תביעה אזרחית: סיכול הליך אזרחי

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 13.4.2015 בה"פ 11415-02-15 (השופטת ר' לבהר-שרון) בגדרה נדחתה בקשתה של המבקשת (להלן: ההסתדרות) ליתן צו מניעה זמני שיורה למשיבה 1 (להלן: הכללית) להמנע מלהעביר טיוטת תקנון לאישורו של המשיב 2 (להלן: שר הבריאות או השר) ולפעול על-פיה, וזאת עד להכרעה בתובענה שהגישה ההסתדרות, כמפורט להלן.

עוד טענה ההסתדרות כי העברת טיוטת התקנון לאישורו של השר בטרם הוכרעו טענותיה בבית המשפט האזרחי, מהוה ניסיון לסכל את קיומו של ההליך האזרחי, ואת אפשרותה להוכיח טענותיה במישור זה. מנגד, טוענים המשיבים כי שר הבריאות הוא הגורם המוסמך לשם בירור טענותיה של ההסתדרות (שיתבררו, כפי שהתחייבה ב"כ משרד הבריאות "בלב פתוח ובנפש חפצה"), ויש לאפשר להליך אישור התקנון להמשיך ולהתנהל כסדרו.

...

דיון והכרעה למקרא בקשת הרשות לערער, התגובות לבקשה, הודעות שהוגשו בהמשך; על רקע החלטת בית המשפט המחוזי; לאחר עיון בעיקרי הנספחים, ושקילת טענות באי- כוח הצדדים מזה ומזה, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה – להידחות.

מכל מקום, ומבלי לנקוט עמדה, אף אם הייתי מניח כי הסמכות לדון בעניין נתונה לבית המשפט האזרחי, אזי בחינת השיקולים הצריכים לעניין מובילה למסקנה כי אין מקום להענקת הסעד הזמני המבוקש.

סוף דבר: הבקשה נדחית; הליך אישור התקנון ימשך כסדרו; בית המשפט המחוזי ידרש לשאלת המשך ניהולו של ההליך, ויעשה כחוכמתו.

ב"כ הנאשמים, עו"ד אשר אוחיון ועו"ד חן הולנדר, היתנגדו לבקשה, משלושה טעמים עקריים: העתרות לבקשה תעמיד את הנאשמים בפני חשש שמא התנהלותם בהליך הפלילי תהא בעלת השלכות שליליות בהליך האזרחי, באופן שיסרבל את ההליך הפלילי, יסכל פשרות דיוניות, יוביל להמשכות ההליך הפלילי שלא לצורך, ואף עשוי לפגוע בהגנת הנאשמים; המבקשת (או מי מטעמה) מנויים ברשימת עדי התביעה נגד הנאשמים, ולכן מנועים מחשיפה להליכים.

...

ב"כ המבקשת טען כי יישום המבחנים, שפותחו בפסיקת בית המשפט העליון, על מקרה זה מוביל למסקנה שלא קיימות בענייננו נסיבות המצדיקות את שלילת זכות העיון של המבקשת.

בנסיבות אלה, סבורני כי העובדה שמדובר בהליך פלילי מתנהל תתבטא באמצעות איזון האינטרסים שעל הפרק, ובהתוויית תנאים לעיון מידתי.

סבורני כי את החשש מפני שיבוש הליכים ניתן למנוע או להקטין באמצעות הגבלת זכות העיון לב"כ המבקשת בלבד, ובכפוף להתחייבותם שלא להעביר מידע למי מהעדים בהליך הפלילי.

סוף דבר לאור כל האמור, אני מקבל את הבקשה ומתיר לב"כ המבקשת לעיין בתיק בית המשפט.

בהמשך, במסגרת הליכי התביעה, הגיש הנאשם לבית המשפט בקשה להגשת תצהיר עד, אשר חלק ממנה היו המסמכים המזויפים, וזאת על מנת לתמוך בבקשה לרשות להיתגונן, אותה הגיש.

עמדת המאשימה כי מיתחם הענישה נע בין 7-18 חודשי מאסר בפועל, והוא הפנה לפסיקה התומכת בעמדה זו. הוא טען כי יש לשקול לחומרא את העובדה שלנאשם הרשעה בבצוע עבירה דומה בעברו, וכן את העובדה כי לא לקח אחריות ולא הביע חרטה על מעשיו, כאשר הוא משתמש בהליך הפלילי לסכל את ההליך האזרחי, הוא אף הכפיש את הגובה מטעם הערייה וטפל עליו את גניבת הכסף.

...

לנוכח כל האמור לעיל, אני קובע כי מתחם הענישה ההולם נע בין 5 חודשי מאסר אשר יכול וירוצו בעבודות שירות ועד ל- 15 חודשי מאסר בפועל.

מנגד, התחשבתי בשירותו רב השנים של הנאשם למדינה, בכך שבסופו של דבר לא נגרם לו רווח מביצוע העבירות וכן מכך שניתן ללמוד מעברו ומגילו, שלמרות מעידותיו, אין מדובר באדם שאורח חייו מתאפיין בעבריינות ואף ניתן ללמוד להיפך.

לאחר ששקלתי את כל האמור לעיל, אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: 9 חודשי מאסר בפועל, אשר ירוצו בדרך של עבודות שירות.

ור' גם רע"פ 9815/05, 9727 פלוני נ' מדינת ישראל (8.8.07), שם נקבע כי: "בפוסקו פיצוי לנפגעת העבירה מכוח סעיף 77 לחוק לא התיימר בית משפט השלום למצות את מלוא הזכויות העומדות לה לפי הדין האזרחי. על כן, הייתה פתוחה בפניה גם הדרך להגשת תביעה אזרחית, בה יתבררו מלוא זכויותיה. פרשנות אחרת של סעיף 77 לחוק, המונעת שימוש בו ככל שמוגשת על-ידי הנפגע גם תביעה אזרחית נגד מי שפגע בו, הנה פרשנות הפוגעת בזכויותיו של נפגע העבירה ועלולה לסכל את מטרות הסעיף". העולה מן המקובץ – במסגרת ההליך הפלילי אשר היתנהל נגד הנתבע, נפסקו לחובתו פיצויים שעליו לשלם לתובע (נפגע העבירה), וזאת לפי הוראת סעיף 77 לחוק העונשין.

...

נוכח השיקולים והעקרונות שהובאו לעיל, אני סבור כי יש להעמיד את כלל הפיצוי הראוי לתובע על סך של 140,000 ₪.

סוף דבר: אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע פיצוי בסך 140,000 ₪.

עוד אני מחייב את הנתבע בתשלום הוצאות (לרבות שכ"ט עו"ד ומע"מ) בסכום כולל של 17,000 ₪.

זאת ועוד, לו היתה התובעת לוקחת על עצמה במודע את חובו של הנתבע במסגרת התביעה האזרחית, היה על ב"כ לערב אותה בניהול התביעה כולה, לרבות האסטרטגיות המשפטיות הננקטות במסגרתה ועדכון על היתקדמות ההליך.

בנוסף היא רשאית היתה לתבוע מכוחו שכן הנתבע במעשיו סיכל את ביצוע הסכם הגירושין בין הצדדים בו נקבע כי הדירה תועבר לבעלות התובעת.

...

התובעת מבקשת כי בית המשפט יחייב את הנתבע להשיב לה סכום זה. לחילופין מבקשת התובעת כי הנתבע ישלם לה, רטרואקטיבית, מזונות ילידיהם של הצדדים, עליהם ויתרה במסגרת הסכם הגירושין.

בנוסף מבקשת היא כי הנתבע ישלם לה סכום של 45,000 ₪ בגין שכר טרחת עורך הדין שערך את הסכם הפשרה בינה ובין נפגעת העבירה.

רק לאחר שנדחה ערעורו של הנתבע לבית המשפט העליון והוא החל לרצות את עונש המאסר שלו, התגרשו הצדדים.

לאור האמור לעיל מצאתי כי יש לקבל את התביעה ולחייב את הנתבע בתשלום של 250,000 ₪ לתובעת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית.