התשתית הנורמאטיבית – סעיף 92 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 (להלן: "החוק") קובע כך: "(א) מבוטח שפגיעה בעבודה גרמה לו שאינו מסוגל לעבודתו ואף לא לעבודה מתאימה אחרת, ישלם לו המוסד דמי פגיעה, בעד פרק הזמן שאינו מסוגל כאמור, אם לא עסק למעשה בכל עבודה והוא נזקק לטפול רפואי, לשקום או להחלמה. (ב) לא ישולמו, בקשר לפגיעה אחת, יותר מדמי פגיעה בעד שלושה עשר שבועות" (דגשים לא במקור).
מכאן, שאחרי שחלפו 13 שבועות מיום הפגיעה, אף אם המבוטח לא מיצה את כל דמי הפגיעה, ואפילו אם הוא לא קיבלם כלל בשל המשך עבודה בפועל, אין הוא זכאי עוד לדמי פגיעה, ואם נגרם לו אי כושר לעבודה בגין התאונה עליו לפעול לקבלת קצבת נכות.
ראו למשל בעיניין יפרח, שם צוין כך (ב"ל (י-ם) 11643/06 יפרח – המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 25.7.2017)): "לטענת ב"כ התובע, מטרת תשלום דמי הפגיעה נועדה לענות על צרכי המחיה הדחופים של המבוטח, אשר אין לו, בעקבות הפגיעה יכולת לעבוד, ועבור התקופה שאינו מסוגל לעבוד לצורך קבלת טפול רפואי, לשקום או להחלמה, וכי במקרה שבפנינו, כאשר ההחמרה נעשתה לאחר תקופה בה ניסה לחזור לעבודה, יש לראות את 13 השבועות שבסעיף 92, כיכולים להתפרש על יותר מ-13 שבועות רציפים, באופן שהמגבלה היחידה לגביהן היא מיגבלת סעיף 296 לחוק (דהיינו בטווח של 12 חודשים)".
בסופו של דבר הטענה נדחתה על ידי בית הדין האיזורי בירושלים, ונקבע כי "הפיתרון לתובע אינו ע"פ סעיף 92 לחוק, אלא בהגשת תביעה לקביעת דרגת נכות, כאמור בחוק" (וכפי שטען גם הנתבע, כאמור לעיל – וכאשר יצוין כי התובע הגיש תביעה שכזאת, במהלך ההליך).
...
אשר לדעתנו יאמר – כי דין התביעה להידחות שכן התובע לא השכיל לשכנע את בית הדין בקיומו של רציונאל המצדיק מתן פרשנות שונה להוראות החוק מכפי שניתן בעניין אהרון, רציונאל שלפיו יש לראות את התקופה המגבילה את תשלום דמי הפגיעה - כתקופה קלנדרית המתחילה ביום הפגיעה.
לבסוף, נציין כי מקובלת עלינו גם טענתו הנוספת של הנתבע, כי לפי הלכת זכי מזרחי (דב"ע (ארצי) נב/0-27 מזרחי – המוסד לביטוח לאומי), דין התביעה להידחות מטעמי היעדר סמכות עניינית.
לסיכום – לאור כל האמור לעיל דין התביעה להידחות.
