אקדמת מילין
מונחת לפני תביעה בסדר דין מהיר (כתוארה אז) ע"ס 32,500 ₪, בגין טענה לקזוז כספים שלא כדין, פגיעה בשמה הטוב של התובעת ובשל היתנהלותה הפוגענית של הנתבעת לפי סעיף 7א(ב) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה- 1965 והכל מחמת ביטולם של שני זכויים ע"ס כולל של 7,500 ₪ בגין שתי עיסקאות מיצטברות, שביצעה התובעת עם לקוח בכרטיס אשראי מסוג דביט שסולק באמצעות הנתבעת.
סולקת העסקה- חברת כרטיסי האשראי עמה סולק בית העסק את כלל העיסקאות בכרטיסי האשראי (של כל החברות) המתבצעות בבית העסק שלו וזאת מכוח הסכם בית עסק שבינו לבין הסולקת.
עם זאת בנסיבות העניין, ניתן ללמוד גם מן האמור בהסכם כי אם הספק מבין כי יש בידיו כרטיס דביט או כרטיס אחר המעורר את חשדו ולמרות זאת הוא פועל לפי שיטה ידנית, מקליד קוד בן ארבע ספרות התואם למספר כרטיס האשראי, מחייב במספר תשלומים ומפצל עסקה למספר שוברים, ואף מגדיל לעשות ואינו מציית להתראה ממערכת ש.ב.א- CALL THE COMPANY - אזי הוא למעשה עוקף בסדרת הפעולות הללו את מנגנון האישורים המקובל ומפר את ההסכם ביודעין.
...
בהקשר זה אבהיר כי אינני מקבל את טענות מר רומנו כי מעולם לא נדרש ליצור קשר טלפוני עם הנתבעת לצורך אישור עסקאות.
בראי האמור לעיל, אני מורה על דחיית התביעה אך בטרם ייסתם הגולל אני מוצא לציין כי התרשמתי שמנהלי התובעת- בני זוג בשנות ה-80 לחייהם הותירו עליי רושם כללי של אנשים הגונים שמנהלים את עניינם מתוך אמונה אף שלצד זאת הדגשתי כי אין בכך בכדי לפטור אותם בנסיבות העניין, עת הוכח כי נפל כשל מהותי מצידם בביצוע העסקאות הנדונות, תוך שאניח לטובתם כי היה זה מתוך מחדל ולא מתוך זדון חלילה.
עם דחיית התביעה כאמור, בהתחשב במכלול היריעה, ובתוצאותיה, אני קובע כי התובעת תישא בהוצאות שכר טרחת ב"כ הנתבעת על סך 12,000 ₪ ובהוצאות העדים מטעמה ע"ס 650 ₪ כל אחד ובסה"כ 1,300 ₪ עבור שניהם.