תביעה בגין אי-אפשרות לעלות לטיסה עקב איחור בהתייצבות

בפני תביעה לפצוי בגין איחור של 12 שעות בטיסה אשר תוכננה לצאת מת'סלוניקי ביוון לתל אביב בתאריך 2.8.2018 בשעה 2:30 ובפועל יצאה בשעה 14:30.

לטענתה העיכוב היה בשל תקלה במנוע של המטוס, והיא נדרשה להטיס את החלק החלופי מסלוניקי, אך לאחר מכן לא היה אישור נחיתה בנתב"ג כי מדובר היה בטיסה בשעות לילה מאוחרת שבה כבר יש עוצר נחיתות בנתב"ג לפיכך, הפצוי המירבי הקבוע באמנת מונטראול המושת עליה בתור "מוביל" כהגדרתו בחוק, מעניק 1,300 ₪ בלבד לכל תובע, ובסך הכל עבור 22 נוסעים סך של 28,600 ₪, כעשירית בלבד מסכום התביעה.

בגדר החוק קבועה בין היתר זכאות הנוסעים לפצוי בגין "טיסה שבוטלה", שהגדרתה כוללת גם "טיסה שהמריאה באיחור של שמונה שעות לפחות מהמועד הנקוב בכרטיס הטיסה". בעיניין שלפני אין חולק כי מדובר באיחור של 12 שעות, 2:30-14:30, והוא בא בגדר "טיסה שבוטלה". להלן אדון ואכריע בשאלות שבמחלוקת כדלקמן: מהו מעמדה בהליך של הנתבעת 1 אשר חדלה מייצוג ומהתייצבות בהליך לאחר שהגישה את כתב הגנתה, על רקע טענות לקריסת החברה ביוון האם הנתבעת 2 עונה להגדרת ''מארגן'' בחוק שירותי תעופה, ולפיכך חב כלפי התובעים בהתאם להוראותיו.

באשר לטענת נסיבות חריגות בשל עיכוב נוסף בהמראה בגין אי קבלת אישור משדה התעופה נתב"ג, נפסק כי אין הגנה בנסיבות בהן בעיכוב קצר של כשעתיים בשל תיקון תקלה הביא לעיכוב ארוך בשל עוצר טיסות שהחל לאחר המועד המיועד להמראה במקור; ת"ק (תביעות קטנות י-ם) 59439-11-17 ידידה ברוך רוזברגר נ' השטיח המעופף בע"מ (נבו 13.05.2018)‏‏ עמ' 2-3.

למעלה מן הצורך אציין כי ספק בעיני אם מישהו מהנוסעים היה מבקש את כספו בחזרה אילו היה יודע על אפשרות כזו, וזאת נוכח השתלשלות העניינים והדחיה החוזרת של הטיסה באותו לילה, ובהיעדר חלופות אחרות לטוס לישראל באותו לילה נוכח עוצר הטיסות.

...

לא הוצגו לכך ראיות כלשהן ועל כן אני קובעת כי הנתבעת 2 לא הוכיחה כי חיפשו מלון לתובעים או הסעה, ואני קובעת כי הנתבעות הפרו את דרישת החוק בעניין זה. לגבי שירותי התקשורת, אין מקום לבטל את דרישת החוק בטענה כי לא היה לתובעים צורך בכך בהינתן שירותי אינטרנט חינם בשדה התעופה, ובהינתן שלתובעים או לכל הפחות לחלקם היו טלפונים ניידים.

התביעה לנזק ממוני בסך 1,000 ₪ בגין הוצאות נסיעה שהיו לתובעים לטענתם נדחית נוכח האמור בסעיף 45 לפסק הדין.

סיכומו של דבר: אני מקבלת את התביעה בחלקה בסך של 3,320 ₪ לכל אחד מ-22 התובעים, ובסך הכל 73,040 ₪.

רקע וטענות הצדדים בפני תביעה, העותרת לכך שבית המשפט יחייב את הנתבעת בסך של 32,250 ₪ בגין פיצוי בגין ביטולי טיסות, אי אספקת שירותי סיוע, איחור בהגעת כבודה, וכן פיצוי בגין עגמת נפש שנגרמה להם בשל האיחור בהגעת הכבודה.

בירור טענה זו מעלה כי הנתבעות לא התייצבו בזמן הנקוב לטיסה.

למיטב הערכתי התובעות התייצבו לטיסה המקורית באיחור רב ועל כן נבצר מהנתבעת להציבן בטיסה שתוכננה.

על פי לשונם הברורה של חוק התובלה האוירית והאמנה, עילת התביעה היחידה העומדת לתובע בגין נזק לכבודה היא זו הקבועה באמנה ואין לו עילה אחרת זולתה, שכן כך נאמר במסגרת סעיף 10 לחוק: "אחריותו של המוביל, עובדיו וסוכניו לפי חוק זה לנזק לרבות לנזק שניגרם עקב מותו של נוסע, תבוא במקום אחריותו לפי כל דין אחר ולא תישמע כל תביעה לפצוי על אותו נזק שלא על פי חוק זה, תהא עילתה הסכם, עוולה אזרחית או כל עילה אחרת ויהיו התובעים אשר יהיו." לפי סעיף 19 לאמנה, המוביל אחראי לנזק באיחור הכבודה: "המוביל אחראי לנזק שניגרם מחמת איחור בתובלה האוירית של נוסעים, כבודה או מטען. אף על פי כן, המוביל לא יהיה אחראי לנזק שניגרם מחמת איחור אם יוכיח שהוא ועובדיו ושליחיו נקטו בכל האמצעים שהיו עשויים להדרש באופן סביר כדי למנוע את הנזק או שנקיטה באמצעים כאמור הייתה בלתי אפשרית מבחינתו או מבחינתם." 6.

...

אני סבור שהסירוב נבע מכך שחברת התעופה לא יכולה הייתה לנפק כרטיס שכזה, כיוון שמדובר היה בטיסה עמוסה ומלאה כמעט עד אפס מקום.

המסקנה היא שהתובעות איחרו לשדה התעופה ועל כן השתבש כל לוח הזמנים המתוכנן.

לסיכום, בהינתן התוצאה של התביעה, אין לי אלא לחייב את התובעות בהוצאות הנתבעת בסך של 1,500 ש"ח לכל תובעת.

מבוא והצדדים להליך בפניי תביעת התובעים כנגד הנתבעת לתשלום פיצוי בסך 154,500 ₪ וזאת בגין איחור בהמראת טיסה.

טענות הצדדים טענות התובעים התובעים טענו כי ביום 26.4.18 התייצבו הם בשעה 14:30 בשדה התעופה בבוקרשט לצורך טיסתם חזרה ארצה שהייתה אמורה לצאת באותו יום בשעה 18:00.

התובעים עותרים לחייב את הנתבעת בסכומים הבאים בנוסף להשבת התמורה ששולמה בגין כרטיסי הטיסה: · פיצוי בסך 1,300 ₪ לכל אחד מהתובעים בגין העיכוב בטיסה; · פיצוי לדוגמא בסך של 8,000 ₪ לכל אחד מהתובעים בהתאם לסעיף 11(א) לחוק בגין אי מתן השירותים המנויים בחוק (סה"כ 120,000 ₪); · פיצוי בסכום כולל של 15,000 ₪ בגין עוגמת נפש (שהוא פיצוי בסך 1,000 ₪ לכל נוסע).

לא ברור לכאורה מדוע אף אחד מהנ"ל לא מצא לנכון להודיע לבני המשפחה אודות העיכוב בטיסה בשלבים מוקדמים יותר וממילא לא הונח שום בסיס לכך שהייתה פנייה כלשהי לצוות הקרקע בעיניין מתן אפשרות ליצירת קשר שלא נענתה על ידי הצוות גם לאחר שהטלפונים הניידים לכאורה הכזיבו.

למותר להכביר מילים על החשיבות הרבה שבבטיחות כל טיסה, לרבות הטיסה נשוא תובענה זו. עסקינן בתקלה שהתגלתה זמן קצר לאחר המראת המטוס וברי כי לו הייתה חברת התעופה יכולה להמשיך את הטיסה ולקיימה על אף התקלה ולחילופין יכולה הייתה לתקנה מבלי לגרום לעיכוב בטיסה, חזקה עליה כי הייתה עושה כן ולו כדי למנוע עלויות כספיות.

...

למעלה מן הנדרש אציין כי מדובר בטענה שהועלתה בעלמא ביחס לכל אחד מהנוסעים ללא כל אבחנה ובשים לב לתוצאה אליה הגעתי - הרי שלא מצאתי לפסוק פיצוי בגין רכיב זה ועל על כן התביעה נדחית כולה.

למען הסר ספק, כל טענות התובעים ועתירותיהם מכל מין וסוג שהוא - נדחות.

סוף דבר התביעה נדחית.

לטענתם, נציג הנתבעת התבצר בעמדתו כי המזוודות מוכרחות להיות עמם ועל כן אין באפשרותם לעלות לטיסה.

נציג הנתבעת היה צריך לטפל בתובעים בעת פנייתם אליו לאחר שלא הועלו לטיסת בריטיש ארוויז ולספק להם את כלל זכויותיהם הבסיסיות כמתחייב בחוק, לרבות: אוכל, לינה ושיחות טלפון.

חבות צד ג' הנתבעת טענה, כי ככל ותתגבש לתובעים זכות לקבל פיצוי, אזי החובה אמורה לרבוץ על כתפיו של צד ג', שכן הוא אשר סרב להעלות את התובעים לטיסה ד' ובכך גרם לנזק ולאיחור בנחיתה בתל אביב.

הנתבעת טענה בדיון, כי מבדיקה שביצעה מול המחלקה המשפטית של צד ג', עולה כי התובעים כלל לא התייצבו לטיסה ולכן הוגדרו כ"נו שואו".

...

אם כן, המסקנה היא כי הנתבעת היא אשר גרמה לכשל בכרטיסי התובעים.

מצופה היה מצד ג', כי יפעיל שיקול דעת בנסיבות מיוחדות של מקרה זה, ויסייע לתובעים, בפרט כאשר הוא תיקן את הכרטיסים וידע כי התובעים יטוסו עימו בסופו של דבר.

אשר על כן, צד ג' ישלם לנתבעת סך של 6,258 ש"ח. סוף דבר הנני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעים סך כולל של 28,459 ₪ בתוך 30 יום.

         עסקינן בתביעה לפצוי כספי בסך 33,000 ₪  בגין איחור בטיסה מכוח חוקי האיחוד האירופי ואמנת מונטראול.

המשיבה לא חלקה עליו וממילא לא התייצב נציג מטעם המשיבה שבקיא בפרטי המקרה.

וביתר פירוט: התובעים טענו בכתב התביעה כי לפי אמנת מונטראול, ככל שהמשיבה אינה מעוניינת לשלם את הפצוי עליה להוכיח שמדובר בנסיבות חריגות שאינן בשליטתה ושנקטה בכל האמצעים הסבירים בכדי למנוע את האיחור וכן שיידעה את הנוסע בהקדם האפשרי לגבי העיכוב בטיסה.

...

       נציגת המשיבה טענה כי דין התביעה להידחות.

בתשובת המשיבה לבקשת רשות הערעור נטען כי דין הבקשה להידחות על הסף.

יחד עם זאת, אני סבורה כי לאור הקביעות העובדתיות אליהן הגיעה הערכאה הדיונית; דין התביעה היה להידחות בכל מקרה ואין צורך להכריע בסוגיה המשפטית בהליך שלפני.

לסיכום: לאור האמור לעיל, נדחית בקשת רשות ערעור.