תביעה בגין הפרת הסכם פרסום שלטי חוצות ואי קבלת התמורה המוסכמת

החברה מכחישה את טענות החברה הכלכלית נגדה וטוענת, כי ביקשה לשלם לחברה הכלכלית תמורה כמוסכם בחוזה, עבור תקופת הפירסום שמעבר לתקופת החוזה, בגין כשלושים שלטים והחברה הכלכלית סירבה לקבל את התשלום.

תביעת החברה ההפרה על-מנת לעמוד על טענתה של החברה, לפיה, החברה הכלכלית הפרה את החוזה בכך שלא אפשרה לה להציב את מלוא מיתקני הפירסום בהתאם למכרז, אבדוק להלן את כמות המתקנים שהיו קיימים בפועל לעומת מספרם בחוזה (90).

בשנת 2012 - ממכתבה של הערייה בעיניין "סיכום דיון בנושא בקרת שלטי חוצות של חברת דגל תיקשורת מיום 20.7.2011" (מוצג ת/2) עולה, כי מספר מיתקני הפירסום שהיו קיימים בעיר לפי סקר שנעשה ביום 19.7.2011 היה 53 (30 מיתקני הכוונה, 12 מפות עיר ו- 50 עמודורים).

החברה הכלכלית לא הציגה ראיה כלשהיא, לפיה אישור כזה לא נתקבל, וסביר להניח שאם הייתה ראיה כזו היא הייתה מוצגת.

אשר להפסדי החברה בשל הפרת החוזה (הפער בין פוטנציאל הרווח לפי החוזה לבין הרווח בפועל) – החברה מפנה לחוות דעתו של מר כהן, לפיה הפסד זה נאמד בסך 2,077,242 ₪ בתוספת מע"מ. מחוות דעתו ומעדותו של מר כהן (בעמ' 34-33 לפרוט' 18.10.2020) עולים שני פגמים מהותיים בחוות דעתו: מר כהן העריך את אובדן הרווחים של החברה בשנים 2017-2010 על סמך דוחות ונתונים המתייחסים לשנתיים בלבד, השנים 2016 -2017.

...

אין בידי לקבל מסמך זה, וזאת מהטעמים שלהלן: מר ענתבי (מנכ"ל החברה הכלכלית) אישר בעדותו, כי החוזה מחייב את הצדדים עת שהם עושים סקר/בדיקת שילוט עבור העירייה, כי הבדיקה תהיה משותפת של נציג מטעם החברה ונציג מטעם העירייה (עמ' 45 ש' 26 לפרוט' 16.12.2020).

מכל המקובץ לעיל עולה, כי הסקר נספח ד' לתצהיר מר ענתבי אינו משקף נכונה את מספר המתקנים שהיו קיימים ברחבי העיר בשנת 2017 (אלא הסקר נ/1 ), ובכך נשמט הבסיס לחישוב חוב החברה בגין שנת 2017 שמתבסס עליו.

התוצאה נוכח כל המקובץ לעיל, אני מורה על דחיית התביעה ודחיית התביעה שכנגד על כל מרכיביהן.

התובע עותר לחיוב הנתבעים בעלות השפוץ, 157,000 ₪ (לפי חוו"ד שמאי), אבדן דמי שכירות משך שנה בסך 72,000 ₪ ובפיצוי המוסכם בסך 34,550 ₪ (ערכו בש"ח).

הנתבעים מוסיפים וטוענים כי בעת סיום השכירות החזירו לתובע דירה משופצת, במצב טוב ותקין לאין ערוך מכפי שקבלו אותה, ומכאן כי לא הפרו כלל את הסכם השכירות.

עדות זו היא בגדר עדות שמועה, שכן אין חולק כי התובע לא עסק בעצמו במלאכת איתור שוכר חדש, אלא נעזר במתווך: "אני העברתי את הנכס למתווך...צביקה, לא זוכר את שם משפחתו. הוא היחיד שטיפל, שם פירסם ושלט". משום מה, התובע לא מצא לנכון להעיד את המתווך, כדי לחזק גירסתו שהיה קושי להשכיר את הדירה מחדש בשל מצבה: "לא הייתי צריך להביא אותו לעדות" (עמ' 12 שו' 27-28, עמ' 14 שו' 35-36).

על פניו הבחירה שלא לבצע שפוץ בדירה, היא בחירה שלו, ואינני מקבלת את הטענה כי נבצר ממנו לערוך שפוץ בהיותו בחו"ל. יש לזכור, שהתובע השכיר את הדירה 16 שנה תוך שהוא מבקר בה פעמים בודדות בלבד, ניהל מו"מ למכירתה לנתבעים, הגיש תביעה בגין ניזקי רטיבות נגד השכן, והשכיר אותה מחדש, הכל באמצעות עורכי דין ומתווכים.

משעה שההסכם קובע כי הנתבעים בדקו את הדירה עובר לכריתת ההסכם ומצאו אותה תקינה ולשביעות רצונם, שוב אין לקבל עדותם בעל-פה, העומדת בנגוד לתוכנו של המסמך הכתוב.

כל עוד הדבר נוח מבחינתו, ומקדם את מטרתו להשכיר את הדירה בתמורה לדמי שכירות לא מבוטלים, תוך חיוב השוכרים לשאת באחריות לכל פגם, תקלה וליקוי, לרבות הנובע מבלאי סביר, ישב באפס מעשה, שתק ואף הסכים להארכת השכירות, חרף ההפרה, שוב ושוב.

...

מצד שני, התובע בחר (ואיני מקבלת טענתו כי נבצר ממנו) שלא לערוך שיפוץ בדירה על חשבונו.

נוכח כל האמור, מצאתי כי דין התביעה, על כל חלקיה, להידחות.

התובע ישלם לנתבעים הוצאות משפט, ושכר טרחת עו"ד בסך 20,000 ₪.

בתביעה שכנגד דרש הנתבע שהתובע ישלם לו דמי שימוש ראויים בגין השמוש בחצרו בשטח של יותר מדונם לפי סך של 5,000 ₪ בחודש למשך 36 חודשים ובסה"כ 180,000 ₪, 6,000 ₪ בגין 200 שעות עבודה שהשקיע בטיפול במפגעים התברואתיים שנוצרו, 50,000 ₪ בגין נזקים לחצרו ושיקומה לרבות פיצוי לשכנו ששביל העפר שלו ניזוק, 20,000 ₪ בגין הקמת אתר במרשתת ופירסום המוצרים וכן פצויי עגמת נפש לו ולמשפחתו.

למרות פניות חוזרות ונישנות הוא לא קיבל עותק מההסכם עליו חתם, לא ידע ולא הוסברה לו משמעות שטר החוב ולו היה מודע הוא לא היה חותם על שטר חוב שכזה והוא סבר שמדובר בנספח להסכם.

הוא תבע את עלות הקמת אתר המרשתת מפני שהתובע הפר את החוזה, הפך את חצרו למחסן והיה מגיע ולוקח סחורה כראות עיניו, הוא היתלהם ונהג בצורה לעגנית ושקרנית.

הוא לא קיבל אף תמורה מסעיד ממכירת המוצרים שהיו בחצרו.

תימלול השיחות, ההתכתבויות, הסכם הקונסיגנציה והעדויות מלמדים ויוצרים רושם כי התובע קבע ושלט במערכת היחסים העסקית וכי הנתבע נזהר בהתבטאויותיו ובקשותיו.

במצב דברים זה בו התובע הפר את ההסכם באי לקיחת הסחורה בתום התקופה המוסכמת, גם אם בהתנהגותם האריכו הצדדים קיום ההסכם, הנתבע הוכיח כי ביום 4.10.15 ביקש מהתובע לפנות את כל הסחורה ובנקודה זו לכל המאוחר היה על התובע לפנותה.

מאחר ותביעת התובע נדחתה, על המזכירות/גזברות בית המשפט להשיב לנתבע (אורי ויסנשטרן) את הפיקדון בסך 20,000 ₪ שהפקיד בקופת בית המשפט ביום 23.11.17 על פירותיו.

...

מכל האמור לעיל אני סבור כי התובע לא הרים את הנטל החוזי המוטל עליו על מנת להביא למצב בו יוכל לממש את שטר החוב התביעה שכנגד: למעט עגמת נפש שנגרמה לנתבע (והתובע שכנגד) מהימשכות השימוש בחצרו ואי נטילת הסחורה על ידי התובע (והנתבע שכנגד) ולאור טיב מערכת היחסים בין הצדדים והתחושות הקשות והמלחיצות שנגרמו לנתבע (ולרעייתו אך אינה חלק מהתביעה) אני סבור כי לא הוכח כי על התובע לפצות הנתבע.

סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, תוצאת פסק הדין הינה כדלקמן: בתביעה העיקרית: תביעת התובע נגד הנתבע נדחית.

לאור דחיית התביעה אני מורה על סגירת תיק הוצל"פ מס' 510694-11-16 בלשכת ההוצל"פ ברמלה וביטול כל הליכי הגבייה שננקטו בתיק זה. את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בתביעה זו אכלול בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בצביעה שכנגד.

תביעה כספית ותביעה שכנגד לתשלום פיצויים בגין הפרת התחייבויות חוזיות להצבת שלטי פירסום ברחבי המועצה המקומית באר יעקב.

במהלך שנת 2000 זכתה החברה במיכרז שפירסמה המועצה, להצבת שלטי חוצות בתחומה וביום 1.1.2001 נחתם הסכם היתקשרות בין הצדדים (להלן: "הסכם 2001"), שעיקריו כדקלמן: החברה תהא רשאית להציב שלטי פירסום מסוגים שונים בתחום שיפוט המועצה ותמורת זכיינות זו, תשלם החברה למועצה סך של 70 אש"ח בתוספת מע"מ לשנה, כשהסכום צמוד למדד הידוע ביום חתימת ההסכם.

שלטים אלו והשלטים שהוצבו על ידי חברת מרקעים מהוים 205 שלטים פירטיים, הפוגעים באפשרות של החברה לממש את הזיכיון שהוענק לה. לאור כל זאת, במסגרת התביעה שכנגד עתרה החברה לחייב את המועצה בסך כולל של 12,537,605 ₪ המורכב מהרכיבים הבאים: אובדן הכנסות לשנת 2016 בסך של 2 מש"ח; אובדן הכנסות מפירסום על גבי בילבורדים בשנים 2009-2001 בסך של 4.53 מש"ח; אובדן הכנסות מפירסום על גבי בילבורדים בשנים 2015-2010 בסך של 3.024 מש"ח; אובדן הכנסות בשנים שבוצעו עבודות תשתית במועצה בסך של 2.25 מש"ח; הלאמה מהחברה והסרה של מיתקני פירסום - 29 עמודורים ו-20 מכוונים בסך של 233,605 ש"ח; כל סכום שקבלה המועצה בגין שלטי חוצות פירטיים כפול 4.

שלוט בהקף החורג מהמוסכם לטענת המועצה, במהלך השנים 2014-2013 נערכו סקרי שלוט על ידי חברות חיצוניות למועצה ועל פי הסקר לשנת 2014, החברה הציבה בתחום שיפוט המועצה כ-123 שלטים, קרי כמות כפולה מזו הקבועה בהסכם, ללא אישור מהנדס המועצה.

גם שי קידר יועץ שלוט במועצה, העיד (סעיף 18 לתצהירו) כי "זוהר חוצות לא הותירה בשטח המועצה תשתיות שניתן היה להמשיך להשתמש בהם, לא מצאתי עדות למתקנים קודמים בשטח המועצה שנלקחו כביכול מזוהר חוצות להמשך השמוש בהם והזוכה החדש [במיכרז משנת 2015 – י.ש.] נידרש להקים מתקנים חדשים, קרי תשתיות חדשות.". פיצוי בגין שלוט פיראטי לטענת החברה, המועצה הפרה את ההסכמים, כאשר אפשרה ל"שלוט פיראטי" להשתלט על הפירסום בעיר ובכך גרמה נזק לחברה בהקף של 5,688,900 ש"ח. לאחר עיון בעדויות ובמסמכים שהוצגו לפני, אני סבור כי החברה לא הוכיחה ברמה הנדרשת את זכאותה לפצוי בגין רכיב זה. לתמיכה בטענותיה בהקשר זה, צרפה החברה תמונות של שלטים לגביהם טענה כי מדובר ב"שלטים פירטיים".

...

לאור כל זאת, עתרה המועצה בתביעה העיקרית לחייב את החברה בתשלום כספי כולל של 4,089,428.42 ₪ המורכב מהרכיבים הבאים: דמי זיכיון שנתיים לשנים 2009-2001 לפי קרן בסך של 2,298,847 ש"ח; אגרות שילוט בגין השנים 2011-2009 לפי קרן בסך של 169,089 ש"ח; חוב לשנים 2014-2011 (כולל) לפי קרן בסך של 403,810.71; דמי שימוש ראויים, או דמי זיכיון, בגין שנת 2015 לפי קרן בסך של 85,000 ₪ בצירוף מע"מ. תמצית טענות החברה במענה לתביעה העיקרית יש לדחות את התביעה העיקרית מהנימוקים הבאים: התיישנות - בהינתן מועד הגשת התביעה (18.9.2017) חלה התיישנות על כל שנטען בכתב התביעה עובר ליום 18.9.2010 וממילא, המועצה רשאית לתבוע רק סכום של 564,097 ₪ (המוכחש על ידי החברה).

סיכום ביניים: על המועצה לפצות את החברה בגין השנים 2013-2010 עבור אובדן רווחים מפרסום על גבי בילבורדים, בסך של 960,000 ₪; על המועצה להשיב לחברה את דמי הזיכיון ששולמו למועצה, מכוח הסכם בלתי חוקי בגין השנים 2015-2013, בסך של 170,000 ש"ח. תביעה אישית נגד ראש העיר לאחר עיון בעמדות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את התביעה שכנגד שהגישה החברה נגד ראש העיר.

סוף דבר לאור מכלול האמור לעיל, התביעה העיקרית – נדחית.

התביעה שכנגד שהוגשה נגד ראש המועצה – נדחית.

בפניי בקשת הסתלקות מוסכמת מבקשה לאישור תובענה ייצוגית, אשר הוגשה לפי סעיף 16 לחוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו – 2006 (להלן: "חוק תובענות ייצוגיות" או "החוק" ו – "בקשת ההסתלקות", בהתאמה).

לטענת המבקש, המשיבה מפרסמת את מחיר המנוי הן באמצעות שלטי חוצות, הן במרשתת והן במסגרת שיחות טלפוניות עם נציגיה, אך כאשר מגיע הלקוח להיתקשר בחוזה לרכישת המנוי, גובה המשיבה תשלומים נוספים בנגוד למצגיה.

לאור כל האמור, טען המבקש, כי המשיבה הפרה את הוראות חוק שונות ובעיקר, את סעיפים 2, 4, 13ג(א), 13ד(ג), 14ג(א)(3), 17א ו- 17ד לחוק הגנת הצרכן ותקנה 4 לתקנות הגנת הצרכן.

עוד טענה המשיבה כי לא ניתן לראות את מנויי רשת profit כקבוצה אחת לצורך התביעה הייצוגית, שכן לא כל הסניפים מנוהלים על ידה, חלקם מנוהלים על ידי זכיינים, קיים הכרח לבחון באופן פרטני את טענת ההטעיה ביחס לכל אחד מחברי הקבוצה, ועוד טענה להיעדר יסוד סביר להניח כי עניינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בתום לב נוכח חוסר תום הלב שגילה המבקש בהתנהלותו, שכן עולה כי הוא ידע טרם ההיתקשרות כי עליו לשלם דמי רישום חד פעמיים ועל אף האמור בחר להרשם, וכי על אף שנימסר לו שיזוכה במלוא הסכום ששולם על ידו (למעט כניסה חד פעמית), במכוון ביטל את כרטיס האשראי אליו אמור היה להתבצע ההחזר על מנת ליצר עילת תביעה יש מאין.

במידה והמשיבה תמצא כי אכן כך הדבר, היא תתקן את המחדל בתוך 5 ימי עסקים והדבר ייחשב כאילו המשיבה קיימה את היתחייבותה על פי בקשה זו. עוד הוסכם בין הצדדים, כי פרט לתשלום הסכומים כפי שיפסוק בית המשפט בגדר בקשה זו, הסתלקות המבקש נעשית ללא קבלת תמורה כלשהיא ו\או טובת הנאה על ידו או בא כוחו, במישרין או בעקיפין.

עוד יצוין, כי במקום בו בית המשפט הגיע למסקנה כי יש לאשר בנסיבות שבפניו הסתלקות מהליך ייצוגי, עליו להדרש, בהתאם לסעיף 16 (ד) לחוק לסוגיית החלפת התובע המייצג או בא הכוח המייצג, כאמור לעיל, ולסוגיית הפירסום בהתאם להוראות תקנה 11 ב לתקנות תובענות ייצוגיות תש"ע – 2010 (ראו גם ת"צ (מחוזי מרכז) 24356-04-10 בלהה הר-עוז נ' כלל בריאות חברה לביטוח בע"מ (22.12.2010) (להלן: "עניין הר עוז").

...

לאחר שבחנתי את עתירת הצדדים לפטור את המבקש מתשלום חלקה השני של האגרה, מצאתי להיעתר לה, לאור קיומם של הטעמים המיוחדים המצדיקים מתן פטור מתשלום אגרה, נוכח כלל הנסיבות שתוארו לעיל, ובעיקר משמדובר במקרה בו בקשת האישור שהוגשה אינה נעדרת כל ביסוס, ומקום בו המבקש הסכים להסתלק מבקשת האישור בשלב מוקדם של ההליך, מבלי שבית המשפט נדרש להשקיע בניהול התיק משאבים, אלא אך לקיים דיון אחד בעניינו.

סוף דבר אני נותנת לבקשת ההסתלקות, על כל סעיפיה וחלקיה, תוקף של פסק דין.

כל ההתחייבויות של כל אחד מן הצדדים, כפי שאלה פורטו בבקשת ההסתלקות, מהוות חלק בלתי נפרד של פסק דין זה. אני מורה בזאת על דחיית תביעתו האישית של המבקש ועל מחיקת בקשת האישור.