תביעה בגין גניבת עין בשם עסק: "יעדים

התובעת טוענת כי לאור העובדה שבמודעה הממומנת אשר פורסמה ב-GOOGLE על ידי הצד השלישי, שמה של התובעת הופיע כפי שהוא ללא שינויים ומאחר שהתובעת והנתבעת מוכרות מטבחים לאותו קהל יעד, המבקש לרכוש מטבחים חדשים, נגרם לה נזק בהקף המכירות ובפניות לקוחות אליה.

על מנת להוכיח קיומו של מוניטין נידרש תובע להראות כי בנסיבות העניין השם או הסימן זכו להכרה בקהל, שהתרגל לראות בהם כמצביעים על עסקו או סחורותיו של התובע.

ככל שנוגע להוכחת מוניטין-עסקי בשמות, נוהגים להבחין בין ארבע קטגוריות של שמות המשמשים במסחר, לפי מידת ההגנה הנתנת להם: שמות גנריים, שמות תיאוריים, שמות מרמזים ושמות שרירותיים" או דמיוניים" כאשר אלו האחרונים יזכו להגנה הרחבה ביותר (ע"א 5792/99 תיקשורת וחינוך דתי-יהודי מישפחה (1997) בע"מ – עתון "מישפחה" נ' אס.בי.סי פירסום שיווק וקידום מכירות בע"מ – עתון "מישפחה טובה", פ"ד נה(3) 933 (2001)).

בדיקות אלו היו מחויבות המציאות הדיגיטלית האינטרנטית ואיני סבור כי מדובר בגזירה שציבור העוסקים בתחום אינו יכול לעמוד בה. סכום הפיצויים בבוא בית המשפט להכריע בדבר גובה הפיצויים בגין עוולת 'גניבת עין' עליו להיתחשב ולשקול את עוצמת ההפרות, מספר ההפרות, משך הזמן של ההפרה, אשם המפר, אופיו וגודלו של העסק המפר.

...

לאור כל האמור ובשקלי את הנסיבות הבאות, עצם השימוש בשמה של התובעת as is בצמוד לשם הנתבעת במודעת הפרסום, מספר ההקלקות על המודעה והכניסות לאתר הנתבעת שהניב החיפוש במילות המפתח עם שם התובעת, ומנגד העובדה כי מדובר במודעה אחת, ולאור טענת הנתבעת כי הכניסה לאתר דרך המודעה לא הולידה אף לא עסקת אחת, ופרק הזמן הקצר יחסית בו פורסמה המודעה, עצם הסרת המודעה בסמוך לאחר פניית התובעת, וטענת הנתבעת כי המודעה פורסמה בשוגג עקב טעות בכלי החיפוש של GOOGLE ובתום לב ובהינתן הסכום המירבי של 100,000 ₪ על פי הסעיף שבחוק, לאחר שנתתי הדעת למכלול הטעמים המפורטים אני סבור כי התובעת זכאית לפיצוי בסך של 50,000 ₪, כפיצוי ללא הוכחת נזק.

סוף דבר התביעה כנגד הנתבעת וכן ההודעה כנגד הצד השלישי מתקבלות.

הנתבעת תשלם לתובעת את סכום הפיצויים שנפסק בסך של 50,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל ובנוסף תישא בהוצאות משפט הכוללות החזר אגרה כפי ששולמה ושכ"ט עו"ד של התובעת בסכום כולל של 15,000 ₪ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

לאור האמור, יש לחייב את הנתבעת לשלם פיצוי בלא הוכחת נזק, על סך 100,000 ₪, בגין גניבת עין בהתאם לחוק עוולות מסחריות וכן בגין הפרת סימן המסחר.

מטעם הנתבעת העידו בנוסף, אחותה גב' מאנטגבוש טירוורק, בעלה מר וורקאט אקאלו וגב' עדן טאפרה – בעלת עסק בשם "עדן טפרה רסטה סטייל". הצדדים סיכמו את טענותיהם בעל פה. דיון 14 סעיף 1 לחוק עוולות מסחריות שכותרתו גניבת עין קובע: "1.(א) לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר.

אם כן, קהל היעד והמיקום, שונים.

ההבדל נעוץ במושא הבדיקה: בעוד שבעוולת גניבת עין בודקים אם מכלול מעשיו של העוסק גרמו להטעיה ביחס למקור המוצר, הרי שבתובענה בדבר הפרת סימן מסחר מכוונת הבדיקה אך ורק לקיומו של דמיון מטעה בין הסימנים עצמם.

...

" ביחס ליסוד השני, חשש סביר לקיומה של הטעייה, נקבע בפסיקה, כי מדובר במבחן אובייקטיבי הכולל שלושה מבחני משנה: מבחן החזות והצליל; מבחן סוג הסחורות והלקוחות; מבחן יתר נסיבות העניין, וראו ביחס לפרשנות המבחנים ולמשקלם היחסי בעניין דיאליט: "95. מבחן החזות הוא המבחן המרכזי מבין מבחני המשנה של מבחן ההטעיה, ומטרתו השוואת החזות של שני המוצרים לצורך בחינת הדמיון והשוני ביניהם. ההשוואה מתבצעת בקווים גסים, משום שהחשש מדמיון מטעה מכוון לעין הבלתי מיומנת שהתרשמה מהמוצר ברושם ראשון, ולא לעינו של לקוח המכיר היטב את המוצרים ואינו צפוי לטעות בהם (עניין אנג'ל, פסקה 27; רע"א 5454/02 טעם טבע (1988) טיבולי בע"מ נ' אמברוזיה סופהרב בע"מ, פ"ד נז(2) 438, 451 (2003) (להלן: עניין טעם טבע)). מבחן סוג הסחורות וסוג הלקוחות עניינו בבחינת משתנים אלה ביחס למוצר התובע ולמוצר הנתבע, והשפעתם על מידת הסיכון להטעיה (ע"א 1898/12 מרכז המתנות 2006 בע"מ נ' קארשי אינטרנשיונל בע"מ [פורסם בנבו] (9.9.2014) (להלן: עניין מרכז המתנות)). דמיון בסוג הסחורות וסוג הלקוחות עשוי להצביע על הטעיה, אך גם עשוי להצביע על מסקנה הפוכה. כך, ככל שהמוצר יקר ואיכותי יותר וחוג הלקוחות מתוחכם יותר, כך ניטה לייחס לצרכן ערנות ויכולת הבחנה דקה בבואו לרכוש את המוצר (עניין אנג'ל, פסקה 26). מבחן שאר נסיבות העניין במסגרתו נבחנות הנסיבות הקונקרטיות הנוגעות למקרה הנדון, ככל שאלה לא נבחנו במסגרת המבחנים הקודמים (עניין מרכז המתנות, פסקה 21; טעם טבע, עמ' 453). מקובל לראות בשני המבחנים האחרונים – סוג הלקוחות וסוג הסחורות ושאר נסיבות העניין – פרמטרים המסייעים במבחן החזות, וככל שלא התקיים מבחן החזות לא יעלה בידו של התובע להוכיח עוולת גניבת עין אף בהתקיימם של שני מבחנים אלה (עניין אנג'ל, פסקה 26)." (ראו גם בעניין אנג'ל; עניין Barilla).

אשר על כן, התביעה נדחית.

הסוגיה העומדת בלב התובענה נוגעת לייחודיות שם העסק: "יעדים". ירעת המחלוקת התובעת הנה חברת תיירות בשם: "יעדים טיולי תרבות וטבע בע"מ". הנתבעים הם בעלים של עוסק מורשה לתיירות בשם: "יעדים טיולים פרטיים". בנסיבות אלה, הגישה התובעת תביעה זו נגד הנתבעים, בעתירה לצוו מניעה שיאסור על הנתבעים את השמוש במוצג "יעדים" וכן תביעה לפצוי כספי בסך 100,000 ₪, בגין עוולה של גניבת עין לפי חוק עוולות מסחריות תשנ"ט 1999 (להלן: "חוק העוולות"), הטעייה לפי חוק הגנת הצרכן תשמ"א 1981, ועשיית עושר שלא כדין.

...

כאמור לעיל, מדובר במסמך קביל, שניתן לעשות בו שימוש בדרך של היקש, כבכל פסיקה אחרת, גם אם בסופו של דבר הבקשה נדחתה מסיבות אחרות, וגם אם מדובר בעסק של נדל"ן ולא של תיירות.

בנסיבות אלה, יתקשה המשפט להגן על השם "יעדים". סיכומו של דבר נוכח כל האמור לעיל, למרות שהוכח קיומו של מוניטין כלשהוא ושל אפשרות הטעייה, בנסיבות העניין, כאשר מדובר במקרה גבול ובמילה שגורה בתחום התיירות, ולנוכח עוצמת המוניטין ותום הלב של הנתבעים – נראה כי אין מנוס מדחיית התביעה.

התובעת תשלם הוצאות הנתבעים באופן מינורי בהתחשב בכך שלא נשמעו ראיות, בסך של 18,000 ₪.

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב - יפו (כב' השופטת הבכירה ח' קלוגמן) מיום 3.7.2022 ב-ת"א 67861-01-19, לפיו נדחתה תביעת המערערות לקבלת פיצויים ללא הוכחת נזק מכוח סעיף 13(א) לחוק עוולות מסחריות, תשנ"ט-1999 (להלן: חוק עוולות מסחריות).

עוד ציינו המשיבים כי אין מדובר בהטעיית הצרכן שכן בחלקו הפנימי של הבגד, מצורפת תוית המבארת כי "פריט לבוש זה אינו שייך למועדון ספורט כלשהו!". לצד זאת, טענו המשיבים כי מוצריהם אינם מתיימרים להיות מוצגים כחליפותיה הרשמיות של המערערת 1 וכי קיימים הבדלים משמעותיים בעיצוב מוצרי המשיבה ובמחיריהם ובקהל היעד שאליהם מכוונים המוצרים.

השיקולים אותם ישקול בית המשפט בקביעת פיצויים ללא הוכחת נזק במקרה של עוולת גניבת עין, פורטו בע"א 3559/02 מועדון מנויי טוטו זהב בע"מ נ' המועצה להסדר ההימורים בספורט, נט(1) 873 (2004): "שני עקרם עומדים בבסיס הסעיף המאפשר פיצויים ללא הוכחת נזק: העדר יכולת להוכיח את הנזק המדויק שניגרם בעקבות גניבת העין (השוו עניין פרו-פרו ביסקויט [16]) והרצון להרתיע מעוולים בכוח (השוו: ע"א 592/88 שגיא נ' עזבון המנוח אברהם ניניו ז"ל (להלן – עניין שגיא [19]) וכן ביתר הרחבה דויטש בספרו עוולות מסחריות וסודות מסחר [41], בעמ' 90). רשימת השיקולים שישקול בית-המשפט בבואו להכריע בדבר גובה הפיצויים בהיתחשב ברציונאלים אלה, איננה סגורה (ראו ע"א 3616/92 דקל שרותי מחשב להנדסה (1987) בע"מ נ' חשב היחידה הבין-קיבוצית לשרותי ניהול אגודה שיתופית חקלאית בע"מ (כיום: חשב אגודה שיתופית בע"מ) [20]). בין היתר, יתחשב בית-המשפט בעוצמת ההפרות, במספרן ובמשכן, באשמו של המפר, באופיו ובגודלו של העסק המפר וכדומה (עניין שגיא הנ"ל [19])". בית המשפט קמא מצא כי הטובין הושמדו עוד בשלב הכניסה לישראל, ולא הגיעו לשווקים.

...

מנגד, טענו המשיבים בכתב ההגנה כי הטובין הושמדו ומשכך יש לדחות את התביעה שכן לא נגרם נזק למערערות.

דיון והכרעה לאחר שנדרשתי לכתב הערעור, נספחיו ולתיק בית המשפט קמא, החלטתי לדחות את הערעור בלא צורך בתשובת המשיבים.

יודגש כי ההסכמות שהתקבלו במסגרת ההליך של בזיון בית המשפט, מהוות הודאה בכך שהטובין שעל השמדתם הוסכם, מפרים את הצו ואין צורך לחזור על קביעה זו. מהטעמים המנויים לעיל, דין הערעור להידחות.

האתר שהקימו הנתבעים פונה לאותו קהל יעד של התובעת ולכן גורם להטעיית הציבור והלקוחות.

משום כך, הרי שלטענת התובעת, הנתבעים ביצעו עוולה נזיקית ועוולה מסחרית, תחרות לא הוגנת, פירסום כוזב, גניבת עין, הפרת זכויות יוצרים של התובעת ועשיית עושר שלא במשפט ובשל כך, העמידה התובעת את סכום התביעה על סך של 450,000 ₪.

לבסוף טענו הנתבעים כי טענות התובעת נטענו בעלמא, ללא ביסוס משפטי או עובדתי וכי המכנה המשותף בין עסקם של הנתבעים לבין התובעת, הוא תחום העיסוק, אותו מבקשת התובעת להגביל בנגוד לדין ולכן, דין התביעה להדחות.

עוד נטען בתביעה שכנגד, כי הנתבעים שכנגד הפיצו שקרים, וטענו כלפי לקוחות התובעים שכנגד כי מיתנהל כנגד התובעים שכנגד הליך משפטי בגין גניבת מידע וחומרים ופעלו בחוסר תום לב. נוסף על כך, לטענת התובעים שכנגד, הנתבעים שכנגד ניסו לבטל התקשרויות של לקוחות ופגעו בשמם הטוב של התובעים שכנגד, על ידי הפצת שקרים.

...

סוף דבר התביעה מתקבלת באופן חלקי.

באשר להפרה שבוצעה ע"י הנתבעים בנוגע למערך שיעור 13 הנתבעים ישלמו לתובעת, יחד ולחוד, סך של 20,000 ₪ בתוך 30 יום.

התביעה שכנגד – נדחית.