תביעה בגין חוב מכוח רישומי הנהלת חשבונות

כמו כן, בחקירה נימצאו קבלות שלא הוצאו בגינן חשבונית, נימצאו הכנסות שלא נרשמו במערכת הנהלת החשבונות ואשר אומתו ע"י עדויות של מטופלים, ונמצאו הכנסות מלקוחות שהועברו לחייב ע"י "חברת טפול נאות" שלא נכללו בהנהלת החשבונות.

הנאמן מציין כי נודע לו שמטופלת של החייב הגישה נגדו תביעה נזיקית, אך החייב לא טרח לעדכן אודות כך. התובעת טענה בפני הנאמן כי החייב עודו פועל לרישום פטנטים בארה"ב. בעקבות זאת, מציין הנאמן כי בכוונתו לזמן את החייב לחקירה בנושא.

זאת, לעומת חוב מזונות, שאף שבררת המחדל היא כי חוב זה יוחרג מגדרו של ההפטר, ניתן לבית המשפט שיקול הדעת שלא להחריגו, קרי, לקבוע שגם חוב כזה יופטר מכוחו של צו ההפטר (ראה ע"א 5628/14 סלימאן נ' סלימאן (נבו 26.09.2016)).

נוכח כל האמור לעיל, ניתן בזאת הפטר חלוט לחייב מכל חובותיו שעילתם קודמת למועד מתן צו הכנוס (כולל חוב בגין מס ערך מוסף, לגביו אין טענה שנוצר במירמה), ולמעט החוב לרשות המסים שאינו בר הפטר, בהתאם להוראות סעיף 69(א)(2) לפקודת פשיטת הרגל.

...

מושכלת יסוד היא כי הליך פשיטת רגל אינו הליך עונשי (ראה החלטתי בפש"ר (מחוזי ת"א) 15772-02-16 יגאל ומרים בן-אור נ' כונס הנכסים הרשמי (נבו, 09.05.2018)).

ברם, בהיעדר ממצאים פוזיטיביים בדבר נכסים נוספים או התנהלות בלתי תקינה, אין מקום למנוע הפטר מהחייב, בשלב זה (ראה החלטתי מהעת האחרונה בעניין פשר (ת"א) 12877-03-15 שלוה בוטראשבילי נ' עו"ד יניב אינסל, פס' 17-22, (נבו 08.10.2021)).

נוכח כל האמור לעיל, ניתן בזאת הפטר חלוט לחייב מכל חובותיו שעילתם קודמת למועד מתן צו הכינוס (כולל חוב בגין מס ערך מוסף, לגביו אין טענה שנוצר במרמה), ולמעט החוב לרשות המסים שאינו בר הפטר, בהתאם להוראות סעיף 69(א)(2) לפקודת פשיטת הרגל.

התביעה הוגשה בשל חוב של הנתבעים כלפי התובעת בגין סחורה שנרכשה ולא שולמה.

לאור לשון כתב ההיתחייבות, ומאחר שהתובעת הציגה את החשבוניות המבססות את החוב וכן את כרטסת הנהלת החשבונות, התובעת עמדה בנטל הוכחת התביעה.

בהקשר זה נציין כי לעומת כרטסת הנהלת החשבונות המסודרת שהציגה התובעת, הנתבעת לא הציגה מצידה כרטסת הנהלת חשבונות ו/ו כל רישום של חיובים / זכויים אצל התובעת.

בהתאם לתדפיס רשם החברות, "גל אור כלי עבודה וסוכנויות בעמ" הוא שם קודם של התובעת, מכח החלטה ביום 29.7.2007.

...

על כן אני דוחה את הטענה.

על כן, אני דוחה את טענת הקיזוז.

סוף הדבר הנתבעים ישלמו לתובעת סך של 75,460 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית בהתאם לחוק פסיקת ריבית, ממועד הגשת התביעה ועד היום.

השמאי מטעם הנתבעים רון קרם, אשר קבע כי מחיר המכירה של המשרדים בסך של 1,900,000 ₪ היה סביר בהתייחס לשווי השוק שלהם, נחקר בחקירה נגדית, אולם לא מצאתי כי בעקבות כך אותרו פגמים בחוות דעתו, אשר מכוחם אין לקבל אותה.

רו"ח לזרוב מחווה דעתו כי ספרי החשבונות של החברה לא נוהלו כדבעי בשנים 2013 – 2014, עת לא נרשמו רשומי הנהלת חשבונות כדבעי ולא נחתמו הדוחות הכספיים על ידי בעלי המניות ורואה החשבון שביקר את החברה.

גם העובדה שלא נוהלו ספרי החשבונות כדבעי, לא יוצרת עילה לחייב את הנתבעים בחוב החברה, גם לא בתוקף תפקידם כבעלי מניות בחברה, שכן אין בחוות הדעת של לזרוב טענה ממשית ודאי שלא ראיה ממשית לכך שהנתבעים נטלו כספים לכיסם בתקופה שבה עו"ד שלו ניהל את החברה וגם לא בתקופה שבה הם עשו כן לצרכי מכירת המשרדים וכיסוי חוב המשכנתא.

נוכח העידר אחריות הנתבעים לסכומים הנתבעים, אין צורך לקיים דיון מעמיק בשאלה האם לו מצאתי בהם אחראים, היה מקום לחייב אותם גם בריבית על קרן ההלוואה וגם בפצוי המוסכם הנתבע, אולם אעיר בהקשר זה עולה השאלה האם ניתן היה לתבוע את שני הסעדים הנ"ל יחד, משום החפיפה שקיימת ביניהם ולגבי הפצוי המוסכם, האם היה מקום בכל מקרה להפחיתו כדי הריבית שנקבעה, שהיא לכאורה בגדר הנזק המקסימלי שניתן היה לצפות בעת כריתת ההסכם שייגרם לתובעים עקב אי השבת ההלוואה.

...

סוף דבר אשר על כן, התביעה נדחית.

התובעים ישלמו לנתבעים את הוצאות המשפט, בדמות הוצאות חוות דעתם של השמאי קרם ורו"ח בלום מטעם הנתבעים, בכפוף להגשת חשבונית מס וקבלה כדין, המעידים על הסכום ששילמו הנתבעים למומחים הנ"ל ובכפוף לאישור בית המשפט להוצאות אלו.

כן ישלמו התובעים לנתבעים בנוסף, שכר טרחת עו"ד בסך של 40,000 ₪ וזאת בהתחשב במשך ההתדיינות שהייתה רבה, כמו גם בהיקף ההליכים והתוצאה כמובן, לרבות גובה סכום התביעה שריחף מעל פני ראשם של הנתבעים בכל התקופה.

כאשר אנחנו באנו לעשות שלום בית ההסכם הזה הוא קרע את ההסכם ביחד עם התיק של הנהלת חשבונות שלי ובמקרה היה שאריות.

על התביעה חלה היתיישנות שכן התובעת ידעה על קיומו של החוב, נשלחו לה מכתבי תזכורות, מכתבי פירוט חשבון, התראות לפני עיקול ועוד.

מדובר בחוב חלוט שנירשם לתובעת בגין התקופה 3/99 עד 12/19, שבהן היתה עצמאית וכן עצמאית שאינה עונה להגדרה.

שאלת היותה של התובעת ומחמיד מוחמד ידועים בציבור, אינה רלבאנטית לסוגיית החוב בדמי ביטוח, שכן התובעת לא טענה מעולם ואף לא הוכיחה, כי בשנים אלה היתה "עקרת בית". התובעת לא פנתה למל"ל להכיר בה ובמחמיד מוחמד כידועים בציבור ולכן התביעה לבית הדין לעבודה היא תביעה מוקדמת.

היתיישנות ושיהוי בעיניין עבל (ארצי) 1844-09-10 המלל נ' חג'ג' (מיום 1/4/15) דן בית הדין הארצי בסמכות של המוסד לבטוח לאומי לגבות חוב ובסוגיית ההתיישנות בהקשר זה. כך נקבע: "דיני ההתיישנות האזרחית אינם חלים על גביית חובות דמי ביטוח וגביית תשלומים ביתר ששילם המוסד לבטוח לאומי. אולם, חלוף הזמן עשוי לאפשר למבוטח לטעון כי אין לאפשר למוסד לבטוח לאומי לנקוט הליך של גבייה, בין גבייה אקטיבית ובין גבייה פסיבית באמצעות קזוז מגימלאות, בשל שהוי מנהלי. את טענת השהוי המנהלי יש לבחון בכל מקרה לגופו, על פי מכלול נסיבותיו, ותוך עריכת איזון בין האינטרסים של המבוטח לבין האינטרסים של הציבור". בכל הנוגע לטענת השהוי, נקבע בענין עבל (ארצי) 10820-09-17 המל"ל נ' אריה מיזל (מיום 30/7/19): "כאשר רשות מבקשת לפעול לגביית חוב (שהוא תשלום חובה) טרם חלוף התקופה בה היא מוגבלת מלעשות כן – יש לנקוט משנה זהירות טרם קביעה כי העיכוב בבצוע פעולה בתוך תקופה שהמחוקק קבע מאיין את אפשרות גביית החוב. זאת בין אם החוב נתון להתיישנות המשפיעה על אפשרות הגשת תובענה ותקופה זו טרם חלפה (עניין תלמוד תורה) ובין אם החוב נתון למיגבלה אחרת מכוח דין לעשות פעולה מינהלית לגבייתו שאינה היתיישנות וזו טרם חלפה (עניין סער)". ועוד נאמר שם כי יש להחיל את דוקטורינת השהוי כמונעת הליכי גביה של המוסד לביטוח לאומי, רק במקרים נדירים כגון במצב שבו הרשות זנחה את החוב וויתרה על גבייתו או כי מדובר במדיניות של אי גביית החוב, להבדיל מהתרשלות בגביה מחייב מסויים (ראו דברי כב' השופטת חני אופק-גנדלר בפסק הדין).

...

סיכומו של דבר, התובעת לא הוכיחה כי מתקיימים המבחנים אשר מאפשרים להכיר בה ובמחאמיד מחמוד כידועים בציבור.

תביעתה להכרה כידועים בציבור – נדחית.

סוף דבר לאור כל האמור, התביעה על כל רכיביה נדחית.

לאחר עיון בעירעור ובתגובת המפרק, ומכוח סמכותי לפי סעיף 138 (א) (5) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט – 2009, מצאתי לדחות את העירעור ברובו, וברכיב אחד לאפשר למערערת להשלים את תביעת החוב מטעמה, הכול כמפורט בהמשך.

יתרת חוב בסכום של 24,000 ₪ בגין תשלום ביתר הכרעת החוב: על פי הסקירה של המפרק, רכיב זה נתמך בכרטסת הנהלת חשבונות שבה מופיעה יתרת חובה בסכום של 23,364 ₪ נכון לתאריך 1.1.06 (צורף לערעור).

כל שצורף הוא כרטסת הנהלת חשבונות שמציגה רשומי פעולות ויתרה, והכרטסת עצמה היא בשליטתה הבלעדית של המערערת ואינה בבחינת ראיה אובייקטיבית.

טענה זו אני דוחה: אף אם נראה בדרישתו של המפרק לתשלום החוב משום כתב תביעה, הרי לפי הוראת סעיף 4 לחוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958, אין לטעון היתיישנות כלפי תביעה שכנגד או טענת קזוז, כאשר התביעה והתביעה שכנגד (או טענת הקזוז) "נושאן אחד" או שהן "נובעות מאותן נסיבות". בעניינינו, המערערת עצמה טענה כי יתרת החוב נוצרה לפני חתימת הסכם המכר.

המפרק הוסיף כי נוכח הקשרים בין החברה לבין המערערת, האחרונה ידעה שהחברה היתנהלה ללא הנהלת חשבונות מסודרת, ולכן מוטל על המערערת נטל ראייתי מוגבר להוכיח רכיב תביעה זה. דיון והכרעה: לכתב העירעור צורפו מסמכים טובים יותר מאלו שהונחו בפני המפרק, אך עדיין לא מספקים.

...

דיון והכרעה: דין הערעור ברכיב זה להידחות.

סיכום הערעור נדחה ברובו (רכיבי התביעה בגין תשלום ביתר של 24,000 ₪ ו- 1,000,000 ₪ נזקים בגין אי רישום וביצוע עבודות בנכס).