תביעה בגין אי סגירת תיק הוצאה לפועל שלא כדין

המערער הגיש תובענה לביטול פסק הדין בנובמבר 2014 (כ-9 שנים לאחר מתן פסק הדין), ולטענתו, די בעצם רצונו לקיים דיון לגופו של עניין (אותו דיון שלא היתקיים עקב אי-התייצבותו לדיון כימעט עשור שנים קודם לכן), כדי שבית המשפט, בשל שקולי צדק, ייענה לבקשתו ויתעלם מפסקי דין חלוטים.

ככל שניתן להבין מהשתלשלות האירועים, המועד הראשון שבו העלה המערער את טענת המירמה הוא בשנת 2007, כאשר עתר לסגירת תיק ההוצאה לפועל השני בנימוק זה. עם זאת, רק בחלוף כשבע שנים, הגיש המערער את התובענה העצמאית לביטול פסק הדין.

ברם, עילה זו תקום מקום בו נפל בפסק הדין פגם דיוני היורד לשורש ההליך, ולרוב מדובר במקרים שבהם לא בוצעה המצאה כדין (ע"א 713/75 פרנקל נ' קאופמן, פ"ד ל(3) 449, 453 (1976); ראו גם, מיני רבים: רע"א 2876/22 עו"ד יעל בועז (ספיחה) נ' מזרחי, פסקה 6 (30.5.2022)).

...

עם זאת ראיתי לנכון להעיר כי ככל שבסופו של יום יגיע בית המשפט המחוזי למסקנה הדומה לזו אשר פורטה – אם כי מעבר לנדרש – בהחלטה מ-2008, חזקה עליו כי ייתן לכך ביטוי הולם בפסיקת הוצאות מתאימות.

המערער טוען כי גם אם דין טענת המרמה שהעלה להידחות וגם אם אותו בירור עליו הורה בית המשפט העליון בפסק הדין מינואר 2004 לא התקיים בשל מחדלו שלו, היה על בית המשפט קמא, על יסוד שיקולי צדק (העדפת בירור לגופו של עניין), לקבל את תביעתו לביטול פסקי הדין.

סוף דבר – אציע לחברותיי לדחות את הערעור ובזאת הפעם לחייב בהוצאות משמעותיות (בהמשך להערת בית משפט זה ברע"א 8552/16, בפסקה 6), בסך של 40,000 ש"ח. הנשיאה א' חיות: אני מסכימה.

משהמערערים סירבו, לטענת המנוח, שלא כדין, להשיב לו התשלום ששילם להם על פי פסק הדין בהליך הראשון הוא הגיש התביעה להשבת כספים לבית המשפט קמא.

בהחלטה נקבע כי מכיוון שהתשלום למערערים נעשה בתיק ההוצאה לפועל על ידי החברה האחרת, והבקשה לסגירת תיק ההוצאה לפועל עקב תשלום מלוא החוב הוגשה מבלי לציין שמדובר בתשלום שנעשה מכוח הלוואה שנתנה החברה האחרת רק למנוח, אין למנוח זכות לתבוע השבה מכוח סעיף 18(א) לחוק ההוצאה לפועל.

לכך יש להוסיף משמעות הראיות שהציגו המערערים, לרבות הפנייה לסגירת תיק ההוצאה לפועל שלא נעשתה רק בשם המנוח והעובדה כי בפניה פניה שלא אוזכר בזמן אמת, כי מדובר בתשלום שבוצע על ידי החברה האחרת רק בעבור המנוח דוקא.

...

במצב עניינים זה ולאור הראיות שהוצגו בבית משפט קמא, לא היה מקום למסקנה כי נטל הראיה הכבד, שאין מחלוקת שמוטל בעניין על המשיב, הורם.

לסיכום לאור כל האמור לעיל, אני מורה על קבלת הערעור, ביטול פסק הדין של בית המשפט קמא ודחיית תביעת המשיב נגד המערערים.

המשיב ישלם למערערים הוצאות הליך זה בסך כולל של 10,000 ש"ח. סכום זה ישולם בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק דין זה, אחרת יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית ממועד פסק הדין ועד התשלום בפועל.

הבקשה התקבלה והרשם הורה על סגירת התיק כנגד הנתבעים-היורשים, תוך שקבע כי "התיק ניפתח כנגד יורשי המנוח שלא כדין, ומן הדין לסגור את התיק נגדם"; ועוד הוסיף כי "פתיחת תיק כנגד החייבים 2-5 (הנתבעים - י' ב') תתכן מחדש רק לאחר הצגת פסק דין מפורש מערכאה מוסמכת אשר קובע במפורש כי הנתבעים או מי מהם הפרו את הסכם הפישור ומכמת את החיוב האישי שניתן לאכוף כנגד כל אחד מהם (יחד או לחוד)". לפי קביעת הרשם "החיובים אשר נטלו על עצמם החייבים בהסכם, הם חיובים מסוג עשה, ואינם חיובים כספיים. לשם ייחוס חיוב כספי (של המנוח או עזבנו) למי מהנתבעים באופן אישי, היה על הזוכה לתובע בבית המשפט את מי מהנתבעים בגין הפרת ההסכם ..., מכוח סעיף 20 להסכם הנ"ל, ורק לאחר שהייתה מתבררת התביעה והיה נקבע בפסק דין חלוט כי אכן הנתבעים הפרו את ההסכם - ניתן היה לייחס להם את חיובי העזבון באופן אישי ולפעול כנגדם בהוצאות לפועל (לאחר כימות החיוב האישי) ...". בהמשך לכך הוגשה תביעה זו, על יסוד העילה שלפי סעיף 20 להסכם, בטענה שזה הופר על ידי הנתבעים.

לטענת התובע, הנתבעים מעוררים טענות לגבי אופן שערוך החוב, אולם גם אם היה מקום לידון בטענה, אין זה משנה לעניין סיווגה של התובענה כהצהרתית, כיוון שמדובר בחישוב טכני פשוט הנובע מפסק הדין החלוט; ולשיטת ב"כ התובע, הסמכות להכריע בו אף נתונה לרשם ההוצל"פ. טענות התובע בעיניין זה באו בכתב התשובה שהוגש לאחר כתב ההגנה (שכלל גם טענה לסילוק על הסף בשל אי תשלום אגרה מספקת) וכן, במענה לרשימת הבקשות מטעם הנתבעים ובדיון קדם המשפט, שבו נדונה הבקשה.

כעולה מן המצוטט הסעד המבוקש בסעף 4 לתביעה הוא להצהיר כי הנתבעים חייבים, יחד לחוד, "בחוב הפסוק של עזבון אביהם המנוח ... בגובה מלוא החוב בתיק ההוצאה לפועל ..." (בגירסת התביעה כפי שהוגשה) או "בחוב הפסוק" (בגירסה שלפי הבקשה לתיקון כתב התביעה).

...

הבקשה לתיקון, על טענות הצדדים בבקשה, אף מחזקת את המסקנה כי אין לאפשר דיון בתביעה כתביעה לסעד הצהרתי בסוגיית ההפרה בלבד, מבלי לדון בגובה החוב.

לא מצאתי ממש בטענות התובע והן נדחות.

סוף דבר הבקשה מתקבלת במובן זה שיש לשום את התביעה לצרכי אגרה כתביעה לסעד כספי בסך של 5.5 מיליון ₪ כשווי התובענה שצוין בתביעה, ועל התובע לשלם אגרה בגין תביעה כספית בהתאם.

בהמשך, ביום 18.5.21, ניתן פסק דין המורה על מחיקת התביעה, בשל אי התייצבות המבקש לדיון.

כמו כן ניתנו קביעות שגויות בבסיס העובדות הצריכות לעניין, בוצע ניצול ציני של המבקש הנכה שאינו מבין את השפה העברית על בוריה, עובדה כשלעצמה יש בה משום "טעמים מיוחדים" המצדיקים הארכת המועד להגשת ערעור, וקיום דיון תוך שמיעת טענותיו, לרבות היתייחסות לטענות המבקש בנוגע לתשתית הראייתית שהוגשה במירמה ובחוסר תום לב. לטענת המבקש, הצדדים התקשרו בהסכם שכירות כאשר המשיב ידע כי מדובר בדירה מחולקת למספר דירות, בנגוד לדין, ולכן בחודש 11/2017 תבע המבקש את המשיב בגין נזקים וקיבל פסק דין בהעדר הגנה לטובתו, אשר מומש חלקית באמצעות ההוצאה לפועל.

שלוש שנים לאחר מכן הגיש המשיב בקשה לביטול פסק הדין, שהתקבלה, שלא כדין.

בהמשך מסר כי הוא מבין את ההבדל בין מחיקת התביעה לבין דחייתה וכי אין לו צורך להגיש תביעה נוספת, ואף נאמר לו מפורשות, ע"י ב"כ המשיב, כי יצטרך להחזיר את הסכום שהספיק לגבות מהמשיב בהליכי הוצל"פ וגם בית המשפט הסביר לו כי המשיב יכול להגיש נגדו תביעה להשבת הכספים, ואילו התיק הראשון יישאר סגור.

...

לפיכך, לא ראיתי מקום להיעתר לבקשה להארכת מועד.

משלא הוכח קיומו של "טעם מיוחד" המצדיק הארכת המועד להגשת הערעור, בתקופה של כשנה וחצי, ומאחר שלא שוכנעתי כי ייגרם למבקש עיוות דין אם לא יתאפשר לו להגיש את הערעור, אין מקום להתיר הגשתו.

לאור האמור, הבקשה להארכת המועד להגשת הערעור נדחית.

תא"מ 13791-01-19 (להלן: "התביעה הראשית") – יסודו בבקשת הערייה לבצוע תביעה על סכום קצוב לפי סעיף 81א1 (א)(2) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 בגין אי תשלום חוב ארנונה במועד, תיק ההוצל"פ שניפתח על יסוד התביעה הראשית הנו תיק הוצל"פ מס' 525429-08-18 (להלן: "תיק ההוצל"פ").

ת"א 7897-01-20 (להלן: "התביעה המשנית" )- תביעה לפיצויים בשל נזקים שנגרמו לבני הזוג פורת עקב היתנהלות עריית ירושלים (להלן: "הערייה" או "הנתבעת") ובאי כוחה, בנגוד להסדר חוב שגובש בין הצדדים ופתיחה בהליכי הגבייה והאכיפה של חוב הארנונה שלא כדין.

לעניין הבקשה לסגירת תיק ההוצל"פ: טענות התובעים: התביעה הראשית יסודה בהתנגדות התובעים לתיק ההוצל"פ. על פי פסק הדין תביעת הערייה נדחתה ועל כן מתבקש בית המשפט להורות על סגירת תיק ההוצאה לפועל.

...

ואלו הבקשות: בקשה לתיקון טעות סופר בסעיף 83 לפסק הדין כך שבמקום הכתוב שם יירשם "לאור האמור לעיל התביעה הראשית – נדחית בעוד שהתביעה המשנית מתקבלת בחלקה". בקשה לתיקון טעות סופר בסעיף 87 לפסק הדין כך שבמקום הכתוב "החזר אגרה בשיעור של 25% מאגרת ההליך העיקרי" יירשם "החזר אגרה בשיעור של 25% מאגרת ההליך המשני". בקשה להורות על סגירת תיק ההוצאה לפועל שמספרו 525429-08-18 וביטול כל ההליכים שננקטו בו. לעניין הבקשה הנוגעת לסעיף 83 לפסק הדין: נוסח הסעיף בפסק הדין הינו: "לאור האמור לעיל, התביעה הראשית – מתקבלת בחלקה, בעוד שהתביעה המשנית נדחית" וכאמור מעלה הנוסח המבוקש ע"י התובעים הינו "לאור האמור לעיל התביעה הראשית – נדחית בעוד שהתביעה המשנית מתקבלת בחלקה". טענות התובעים: כעולה מפסק הדין, נימוקיו והחיובים הכספיים שקבע כב' ביהמ"ש וכן ההגדרות שקבע בית המשפט לשני ההליכים – תביעה ראשית (עבור תא"מ 13791-01-19) ותביעה משנית (עבור ת"א 7897-01-20) נראה כי נפלה טעות בסיף ואמור היה להיכתב כי התביעה העיקרית נדחית ואילו התביעה המשנית מתקבלת.

טענות העירייה: סעיף 60 לפסק הדין מבהיר את כוונת בית המשפט ועל כן אין סיבה להידרש לבקשה בעניין זה. לשון סעיף 60 להלן: "לאחר שמיעת העדים ועיון במסמכים, שקל בית המשפט את טענות הצדדים ואת העדויות שניתנו מטעמם ומצא כי יש לדחות את התביעה הראשית ולקבל את מקצת התביעה המשנית". תשובת התובעים: תגובת העירייה מלמדת כי אין מחלוקת לגבי הצורך לתקן את טעות הסופר בסעיף 83.

אמנם, מקריאת פסק הדין אכן ניתן להבין את כוונת בית המשפט אך על מנת ליצור בהירות ואחידות קובע בית המשפט כי מתקבלת בקשת התובעים לתיקון זה. על כן, בית המשפט מוצא לנכון לתקן את טעות הסופר שנפלה בסוף פסק הדין כאשר האמור בסעיף 83 יהיה: "לאור האמור לעיל, התביעה הראשית – נדחית, בעוד שהתביעה המשנית מתקבלת בחלקה". לעניין הבקשה הנוגעת לסעיף 87 לפסק הדין: נוסח הסעיף בפסק הדין: "באיזון בין השיקולים קובע בית המשפט כי הנתבעת תשלם לתובעים הוצאות מופחתות בסך 5,850 ₪, וכן הוצאות משפט הכוללות החזר אגרה בשיעור של 25% מאגרת ההליך העיקרי והחזר הוצאות עדיהם ככל שנפסקו על־פי הוכחות תשלום בכתב. בית המשפט לא מצא לנכון לפסוק החזר אגרה בגין שפע הבקשות שהגישו התובעים". כאמור מעלה הנוסח המבוקש הינו: "החזר אגרה בשיעור של 25% מאגרת ההליך המשני". טענות התובעים: נראה כי נפלה טעות סופר בסעיף 87 לפסק הדין.

כך למשל כתב בית המשפט בסעיף 6 לפסק הדין: "בטרם סקירת הראיות מצא בית המשפט להעיר כי ניהול הליך בראיות ובטענות בהיקף שכזה ותביעת סכומים שכאלה בגין חיוב.. בסך של 976 ₪ אינו אלא "פעולה בלתי מידתית לאופי הדיון, לעלותו או למורכבותו." כאמור בתקנה 4 לתקסד"א 2018..