בכתב התביעה נטען כי ביום 14.4.2016 נחתם הסכם בין המשכירה לשוכרת, לפי שכרה השוכרת משרד במרכז המסחרי, למטרת עסק להשכרת רכבים, לתקופת שכירות של 36 חודשים, שתחילתה מיום 1.4.2016 ועד ליום 31.3.2019 וכן, מחסן ומקומות חניה בחניון, כדלקמן:
50 מקומות חניה לתקופה שמיום 1.4.2016 ועד 15.1.2017.
ביום 27.4.2020 השיבה המשכירה למכתב השוכרת כי היא דוחה את ההודעה החד צדדית בדבר סיום הסכם השכירות לגבי החניות ורואה בהתנהגותה משום הפרה יסודית של הסכם השכירות.
לנוכח השיתוק בענף התיירות, ובפרט תיירות נכנסת מחו"ל, אשר גרם לקריסת חברות השכרת הרכב, השוכרת ספגה מכה כלכלית קשה מאד והחלה בהליכי צימצום והתייעלות בחברה, אשר כללו פיטורי עובדים, הוצאת רוב העובדים לחל"ת וסגירת חלק מסניפיה.
תנאי ההשפעה על החוזה - הואיל ובהתאם לסעיפים 13.31 – 13.33 להסכם, מצאו הצדדים לקבוע כי הפעלתו הרציפה של העסק להשכרת רכבים במושכר היא אחד מיסודות ההסכם, וכי אי הפעלת העסק במושכר למשך למעלה מארבעה ימים בשנה תהווה הפרה יסודית של ההסכם, הרי שהנסיבות אשר נוצרו עקב מגיפת הקורונה וההגבלות אשר הוטלו מכוחה, הביאו את השוכרת לכדי הפרה יסודית של הסכם השכירות.
...
עוד שוכנעתי כי לאחר שהשוכרת הודיעה למשכירה ביום 18.3.20 כי לנוכח ההגבלות אשר הוטלו נאלצת השוכרת להפסיק את השימוש במושכר החל מיום 30.3.20 ועד למועד בלתי ידוע, הציעה השוכרת למשכירה כי תאפשר לה לעשות שימוש חלופי בחניה, שלא למטרת השכרת רכב אלא לשם אחסון של כלי רכב בתמורה לדמי שכירות מופחתים, אך המשכירה לא נענתה להצעה זו.
המשכירה הודיעה ביום 23.3.20 ובהבהרה מיום 1.4.20 לכלל השוכרים כי החליטה לדחות את הגביה למשך 60 יום החל מיום 15.3.20 לגבי עסקים אשר נסגרו בפועל עקב ההגבלות שהוטלו.
החלת מבחן הצפיוּת מובילה למסקנה שלפני מרץ 2020 לא ידעה השוכרת ולא היה עליה לדעת את הנסיבות אשר יגרמו לה להפר את הסכם השכירות בהפרה יסודית.
שוכנעתי כי בנסיבות אלה לא נותרה לשוכרת ברירה, כדי לא לקרוס פיננסית, אלא לבצע פעולה חד צדדית של ביטול ההסכם, פינוי המושכר והעברת הרכבים למקום חניה/אחסון אחר שאינו כרוך בעלויות גבוהות.
אני קובעת כי הפיצוי הראוי הוא בגובה של מחצית מדמי השכירות (והתשלומים הנלווים) המוסכמים, למשך שלושה חודשים.
