תביעה אזרחית בגין עבירות מין

בדברי ההסבר להצעת חוק העונשין (תיקון מס' 27), התשמ"ז-1987 (ה"ח 114, 119), במסגרתה הוצע לעדכן את גובה תיקרת הפצוי, צוין במפורש כי מטרת העידכון היא "כדי שקרבן העבירה יקבל תרופה ריאלית ככל האפשר לנזק שניגרם לו בשל העבירה". שנית, כאמור לעיל, יש מצבים שבהם ייפסק פיצוי פלילי בלי שקיימת בהכרח עילת תביעה אזרחית, אם בשל היתיישנות, אם מחמת מיגבלות הילכת אלסוחה, כאשר מכלול השיקולים הרלבאנטיים לפסיקת הפצוי מצדיקים זאת.

כך, נפגע עקיף שזכה לפצוי מכוח סעיף 77 לחוק העונשין יזכה לפצוי בשיעור של מאות אלפי שקלים בגין הנזק הנפשי שניגרם לו, בעוד שאדם אחר שסבל נזק זהה לחלוטין – ולא זכה לפצוי בהליך הפלילי מסיבה כזו או אחרת – תביעתו בהליך האזרחי תדחה משלא עמד בתנאים הקבועים לכך בדין (דוגמה למקרה שבו נדחתה תביעה אזרחית שבה נטען לנזק נפשי משני בגין היוודעות לעבירות מין שבוצעו בקרובת מישפחה ראו: ע"א 1597/15 פלונית נ' פלוני (20.1.2016)).

...

בכל הנוגע לסוג העבירה, סבורני כי ההבחנה היא בין עבירות המתה לעבירות אחרות.

עד אז אין מנוס מקביעת כללים דרך הפסיקה.

סוף דבר, לו הייתה דעתי נשמעת היינו מקבלים את העתירות לדיון נוסף בהתאם לאמור לעיל.

המבקשת מוסיפה וטוענת כי פסק הדין מנוגד לנימוקים שבבסיס הילכות קודמות שנפסקו בבית משפט זה ואשר עסקו בסוגיית הסמכות העניינית במקרים של תובענות אזרחיות שהוגשו בגין עבירות מין אשר בוצעו במסגרת יחסי עבודה.

...

עם זאת, ולנוכח האמור לעיל, נחה דעתי כי אין בקשיים המתעוררים בהקשר זה כדי להצדיק קיומו של דיון נוסף בפסק הדין.

ההלכה שנקבעה בפסק הדין מאזנת בין שיקולים אלה ומהווה התפתחות טבעית של הפסיקה בהקשר זה, ולא שוכנעתי כי הקשיים שעליהם הצביעה המבקשת מצדיקים קיומו של דיון נוסף.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

תקנה 5א לתקנות האגרות קובעת כדלקמן: "בתביעה הנגררת להרשעה בפלילים בעבירות מין לפי סימן ה' בפרק י' לחוק העונשין או בתביעה שהגיש הנפגע נגד מי שביצע מעשה המהוה עבירת מין בשל עבירות מין שנעברו כלפיו לפי סימן ה' האמור או בתביעה לפי חוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998, תשולם אגרה לפי פרט 2א או 9א שבתוספת, לפי העניין" לשלמות התמונה יצוין כי לפי פרט 2א לתקנות, בגין תביעה המוגשת לפי תקנה 5א לבית משפט השלום יש לשלם סכום של 536 ש"ח; ובגין תביעה המוגשת לפי תקנה זו לבית המשפט המחוזי – יש לשלם סכום של 965 ש"ח. על בסיס האמור בתקנה זו, טוענים המבקשים כי ראוי היה להורות על הפחתת האגרה, היות שתביעתם היא תביעה נגררת להרשעה בפלילים בעבירות מין.

כאמור, דין הטענה להדחות, זאת, נוכח דבריו הברורים של בית המשפט המחוזי בסעיף 3 לפסק דינו מיום 14.3.2021 שם הבהיר בית המשפט בזו הלשון: "יובהר, כי אין מדובר בתביעה אזרחית, הנגררת לפלילים, אלא עסקינן בתביעת ניזקי גוף "רגילה", העומדת בפני עצמה, כאשר הממצאים והמסקנות של פסק הדין בהליך הפלילי משמשים בה כראייה לכאורה.

...

הפער בין הסכום עליו הועמדה התביעה (4,430,939 ש"ח למבקש 1 וסכום של 264,604 ש"ח למבקשים 3-2), לבין הסכום שנפסק בפועל לטובת המבקשים (1,673,031 ש"ח), מלמד שלא מדובר באי-דיוק זניח בהערכת סכום התביעה, אלא בניפוח של סכום התביעה בכשלושה מיליון ש"ח. כמו כן, בהקשר זה, ראוי לשוב ולהדגיש את שציין בית המשפט המחוזי – כי בית המשפט קיים 14 ישיבות, רובן ישיבות הוכחות, לצורך בירור התביעה, והדבר מחזק את המסקנה בדבר ההצדקה לחיוב תשלום האגרה במלואה במקרה דנן.

אשר לטענת המבקשים לפיה בית המשפט המחוזי "לא ראה לנגד עיניו את מצבם הסוציו-אקונומי", אציין כי המבקשים לא הציגו בפני בית המשפט המחוזי כל ראיה לתמיכה בטענותיהם לעניין מצבם הכלכלי, ודי בכך כדי לדחות טענה זו. נוכח כל האמור, דינה של הבקשה להידחות.

משהגענו למסקנה זו, מתייתר הצורך בהכרעה בבקשה לעיכוב ביצוע שהגישו המבקשים.

בתמצית, טענתה של לי, היא שיש לאמץ גישה ולפיה כל אשה ונערה רשאיות להתלונן על פגיעה שחוו, תהא אשר תהא האמת העומדת בבסיס התלונה, ואין לקבל תביעות אזרחיות בגין תלונות אלה, גם אם יתברר שהן חסרות בסיס, באשר התוצאה תהא הרתעה של הנשים מפני הגשת תלונות לגישתי, לא ניתן תחת הכותרת של "מכת מדינה" להביא לכך שלמעשה תנתן הגנה מוחלטת לאדם שהגיש תלונה, ולפיה נפגע כתוצאה מפירסום תמונותיו במרשתת.

על הזהירות הנדרשת, והאיזון הנידרש עמד בית המשפט העליון בפרשת "עו"ד ****" הנ"ל, אליו הפניתה לי בסיכומיה: "בשינויים המתחייבים, ניתן ללמוד מהכרעה זו גם לסוגיה העומדת לפתחנו, וברוח פסק הדין בעיניין יאנוס ניתן לומר כי בבוא בית המשפט לידון בתביעה אזרחית נגד מתלונן בעבירות מין, עליו לשקול גם שקולי מדיניות רחבים. ככלל, החשש איננו רק מפני התוצאה של חיוב מתלונן בפצוי אלא גם מ'אפקט מצנן' שירתיע מתלוננים פוטנציאליים מחשש שיפתח נגדם הליך אזרחי. אינני נידרש לקבוע קביעות עקרוניות בסוגיה זו, אך לטעמי קל יותר לחייב מתלונן בפצוי במקרים שבהם המתלונן הוא שייבא את הסיכסוך אל זירת המשפט האזרחי לאחר סגירת המסלול הפלילי. כזה הוא המקרה הנוכחי (להוציא את ט'), אשר שונה ממקרים שבהם הנילון פתח זירה חדשה כתובע עצמאי, ובהם קשה יותר להשלים עם היתהפכות היוצרות שבמסגרתה מתלונן הופך לנתבע. כיוון שנדרשתי לכך, אזכיר כי במסגרת ההליך הפלילי עשוי לעמוד לנאשם שזוּכָּה סעיף 81 לחוק העונשין, אשר מאפשר לחייב את המתלונן בהוצאות, ובהקשר זה ראו ע"פ 1703/96 פלונית נ' מדינת ישראל, נא(4) 708 (1997).

...

לאור כל האמור לעיל, לא מצאתי שמשטרת ישראל התרשלה כלפי רועי בפעולות החקירה שבוצעו, ועל אף תחושת אי הנוחות המובנת של רועי מן העובדה שנערך חיפוש בביתו, הוא עוכב לחקירה, נחקר תחת אזהרה ונמסרה הודעה ליחידתו, הרי שיש לדחות את תביעתו כנגד משטרת ישראל.

סוף דבר תביעתו של רועי כנגד לי מתקבלת, ואני מחייב את לי לשלם לרועי פיצוי בסך של 10,000 ₪.

סכומים אלה ישולמו בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין, ויישאו הפרשי הצמדה וריבית על-פי חוק, ככל שלא ישולמו במועד זה. אני דוחה את תביעתו של רועי כנגד מדינת ישראל – משטרת ישראל.

תמצית טענות התובעת לטענת התובעת, בשנת AAAA גילתה כי כנגד הנתבע הוגש כתב אישום בגין עבירות של אונס והטרדות מיניות, זאת לאחר שמספר שנים קודם לכן התברר לה כי בגד בה עם אשה אחרת.

חובו של הנתבע כלפי נפגעת העבירה התגבש, אם כן, רק עם מתן פסק הדין בתביעה האזרחית ועל כן הסכם הגירושין אינו חל עליו.

...

התובעת מבקשת כי בית המשפט יחייב את הנתבע להשיב לה סכום זה. לחילופין מבקשת התובעת כי הנתבע ישלם לה, רטרואקטיבית, מזונות ילידיהם של הצדדים, עליהם ויתרה במסגרת הסכם הגירושין.

בנוסף מבקשת היא כי הנתבע ישלם לה סכום של 45,000 ₪ בגין שכר טרחת עורך הדין שערך את הסכם הפשרה בינה ובין נפגעת העבירה.

רק לאחר שנדחה ערעורו של הנתבע לבית המשפט העליון והוא החל לרצות את עונש המאסר שלו, התגרשו הצדדים.

לאור האמור לעיל מצאתי כי יש לקבל את התביעה ולחייב את הנתבע בתשלום של 250,000 ₪ לתובעת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית.