תביעה בגין התנהגות רשלנית של נהג אוטובוס

מכאן, שהשאלה העיקרית העומדת לדיון במקרה דנן היא האם היתנהגות הנתבעת בנסיבות המקרה דנן היא היתנהגות סבירה? ודוק, האם הנתבעת כמובילה של תחבורה ציבורית התרשלה בכך שלא העבירה המידע בדבר האבדה באופן מידי לנהג הנוהג באוטובוס והאם הנהג התרשל בכך שביצע סריקה באוטובוס רק בסיום הנסיעה ולא מיד לאחר שירדה התובעת מן האוטובוס ודיווחה למוקד הטלפוני של הנתבעת על האבדה.

ביחס לטענות התובעת ולפיהן, על הנתבעת היה להעביר לה פרטי היתקשרות של נהג האוטובוס, הרי שלא מצאתי כל מקור לחובה נטענת זו. בפרט כאשר גם לפי נהלי הנתבעת, אשר צורפו לכתב התביעה על ידי התובעת, נכתב ברחל בתך הקטנה כי "חל איסור על הנהגים לדבר או לשלוח מסרונים במכשיר הסלולרי בכל דרך שהיא תוך כדי ביצוע נסיעה". בנוסף לכך תקנה 28 (ב)(1) לפקודת התעבורה, התשכ"א – 1961 מורה כי בעת שרכב בתנועה לא ישלח או יקרא מיסרון.

...

אכן ניתן לצפות כי חפץ שנשכח באוטובוס באחת התחנות עשוי להילקח על ידי אדם אחר ככל שהנהג של האוטובוס לא יעצור במהלך הנסיעה על מנת לאתר ולקחת לחזקתו את החפץ הנשכח ואולם, האם יש להטיל חובה כזו על המוקדנית להודיע לנהג בזמן הנסיעה ? וכן האם יש להטיל על הנהג חובה לעצור עם קבלת ההודעה ולאתר החפץ? אני סבורה שלא.

לאור האמור, אני קובעת כי התנהגות הנתבעת בנסיבות המקרה דנן הייתה סבירה ואין להטיל עליה אחריות לאובדן הפאה.

על אף שהתביעה נדחית, לא מצאתי לנכון לעשות צו להוצאות.

במסגרת טענות הגנתה של הנתבעת נטען, בין היתר, כי פגיעתו של התובע ככל שהתרחשה בנסיבות הנטענות על ידו, אירעה כתוצאה מהתנהגותו הרשלנית ובאשמו התורם והמוחלט.

כבר בפתח הדברים יוער כי התובע אמנם טען בסעיף 11 לכתב תביעתו שיש להחיל בנסיבות את הכלל לפיו "הדבר מדבר בעד עצמו" לפי סעיף 41 לפקודת הנזיקין, אולם יובהר מיד כי לא מצאתי לקבל טענה זו. הן בכתב התביעה והן בעדותו – הוצגה גרסה לגבי נסיבות היתרחשות הנזק הנטען – נפילה בגרם המדריגות המוביל בין חדר ההתרעננות של נהגים לחניון האוטובוסים בשל מצב המדריגות והימצאות רטיבות שמקורה בגשם.

הוא הדין באשר לדחיית הטענה הנוספת של התובע (כפי שהועלתה בסעיף 12 לכתב התביעה) אודות העברת הנטל מכח סעיף 38 לפקודת הנזיקין – 'חובת הראיה ברשלנות לגבי דברים מסוכנים' – מקום בו לא יכולה להיות מחלוקת כי גרם מדרגות (גם כזה שעשוי ממתכת) אינו יכול להיכלל תחת ההגדרה של 'דבר מסוכן'.

בסיכומיו עותר התובע בגין ראש נזק על בסיס שתי תקופות; (1) הפסד שכר מלא לתקופה בת 12 חודשים ממועד התאונה (14/2/17) ועד חזרת הנטענת של התובע לעבודתו ביום 31/1/18 – סך של 155,124 ₪ (לפי שכרו ערב התאונה 12,927 X 12 חודשים); (2) הפסד שכר חלקי לאור מעברו של התובע למישרה חלקית מיום 1/2/18 ועד ליום 1/1/20 לפי ירידת שכר בשיעור 8,732 ₪.

...

סוף – דבר: לאור כל האמור, דין התביעה להתקבל.

הנני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סך של 277,842 ₪ (סכום הפיצוי הכולל לאחר הפחתת אשם תורם וניכוי תגמולי המל"ל).

כן, תשלם הנתבעת לתובע שכ"ט עו"ד בשיעור כולל של 24% וכן הוצאות משפט שהוציא התובע.

  לפניי תביעה כספית בסך 3,949 ₪ שהוגשה בסדר דין מהיר בגדרה התובעת היא הבעלים של אוטובוס מספר רשוי 1635012 (להלן: "רכב התובעת/האוטובוס"), מבקשת להפרע מאת הנתבעים, הנתבע 1 בהיותו הנהג ברכב מסוג משאית מספר רשוי 3454989 (להלן: "רכב הנתבעים/המשאית") והנתבעת 2 בהיותה המבטחת של המשאית, את ניזקי הרכוש שנגרמו לאוטובוס של התובעת בסך 3,080 ₪ בתוספת שכ"ט שמאי בסך 869 ₪, וזאת בעקבות תאונת דרכים בה היו מעורבים כלי הרכב בתאריך 2.6.19 (להלן: "התאונה").

בכתב ההגנה הנתבעים טענו כי אינם אחראים לנזק שניגרם לאוטובוס ואינם אחראים לקרות התאונה, כי נהג האוטובוס ברשלנותו ובחוסר זהירותו פגע בחלקה האחורי של המשאית בהיותה בעצירה מוחלטת.

בנוסף, הנתבע נהג בחוסר זהירות בנגוד לתקנה 21(א) לתקנות הקובעת כי "כל עובר דרך חייב להתנהג בזהירות" וגרם לקרות התאונה והנזק לרכב התובעת.

...

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובחומר הראיות לרבות התמונות שהוצגו, נוכח התרשמותי  הישירה מהעדים במהלך חקירותיהם הנגדיות בבית המשפט, אני מעדיפה את גרסת התובעת שנמצאה עקבית, קוהרנטית, ברורה ולא נסתרה בחקירה הנגדית וזאת לעומת גרסת הנתבע ואנמק.

לאור כל האמור לעיל, אני מעדיפה את גרסת התובעת לפיה עת האוטובוס היה בעצירה מוחלטת בפקק תנועה, לפתע המשאית חזרה לאחור ופגעה בשמשה של האוטובוס בצד ימין מקדימה.

סוף דבר: התביעה מתקבלת.

עוד הוא תובע הפסדים ונזקים שנגרמו לו בגין היתנהגותו של נהג האוטובוס.

אשר לשאלת האחריות לקרות התאונה, אני סבור כי שני נהגי כלי הרכב התרשלו בנהיגתם, שניהם הפרו חובות זהירות זה כלפי זה. ברם, הפרת חובת זהירותו של התובע הינה גדולה יותר מאשר נהג האוטובוס.

...

עתה לאחר שמיעת העדויות ולאחר שעיינתי בכל החומר המונח לפניי, לא נותר לי אלא לדון ולהכריע בתובענה.

בהקשר זה אומר כי איני מקבל את טענת הנתבעת לעניין שווי הפרטית בסך 20,967 ₪, מאחר שאינו מגובה בכל אסמכתא ולא מבוסס הערכה של שמאי רכב.

איני מקבל את ראש הנזק הפסד ימי עבודה.

סיכום אשר על כן, תשלם הנתבעת לתובע את הסכומים הבאים: 12.1.

נהג האוטובוס נהג בצורה רשלנית המסכנת את משתמשי הכביש עת שעלה על המדרכה על מנת לחסוך בזמן ולעקוף את המשאית, וגרם ברשלנותו לארוע התאונה.

היום היתקיימה ישיבת הוכחות במסגרתה העידו מטעם התובעת, מר רועי מוצ'ן (להלן: "רועי"), ומטעם הנתבעים, מר מעאז אבו חלף (להלן: "מעאז"), ולאחר מכן סיכמו הצדדים את טענותיהם בעל פה. אין מחלוקת בין הצדדים בנוגע לעצם קרות התאונה, אלא המחלוקת היא בנוגע למי אחראי לה. דיון והכרעה לאחר ששמעתי את העדים ועיינתי במכלול החומר המצוי בתיק ולאור התרשמותי הבלתי אמצעים מהעדים במהלך עדותם, אני קובעת כי נהג המשאית, אחראי לקרות התאונה בשיעור של 80%, אחריות המקימה עילת תביעה, ואילו על הנהג באוטובוס, דהיינו ברכב התובעת, יש להשית אשם תורם של 20% לקרות התאונה, אשם שאינו מקים עילת תביעה.

אחריות לתאונה תקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: "התקנות") קובעות את כללי ההיתנהגות בכבישים ומהוות את הבסיס לקביעת האחריות במקרה דנא.

...

מנגד, טוענים הנתבעים, בכתב ההגנה, בין היתר, כי דין התביעה להידחות, וכי האחריות לתאונה רובצת על נהג האוטובוס.

היום התקיימה ישיבת הוכחות במסגרתה העידו מטעם התובעת, מר רועי מוצ'ן (להלן: "רועי"), ומטעם הנתבעים, מר מעאז אבו חלף (להלן: "מעאז"), ולאחר מכן סיכמו הצדדים את טענותיהם בעל פה. אין מחלוקת בין הצדדים בנוגע לעצם קרות התאונה, אלא המחלוקת היא בנוגע למי אחראי לה. דיון והכרעה לאחר ששמעתי את העדים ועיינתי במכלול החומר המצוי בתיק ולאור התרשמותי הבלתי אמצעים מהעדים במהלך עדותם, אני קובעת כי נהג המשאית, אחראי לקרות התאונה בשיעור של 80%, אחריות המקימה עילת תביעה, ואילו על הנהג באוטובוס, דהיינו ברכב התובעת, יש להשית אשם תורם של 20% לקרות התאונה, אשם שאינו מקים עילת תביעה.

בסיכומו של דבר, מצאתי לנכון, להעדיף את גירסת רועי על פני גירסת מעאז, לגבי נסיבות קרות התאונה ואני מאמינה לרועי, כי נהג המשאית נסע לאחור ופגע באוטובוס.

בנסיבות האמורות, אני סבורה, כי הוא הפר את חובת הזהירות המצופה ממנו, משכך, יש להשית עליו כאמור לעיל אשם תורם שאינו מקים עילת תביעה.

סיכומו של דבר בסיכומו של דבר, הנתבעים ישלמו לתובעת, ביחד ולחוד, באמצעות בא כוחה סך של 19,507 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בסך של 5,500 ₪, מחצית ראשונה של האגרה בסך של 420 ₪, מחצית שנייה של האגרה ושכר העד בסך של 350 ₪.