תביעה בגין הפרת הסכם למיחזור משכנתא

תמצית טענות הצדדים טענות התובעים, בני הזוג ליבמן בבסיס התביעה מונחת טענת התובעים לפיה חוזה המכר הנו חוזה למראית עין, אשר אינו משקף את ההסכמה שבין הצדדים ותכליתו אחת היא - לאפשר לדומב ליטול הלוואה נוחה, המובטחת במשכנתא, והעברת חלק הימנה לידיהם לכסוי חובותיהם (סילוק המשכנתא שרבצה על הדירה ופרעון חובות נוספים).

25.2 כאן, דומני, המקום לציין כי לאחר שדומב חויב בתשלום מס הרכישה וההסכם הסודי נחתם לא אצה לדומב הדרך להשלים את עסקת המכר ברשום ודומה כי דאג לכך רק שעה שבקש למחזר את המשכנתא שנטל מבנק ירושלים (ראה סמיכות הזמנים שבין רישום הזכויות 7.2.2013 לבין רישום המשכנתא לטובת בנק מזרחי טפחות 13.2.2013).

זה היה כדי שעורך דין זילברצן יחשוב שזה אמיתי" (עמ' 33 לפרוטוקול הדיון) (ההדגשה שלי – ש.י.) לא למותר לציין כי ליבמן אומנם לא הציג כראיה מסמכים המלמדים על התשלום לדומב ובעניין זה טען כי אלו הוצגו לנאמן (ראה עדותו של ליבמן בחקירה הנגדית, עמ' 29 לפרוטוקול הדיון), אך יחד עם זאת סבורתני כי תמיכה לעדותו ניתן וצריך למצוא בעובדה כי דומב מעולם לא תבע את ליבמן בגין הפרת חוזה, בין חוזה המכר ובין ההסכם הסודי ואף הנאמן הבא בנעליו לא מצא לעשות כן. 26.1 כך גם המשיכו בני הזוג ליבמן להתגורר בדירה עד עצם היום הזה ולנהוג בה מנהג בעלים, באופן שהחזקה בה לא נימסרה מעולם לדומב וזה אף לא דרשה - "מעולם לא נימסרה הדירה לדומב ואנו גרים בה מאז קנינו אותה מה"ה גלב. מאז ועד עתה אנו משלמים את מלוא התשלומים בגין הדירה שלנו... לא זו בלבד אלא, שבמהלך השנים, בנינו והרחבנו את דירתנו וכמובן על חשבוננו.." (עדותו של ליבמן בסעיפים 9-10 ל-ת/9) עוד ובנוסף יש ליתן את הדעת ואת המשקל הראייתי המתבקש לחליפת מסרונים, בזמן אמת, בין ליבמן ודומב, אשר יש בה לתמוך בעדותו של ליבמן, הן באשר לניסיונותיו להפגש עם דומב על מנת להסדיר רשומן של הערות האזהרה על פי ההסכם הסודי והתחמקותו של האחרון (נובמבר- דצמבר 2014 – מוצג 18 למוצגי התובעים) והן באשר ל"הסכמה האמיתית" שבין השניים, המשתקפת בהסכם הסודי (התכתבות מיום 3.5.2015 המועד בו פורסם בתקשורת כי דומב נימלט מהארץ) - ליבמן – "יענקי (דומב – ש.י.) תעזור לי בבקשה בנושא החזרת הדירה.

...

לאחר בחינת הראיות כולן סבורתני כי טענה זו נטענה מבלי שהונחה לה התשתית הראייתית המתאימה ומשלא הוכחה כדבעי דינה להידחות.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל – דין התביעה ככל שעניינה מערכת היחסים שבין התובעים לנתבעים 1-2 להתקבל וכך אני מורה.

דין התביעה ככל שעניינה בזכויות הנתבעת 5 (צד ג') להידחות וכך אני מורה.

כך עולה גם מהיעדר הסבר של הבנק לדרישה כי רות תחתום בדחיפות בישראל על המסמכים למרות שהיה ידוע לו כי היא אמורה להגיע לפריז 4 ימים לאחר מכן כדי לחתום בפני נוטריון צרפתי על מיסמכי קבלת האשראי והמשכנתאות שנדרשו לצורך מיחזור ההלוואות (מיחזור שאין חולק שהיה חלק מעיסקת ההשקעה).

זאת בכפוף לכך שבמערכת היחסים בין השולח לבין השלוח, תעמוד לשולח עילת תביעה נגד השלוח בשל הפרת ההסכם ביניהם (שם).

...

סיכומה של נקודה זו – המסקנה הסבירה מחומר הראיות תומכת בגרסה העובדתית של הבנק, לפיה הבנק לא היה זה שיזם את הקשר עם רות ופעל לגייסה כלקוחה, אלא יעקב הוא שביקש לצרף את אחותו לעסקה הכוללת שהוא היה מעוניין לקדם, ויזם מטעמה את ההתקשרות שלה עם הבנק.

לכן, אני סבורה כי לא ניתן לראות בבנק כמי שפנה אל רות בהצעות למתן בשירותים או כמי שפעל לגייס אותה לביצוע השקעות מחוץ לישראל באופן המצדיק את המסקנה לפיה הוראת חוק הייעוץ חלות על הקשר ביניהם.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, אני סבורה כי יש לקבל את עמדת הבנק ולסלק את התביעה על הסף ככל שהדבר נוגע לעילות התביעה המבוססות על הוראות חוק הייעוץ.

רקע בתאריך 13.3.16 הגיש התובע כנגד חברת "מאסטר קאש בע"מ" (להלן: "חברת מאסטר קאש") תביעה כספית לתשלום סך של 2,000 ₪, בגין הפרת חוק התיקשורת (בזק ושירותים) התשמ"ב-1982 במשלוח מסרונים שיווקיים אודות מתן הלוואות, תוך היסתתרות מאחורי מספרי טלפון אנונימיים.

 טענות התובע וראיותיו בכתב תביעתו, כמו גם בתשובתו לכתב ההגנה שהוגש מטעם הנתבעת, העלה התובע את הטענות, והציג את הראיות, כדלקמן: · ביום 28.2.16 היתקבל במכשיר הטלפון הנייד שלו מיסרון שיווקי המציע בדיקה חינם למיחזור משכנתא.

בהקשר זה טען בעליה של הנתבעת מר שלמה אלפסי , כי אף שידוע לו מי הוא הספק שסיפק לו את מספר הטלפון של התובע, עדיין - לא קבל הלה מהנתבעת מיסרון כלשהוא, וכי "יש לנתבעת הסכמים עם הספקים שבמידה והם יספקו לה לקוחות ותהיה איזו שהיא תביעה מתוקף חוק הספם אזי יהיו אלה הם ישאו באחריות". דיון והכרעה לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ונדרשתי לראיותיהם, מסקנתי היא כי דין התביעה להיתקבל.

...

ביום 8.8.17, לאחר שעיינתי בבקשה זו ובנספחיה החלטתי לבטל את פסק הדין שניתן על ידי כנגד חברת מאסטר קאש ובתוך כך ציינתי כי התובע יוכל להגיש כתב תביעה מתוקן כנגד הנתבעת אם יחליט לעשות כן. ביום 17.8.17 הגיש התובע את כתב התביעה המתוקן המונח לפני עתה.

בהקשר זה טען בעליה של הנתבעת מר שלמה אלפסי , כי אף שידוע לו מי הוא הספק שסיפק לו את מספר הטלפון של התובע, עדיין - לא קבל הלה מהנתבעת מסרון כלשהו, וכי "יש לנתבעת הסכמים עם הספקים שבמידה והם יספקו לה לקוחות ותהיה איזו שהיא תביעה מתוקף חוק הספאם אזי יהיו אלה הם ישאו באחריות". דיון והכרעה לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ונדרשתי לראיותיהם, מסקנתי היא כי דין התביעה להתקבל.

סוף דבר ומפני כל הנימוקים שפורטו לעיל, החלטתי לקבל את התביעה ולחייב את הנתבעת בפיצוי התובע בגין אופן התנהלותה כלפיו.

אף שם, כך לטענת התובעים, למרות שחתמו הצדדים שם על הסכם מכר בשנת 1999, לא העבירו הנתבעים את הזכויות בנכס אותו רכשה מישפחת מאיר, ובית המשפט פסק בעיניין הפצוי המוסכם וחייב את הנתבעים לשלם למשפחת מאיר סך 55,000 ₪ אגרת משפט ושכ"ט עו"ד. בסיכומיהם, התובעים מבקשים לסמוך על הממצאים שנקבעו בפסק הדין הנ"ל. לגבי הנזקים שנגרמו לתובעים כתוצאה מאי רישום הזכויות בנכס על שמם, עתרו התובעים לחייב את הנתבעים בפצוי המוסכם - סך 69,840 ₪; הפרישי הצמדה וריבית על הפצוי המוסכם- סך 33,509 ₪; נזקים בגין העידר יכולת למחזר ההלוואה המובטחת במשכנתא על הנכס- סך 16,910 ₪; נזקים בעתיד בגין העידר יכולת למחזר את המשכנתא הנ"ל- סך 77,205 ש"ח; עוגמת נפש – סך 50,000 ₪; נזקים בגין חוסר יכולת לשפר דיור- סך 50,000 ₪; תשלומים לבנק המשכנתאות בגין אי רישום הנכס על שם התובעים- סך 5,440 ₪.

הנתבעים טוענים כי הגם שהליכי רישום זכויות התובעים התארכו, עומדות להם מספר הגנות: העיכוב אינו מהוה הפרה עפ"י הוראות ההסכם; מדובר בסיכול עליו חל סעיף 18 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג- 1973; מדובר בעיכוב שאינו מהוה הפרה, מאחר ועל העובדות המעכבות את העברת הזכויות ידעו התובעים בעת חתימת ההסכם; הנתבעים פעלו בתום לב; כל הנזקים להם טענו התובעים לא ארעו, ומדובר בתביעה שכל תכליתה להתעשר שלא כדין על חשבון הנתבעים.

...

שקלתי טענות הצדדים, ולאחר ששקלתי הן שיקולי דין והן שיקולי צדק ופשרה (לעניין שיקולי הצדק שמוסמך בית המשפט לקחתם בחשבון בבואו לפסוק על דרך הפשרה ראו: ע"א 1639/97 אגיאפוליס בע"מ ואח' נ' הקסטודיה אינטרנציונלה דה טרה סנטה פ''ד נג(1) 337) אני מחייב את הנתבעים 1 ו- 2 , ביחד ולחוד, לשלם לתובעים את הסך 39,000 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד והוצאות (שניהם יחד) בסך 4,000 ₪.

בפני תביעה כספית במסגרתה עתרה התובעת כי בית המשפט יורה לנתבעת לשלם לה פיצוי על נזקים שנגרמו בגין אי מחזור הלוואת משכנתא (להלן: "מחזור המשכנתא") על ידי בנק אדנים, סניף יפו בירושלים (להלן: "הנתבע או הבנק").

אף שהתובעת עמדה בדרישות הבנק כאמור בהסכם, לטענתה, הפר הבנק את ההסכם ולא ביצע את מחזור המשכנתא.

מנגד, טען הבנק בכתב ההגנה, כי לתובעת היסטוריה של פיגורים בגין אי תשלום עבור מחזור המשכנתא, על כן בקשתה הראשונה למחזור משכנתא סורבה, וכי לאחר שהתובעת שילמה את הפיגורים ופרסה בפני מנהל הבנק את מצבה הסוציו-אקונומי, בחן מנהל הסניף את בקשתה בשנית ונתן אשור עקרוני ביום 2.7.08לביצוע המיחזור בריבית של 3.5% לעשר שנים, כמו כן, צוין באשור מיום 2.7.08, כי תוקף האישור העקרוני הנו עד ליום 14.7.08.

משלא פעל כן-מוטלת עליו החובה לפצות את התובעת בגין הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מהפרת החובה.

...

מן הכלל אל הפרט לאחר שקראתי את כתבי הטענות ונתתי את דעתי לצרופותיהם, ולאחר שהקשבתי הקשב היטב לטענות הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להיתקבל בחלקה ועיקר טעמיי יובאו להלן.

אשר על כן, נוכח ההלכה הפסוקה שסקרתי לעיל, והעובדות במקרה שבפניי, אני סבורה כי יש לקבל את גירסתה של התובעת, לפיה הבנק התרשל בדרך בו טיפל בבקשתה למיחזור המשכנתא.

אף לא בנקל יטה בית המשפט להורות על פסיקתו של פיצוי בגין עוגמת נפש הרי מאחר וקיבלתי את גרסת התובעת בדבר היתנהגות פסולה מצד הבנק, לאחר ששמעתי את טענותיה, ושבתי ועיינתי בכתב התביעה ובנספחיו, ולאחר שאיזנתי בין הדרישה ממוסדות בנקאיים שהיא גבוהה מטבעה, הגעתי למסקנה כי הפיצוי המתאים בנסיבות העניין הוא בסכום של 5,000 ש"ח. סוף דבר ממכלול הטעמים שנימנו לעיל אני מורה בזאת כי הנתבע, ישלם לתובעת סכום כולל של 5,000 ₪.