסד"), למתן צו הצהרתי שיכריע בפלוגתא שלהלן: מי זכאי להפרשי תגמולי מילואים המגיעים מהמוסד לביטוח לאומי בגין הגדלת שכר הבסיס של עובדי הנמל? האם כטענת הנתבע - 224 עובדי חברת נמל חיפה בע"מ ששרתו במילואים בין החודשים 9/2004 עד 11/2005, או כטענת התובעת חברת נמל חיפה בע"מ. הצדדים להליך התובעת הנה חברה ממשלתית ועיסוקה העקרי הנו לנהל ולהפעיל את השירותים הנמליים בנמל חיפה.

תקנה 5 לתקנות הביטוח הלאומי (תשלום ופטור מתשלום דמי ביטוח), תשנ"ה-1995 (להלן: "תקנות הפריסה") קובעת כי גם "על תשלום נוסף" חלה חובת ביטוח, באופן הבא: "(1) אם שיעורו 25% או יותר משכר המינימום כהגדרתו בחוק שכר מינימום (להלן – שכר המינימום) יחולק לשנים עשר, והסכום המתקבל מהחלוקה האמורה יצורף לשכר החודש שבו שולם ולשכר כל אחד מאחד עשר החודשים שקדמו לו...". 9.2.

אין מקור חוקי לטענת נמל חיפה כי חלק ממענק ההפרטה שנפרס ל-12 חודשים לצורך חישוב תשלום דמי ביטוח לאומי וחישוב תגמול מילואים, הופך לתגמול מילואים שהנמל לא צריך לשלם אותו לאותם 224 עובדי נמל ששרתו במילואים.

במישור היחסים בין הנמל לבין המוסד, הנמל זכאי לקבל החזר מהמוסד לביטוח לאומי על כל תשלום בגין תגמול מילואים ששילם לעובד, אך לא בגין תשלום אחר ששילם לעובדים במסגרת יחסי העבודה, כגון מענק ההפרטה שאינו מהוה בשום צורה תגמול מילואים.

...

לאור האמור לעיל – הבקשה להשתק שיפוטי נדחית.

סוף דבר התביעה למתן צו הצהרתי הקובע כי הפרשי תגמולי מילואים שמקורם בתשלום למפרע של מענק ההפרטה, ששילמה התובעת לעובדיה בשנת 2005 ואשר נפרס מכוח היותו "תשלום נוסף" שייכים לתובעת וכי על הנתבע להעביר לתובעת את הפרשי הפריסה אותם היא זכאית להותיר אצלה – נדחית.

הנתבע ישלם את הפרשי תגמולי מילואים בגין מענק ההפרטה שקיבלו עובדי נמל חיפה ששירתו במילואים בתקופה הרלוונטית, ל-224 העובדים.