היה ברור לצדדים כי לאור הסיכוי הקלוש בהצלחת התובענה בבית הדין הרבני לא באמת נילקחו בחשבון הרכיבים המשמעותיים בכתב התביעה כמו משמורת ילדים והעניינים הרכושיים בגינם היה נידרש שכ"ט כפול.
כך ביחס לתשלום שכ"ט לעו"ד חגית הלוי אחרי שהתובע חזר להיות מיוצג על ידה: הוכח כי לאחר החלטתם של התובע ו/או האם להפסיק את ייצוגה של עו"ד חגית הלוי ולעבור לייצוג של הנתבע, עו"ד הלוי החזירה לתובע מחצית מסכום שכ"ט ששילם לה, היינו השאירה בידיה רק מחצית משכר הטירחה הכולל שגבתה מראש על הייצוג בתביעת המשמורת ובתביעה הכרוכה בביה"ד הרבני, מאחר שאת תביעת המשמורת הגישה והטיפול בה הסתיים (התביעה נדחתה מחוסר סמכות עניינית).
לגבי תביעת ההשבה של שכ"ט ששולם לנתבע, בסך 23,000 ₪ + מע"מ:
בהתאם להסכם שכ"ט, התמורה דנן שולמה עבור ייצוג התובע בתביעת שלום בית ולחילופין גירושין, הכרוכה במשמורת הקטין ובהסדרי ראייתו, בביה"ד הרבני האיזורי.
הוכח כי הנתבע הגיש, לבקשת התובע ועל פי החלטתו, תביעה כרוכה זו לביה"ד הרבני - לשלום בית ולחילופין גירושין, וכי האישה קיבלה את כתב התביעה ואף עמדה בקשר עם התובע בעקבות קבלתה, ונדונה ביניהם אפשרות הגעתה ארצה עם הקטין למטרת הליך שלום בית (נספח י"ב , י"ג לכ"ה).
...
לפיכך אני דוחה את התביעה לגבי שני ראשי נזק נטענים אלה.
ברם, בסופו של דבר החליטה האשה שלא להגיע לישראל ולא להעתר לשלום הבית שהציע התובע (תכתובת מאוגוסט, נובמבר 2017), ועל כן לא היתה לתובע ברירה אלא לזנוח את התביעה לשלום בית.
שוכנעתי, כי התובע הבין היטב מהנתבע מלכתחילה, שאין לביה"ד הרבני יכולת לכפות על האשה להגיע ארצה לצורך ניהול ההליך, וכי הדבר תלוי אך ורק ברצונה הטוב של האשה.