על פי הנטען בכתב התביעה המקורי, רכב התובעת נסע בנתיבו כדין, בגבעת שאול בירושלים, ולפתע ניפתחה דלתו של רכב הנתבעים והסב לרכב התובעת נזקים המסתכמים בעלות של 17815 ₪.
הוא עומת עם הטענה כי הנזק בדלת רכב הנתבעים לא מתיישבת עם טענתו שהיא ניפתחה בפתאומיות משהנזק הוא במשקוף הדלת ולא בחלק החצוני, היינו כי הדלת הייתה כבר פתוחה.
הנתבעים מנגד (התובעים שכנגד, ולמען הנוחות ייקראו "הנתבעים") מבקשים לדחות את התביעה ולחייב את התובעת בגין ניזקי התאונה לרכבם.
בכל הנוגע לנהג רכב התובעת, הרי שהפתעות בדרך יכולות להיות גם ב"דמוית חיה" והיה עליו לשמור על מרחק סביר מרכבו של נהג רכב הנתבע, כך שגם אם האחרון פתח את הדלת בפתאומיות מבלי "לאותת" מבעוד מועד על כוונתו לעשות כן, הרי שאם לא שמר על מרחק מתאים וכתוצאה מכך הופתע ולא היה סיפק בידו לעצור, הרי שאין בכך לפטור אותו מאחריות (ראו והשוו: רע"פ 4261/04 יעקב פארן נ' מ"י, דינים-עליון כרך ע' 172).
...
על כן, אני קובעת כי האחריות המרבית לתאונה היא של הנתבע.
עם זאת, הגם שלא ניתן היה לשים לב לכך שהדלת הייתה כבר פתוחה וכפי שהעיד נהג רכב התובעת הוא לא יכול היה לראות אם יש מישהו ברכב (בוודאי אם נהג רכב הנתבעים חיפש משהו במושב לידו ויכול והתכופף) ועל כן אם הדלת הייתה פתוחה כבר באופן הנגלה לעין הוא היה מבין שיש מישהו ברכב, ומדובר בפתיחה או שמא יש לומר ריווח קמעא ולא פתיחה של ממש, הרי שמקום בו פגע בדלת שלא נפתחה עד הסוף, משמע שהיה קרוב מידי ונסע מאוד צמוד לרכב, משמדובר ברוחב של כ-5 ס"מ שבינו לבין שפשוף רכב כשהדלת נעולה אין כמעט הבדל וגם הוא אמור לצפות שיכול ותיפתח הדלת, ובאותו אופן גם יכולה דמות חיה – תרתי משמע (או אם רגלו של נהג רכב הנתבעים הייתה מחוץ לרכב) – לצאת בין רכבים והייתה נפגעת בשל הנסיעה צמוד כל כך, גם אם מדובר ברחוב צר – כי אז אני סבורה כי יש לייחס גם אחריות לתובע בשיעור של 30%.
על כן, הנתבעים ישלמו לתובעת סך 12,470 ₪ (בשים לב לכך שהנתבעת לא חלקה על גובה הנזק) וכן 2780 ₪ שכ"ט עו"ד וכן הוצאות משפט בסך של 1280 ₪.
