תביעה בגין מכירת מכשיר פלאפון פגום

בכתב התביעה נטען כי בעת ההצפה היו התובע ומשפחתו בבריכה, קרי מחוץ לחדר וכי עם שובם אליו גילו כי נזוקו "מכשירים" שהונחו על הארץ.

עוד טענה הנתבעת כי הנזק הנטען והלא מוכח, מופרז, וכי תמוה כי התובע מכר ב"יד 2" את המכשירים הפגומים, בתמורה ל- 1,000 ₪. נתבעת 2 הצטרפה בכתב הגנתה לכלל טיעוני נתבעת 1.

התובע ציין כי רכש את המחשב הנייד, מידגם "טושיבה", בתמורה לסך 15,000 ₪ כתשעה חודשים עובר להצפה וכי את שני הפלאפונים, מסוג "אייפון s6" ו- אייפון 7+" רכש כשנה עובר להצפה. עוד הפנה לשלשה טפסי תיקון המלמדים לשיטתו על כך שמסר את המכשירים למעבדת "פיקס פון" בלוד, לשוא.

אשר על כן התביעה מתקבלת.

...

דיון והכרעה לאחר ששמעתי בקשב רב את טיעוני הצדדים ועדויותיהם, ועיינתי בכל הנדרש, מצאתי כי דין התביעה להתקבל, אם כי באופן חלקי ביותר.

אשר על כן התביעה מתקבלת.

הנתבעות תשלמנה לתובע סך 1,500 ₪.

בית משפט השלום ברמלה 21 יוני 2018 תא"מ 19122-04-15 איפלה נ' אירה בפני כב' הרשם הבכיר נועם רף תובע איציק איפלה נתבעת הראל אירה פסק דין

התובע קיבל 15,000 ₪ ממכירת רכב וכן החרים לו מכשיר פלפון.

(ב) ביחוד זכות קנינו של מסחר שטר פגומה כמשמעותו בפקודה זו, אם השיג את השטר, או את הקיבול, על ידי רמאות, כפיה, או אלימות ופחד, או באמצעים אחרים שאינם כדין, או בתמורה אי-חוקית, או כשהוא מסחר את השטר אגב מעילה באמון, או בנסיבות העולות כדי רמאות.

...

לסיכומם של דברים, טענת הנתבעת כי בהיעדר פרטים מהותיים בשיק, אין המדובר בשטר, דינה להידחות.

סוף דבר: במאמר מוסגר אציין כי בניגוד לנטען ע"י הנתבעת ובנוגע לאמינות עדותה ועדות בעלה, האופן בו ניסתה להציג את עצמה כמי שאינה מעורבת בעסקי בעלה, אינם מתיישבת עם עדותה ועדות בעלה ובנה מהן עולה שהנתבעת מעורה היטב בחובות לשוק האפור, מסדירה חוב לבנק שילמה לנושים וידעה פחות או יותר על סכומים ששלומו בעסק של בעלה (ר' עדות הבן בעמ' 40 ש' 19-22 לפרוטוקול).

לסיכומם של דברים, דין התביעה להתקבל.

בפניי תביעה על סך 7,009 ₪ לפצוי בגין טענה לנזק שבוצע במכשיר פלאפון על ידי הנתבעת ו/או מי מטעמה.

נציג הנתבעת כתב מפורשות שהמכשיר נימסר ללא פגם וזאת על אף העובדה כי את הפסים ניתן לראות גם "בעין רגילה". סעיף 18א לחוק הגנת הצרכן, תשמ"א – 1981 (להלן: "חוק הגנת הצרכן") קובע, כי בתקנות אותן קובע השר ניתן לחייב יצרן, יבואן, סיטוני או קמעונאי של טובין או שירותים, לתת שירות לצרכן לאחר מכירה.

...

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, בראיותיהם ושמעתי את העדים, מצאתי כי דין התביעה להתקבל.

איני מקבלת טענה זו. ראשית, לא הובא לעדות טכנאי המעבדה אשר קיבל לידיו את הטיפול בפלאפון, ומצא כביכול את השבר; שנית, התובע מסר את הפלאפון כאשר הוא עובד, ובשל תקלה "נתקע אחרי עדכון אחרון." בדיון הוצג הפלאפון, אשר היה עד למועד הדיון בידי הנתבעת.

סוף דבר לאור האמור, אני פוסקת כי הנתבעת תשלם לתובע סך של 4,850 ₪.

המשיבים טוענים מצדם שמדובר בתחקיר בעל עניין צבורי רב המביא בפני הצופים מסכת של מירמה והונאה של אנשים רבים על ידי האחים וזאת באמצעות פתיחת פרופילים פקטביים ברשתות החברתיות ופירסום מודעות למכירת מכשירים סלולאריים במחירים אטרקטיביים ולקבלת הלוואות, כאשר האחים גובים מן הלקוחות כספים בהקף כולל של מאות אלפי שקלים ונעלמים.

בנוסף רק במהלך הדיון, ראה לנכון ב"כ המבקשים להפנות לקדימון לו טען בבקשה ולהקרינו בפלפון שלו והסתבר שמדובר בכתבה שפורסמה באתר מאקו, המפנה לכתבה בטלויזיה במסגרתה רואיין המשיב-4, אודות התחקיר שנעשה בתכנית.

בהנתן המשקל שבית המשפט אמור ליתן לבקשה למתן סעדים זמניים על נספחיה, לא מדובר במחדלים של מה בכך והלכה למעשה ניתן היה לדחות את הבקשה על הסף, אך מחמת פגמים אלו ובמיוחד בשל כך שלא צורפו אליה תצהירים בעת הגשתה (השוו: ע"א 409/13 שידורי קשת בע"מ נ' שמעון קופר (11.4.13) להלן: "עניין קופר").

הוסיף היועץ המשפטי לממשלה והנחה "גם בעבר, טרם התיקון האמור, נעשה שימוש נדיר ביותר בהוראת החוק האמורה, ובודדים המקרים, שבהם החליטה התביעה להעמיד לדין בגינה. הדעת נותנת, כי עתה, משהביע המחוקק את דעתו, כי יש לצמצם את האיסור, בודאי שאין מקום להרחיב את השמוש בו". הווה אומר מלכתחילה מדובר בעבירה שהשימוש בה מועט בהנתן משקלם המשמעותי של חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת.

...

מקרה זה אינו עומד בכללים אלו ומשכך דינה של הבקשה להידחות לגופה.

המסקנה המתבקשת היא שלולא היה מוגש כתב אישום, הרי שלא הייתה עומדת למבקשים טענה טובה המאפשרת להם למנוע פרסומה של כתבת תחקיר הדנה בהתנהלותם, שכמותיה מפורסמות חדשות לבקרים בתכניות רבות מספור.

סוף דבר דינה של הבקשה לצו מניעה זמני עד להגשת התביעה העיקרית להידחות, באשר לא הוכחו התנאים המצדיקים מניעת פרסום מראש.

בית המשפט קמא חזר על קביעתו כי קיימות ראיות לכאורה המוכיחות כי זכות הבעלות ברכב היא של המשיב בהתאם לראיות הבאות: הסכם מכר חתום על ידי הבעלים של עסק סחר במכוניות ועל ידי העוררת, הודעות בכתב שנשלחו ממכשיר הפלפון של העוררת אל אשר אסולין ביום 22.9.23, אשר מוכיחות לכאורה כי העוררת ידעה על הליך מכירת הרכב, ומוכיחות כי הסכימה להעברת בעלות ברכב על שמו של אחר.

עוד אבהיר כי ההלכה הנוגעת ל-"כמות" הראיות הנדרשת בהליך מסוג זה קובעת כי מדובר בראיות לכאורה, ראה בש"פ 2671/01 סיני נ' מילדה ניתן ביום 30/5/01: " האפשרות המוענקת לאדם התובע זכות בחפץ לפתוח בהליך אזרחי רגיל לשם החזרת הנכס אליו מחזקת את האופי המנהלי והזמני של הצוו. אני גורס כי טיבו זה של הצוו משליך במישרין על כמות הראיות הדרושה לשם הכרעה במסגרת סעיפים 34 ו-36 לפסד"פ. (...) בלי לקבוע מסמרות הייתי מאמץ בסוגיה הנדונה את העקרון כי לצורך ההכרעה בדבר מסירת החפץ די בראיה לכאורה כי הטוען לזכות זכאי להחזקתו". בחינת התשתית הראייתית עליה ביסס בית המשפט קמא את החלטתו מצביעה על כך שלא נפל פגם בהחלטתו לפיה קיימות ראיות לכאורה בנוגע לזכותו של המשיב ברכב: הסכם מכר מיום 24/8/23 החתום לכאורה על ידי העוררת ובעל מיגרש מכוניות.

בית המשפט קמא הורה על איסור דיספוזיציה ברכב למשך ארבעה חודשים, וכאמור, פתוחה בפני העוררת האפשרות להגיש תובענה אזרחית מתאימה לצורך בירור מעמיק ומקיף של סוגיית הזכויות ברכב, ובכלל זה בקשה למתן סעד זמני.

...

הכרעה: לאחר עיון בהודעת הערר על נספחיה, בהחלטת בית המשפט קמא ובתיק בית המשפט קמא, ולאחר ששמעתי טענות הצדדים, אני סבורה כי דין הערר להידחות.

סוף דבר - אני מורה על דחיית הערר.