תאונת עבודה נפילה מפיגום אחריות המעביד

פתח דבר התובע, תושב ברטעה, יליד 1977, נפגע בתאונת עבודה ביום 10.1.16.

לצורך עבודתו כצבע עלה התובע על פיגום נייד, ונפל מהפיגום ארצה, גובה של כ-4-5 מטרים (להלן: "התאונה").

על פי הפסיקה, יש לדקדק דוקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו, שגרמה או שתרמה לתאונה (ע"א 655/80 הנזכר לעיל) ולא בנקל יוטל אשם תורם על העובד אלא במקרים שבהם אשמו לקרות התאונה בולט וברור (ע"א 1062/15 ווהבי נ' חאלד כמאל נזאל, 10.5.16).

מי שהורה לתובע לעבוד על הפיגום הנייד היה מנהל מטעם שגראוי, שגראוי היא שספקה את הפיגום והיא שנתנה הוראות בשטח, ועל כן, לטעמי, חלקה באחריות גדול יותר מחלקו של בדראן; אולם בדראן, אשר לא עשה דבר על מנת להבטיח את שלומו של התובע והסתפק בהבאתו למקום העבודה בלבד, מבלי לוודא כי התובע מיומן בעבודה בגובה ומבלי לבדוק כי סופק לו ציוד מתאים ו/או ניתנה לו הדרכה מתאימה, נושא אף הוא חלק לא מבוטל מהאחריות.

...

לאור מסקנה זו, איני סבורה כי יש צורך להכריע בשאלה, אם יש לחייב את הפניקס במלוא הפיצוי שייפסק לתובע, או שמא רק בסכום הפיצוי העולה על סכום ההשתתפות העצמית.

על פי הפסיקה ניתן לפסוק פיצוי גם בגין עזרת המשפחה, שניתנה ללא שכר (ע"א 93/73 שושני נ' קראוז, פ"ד כח(1) 277; רע"א 7361/14 פלונית נ' פלוני, 6.1.15), ובנסיבות הפגיעה דנן אני סבורה כי ראוי לעשות כן. כן אני רואה לציין, כי נוכח נכותו התפקודית של התובע, ניתן להניח כי יזדקק לעזרת הזולת גם בעתיד, לרבות בביצוע עבודות שונות ומקובלות במשק הבית, אשר לצורך ביצוען יזדקק התובע לעזרת בעלי מקצוע בשל המגבלה ברגלו, הקושי בטיפוס ובהרמת משקל.

סוף דבר אשר על כן, אני מקבלת את התביעה, ולאור כל האמור לעיל, אני מחייבת את הנתבעים מס' 1 ו-3, יחד ולחוד, לשלם לתובע סכום של 171,473 ₪.

כן ישלמו הנתבעים 1 ו-3 לתובע שכ"ט עו"ד בסך 35,000 ₪, והוצאות משפט בסך 2,500 ₪ (עבור אגרת המשפט ושכ"ט המומחה מטעם התובע).

המסקנה היא, אפוא, כי הוכח שהתובע נפגע בעת שנפל מגובה במהלך ביצוע עבודת בנייה, כתוצאה משבירת פיגום העץ עליו עמד.

משלא מונה מנהל עבודה כדרישת התקנות, הרי שלפי תקנה 5(ג) לתקנות חלות חובות הבטיחות הקבועות בתקנות - לרבות חובת בדיקת התאמת החומר המשמש להתקנת הפיגום ובדיקת יציבות הפיגום והתאמתו לייעודו (ראו: תקנות 19-22 לתקנות) - על "מבצע הבניה", שהוא כאמור לעיל דן. טענות דן להיעדר כל אחריות החלה עליו בקשר לבטיחות באתר הבניה אינן יכולות להיתקבל בנסיבות אלה.

ככלל, לעניין פגיעת עובד בתאונת עבודה, נטיית הפסיקה הנה להקל עם העובד ולדקדק עם המעסיק בכל הנוגע לשמירה אמצעי בטיחות הולמים בעבודה.

...

בנסיבות אלה המסקנה הסבירה היא כי פיגום הורכב והוקם באופן לקוי שאיננו מתאים לייעודו.

אשר על כן אני קובעת כי הנכות הרפואית שנותרה לתובע כתוצאה מהתאונה היא בשיעור 10%.

סבורני כי בנסיבות העניין ובהיעדר אישורי מחלה כלשהם מזמן אמת, ונוכח הערכתו שלעיל של המומחה מטעם בית המשפט, אין לקבוע כי נבצר מהתובע כליל להשתכר בתקופה זאת, אף כי יכולת השתכרותו נפגעה ממשית.

סיכומם של דברים: על יסוד כל המפורט לעיל אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובע פיצויים בסך 169,000 ₪, בצירוף החזר אגרת בית משפט ושכ"ט מומחים בסך 4,167 ₪ משוערך ליום מתן פסה"ד, וכן שכ"ט עו"ד בסך 39,884 ₪.

2 .שירביט חברה לביטוח בע"מ (שולחת ההודעה לצד ג') ע"י ב"כ עו"ד אבו חאטום ו/או עו"ד בכר נגד עאטף אחמד זידאן ת.ז. 023386493 ע"י ב"כ עו"ד זיידאן פסק-דין לעניין הנתבעת 2 ובהודעת צד ג' מבוא האם פוליסת ביטוח מעבידים בתחום העבודות הקבלניות מסוג פוליסה הצהרתית פתוחה מעניקה כסוי בטוחי לעובד שניפגע בפרויקט אשר לא דווח על ידי המבוטח/המעביד ? זוהי השאלה המרכזית העומדת להכרעה בפסק דין זה. התובע, יליד 7.4.78, ניפצע לטענתו בתאונת עבודה ביום 12.5.11 עת עבד כפועל ביניין בשירות הנתבע 1.

התובע טוען כי במועד הנטען נפל מפיגום מגובה של 7 מטרים ונגרמו לו ניזקי גוף בגינם אחראים לפצותו הנתבע 1 והמבטחת של הנתבע 1, היא הנתבעת 2, על רקע רשלנותם הנטענת בהצבת הפיגום, תחזוקתו, אי נקיטת אמצעי זהירות נדרשים אחרים ויתר נסיבות המקרה.

לא ניתן לטעמי להעלות על הדעת מצב בו הגורם האחראי לבצוע העבודות מאפשר העברת משטחי עבודה מהסוג המדובר - אשר מעצם היותם פיגומים המיועדים לעבודה בגובה מגלמים סיכון - מקבלן משנה אחד לאחר ללא כל בדיקה או וידוא תקינות המתקנים ותוך הטלת כל האחריות על קבלן המשנה החדש.

...

סוף דבר התביעה כנגד הנתבעת נדחית מחמת העדר כיסוי ביטוחי לאירוע הנטען בכתב התביעה על פי הפוליסה הרלבנטית.

בשקלול כל הנסיבות שצוינו לעיל ולפנים משורת הדין אני מורה כי התובע ישא בהוצאות הנתבעת (שירביט חברה לביטוח בע"מ) ובשכר טרחת עורך דינה בסך מופחת, כולל, של 4,500 ₪ שישולמו בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

עם דחיית התביעה כנגד הנתבעת נדחית מאליה גם ההודעה כנגד הצד השלישי שנשלחה על ידה.

רקע בפני תביעת נזיקין שהוגשה על ידי ו.ש. יליד שנת 1980 (להלן: "התובע") בעקבות תאונת עבודה בה ניפצע ביום 19.6.06 כשלטענתו נפל מפיגום מגובה של 2 מטרים (להלן: "התאונה" או "הארוע").

דיון בטענות הצדדים והכרעה התובע הגיש תביעתו בטענה כי התאונה נגרמה כתוצאה מרשלנותם של הנתבעות ועל בסיס הפרת חובה שבחוק (סע' 76 לסיכומים) ובהתאם לאחריות שילוחית של הנתבעות 1-2 כמעבידים או כשולחיהם – למעשיי עובדיהם או השלוחים מטעמם.

...

משכך, בנסיבות אלו – לא היה מנוס אלא לבטל את מינויו של ד"ר אבידב ליברמן וכך החלטתי בדיון שהתקיים ביום 6.10.014.

וכן ראינו בפסיקה: "...כלל נקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה". ע"א 548/78 שרון נ' לוי פד"י לה (1)760,736 וחזרו על הלכה זו בע"א 2273/90 לימה בע"מ - פרל רוזנברג לגופה של מחלוקת אני סבור כי עדותו של התובע הייתה לא עקבית וכך גם גרסאותיו השונות לאופן קרות התאונה.

בשים לב לעדותו היחידה בתיק ובהיעדר כל עדות נוספת – שהייתה יכולה וצריכה להיות לטעמי – כמו גם היעדר ראיות אחרות היכולות להשלים את תמונת נסיבות התרחשות התאונה והשיהוי הרב שבהגשת התביעה רק זמן מועט לפני מועד ההתיישנות –אני מוצא כי לאור כל האמור יש לדחות את התביעה.

התובע ישלם לנתבעות הוצאות משפט ושכ"ט בסך כולל של 15,000 ש"ח. ניתן היום, ד' אדר א' תשע"ו, 13 פברואר 2016, בהעדר הצדדים.

השופטת י. שבח: ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בהרצליה בתא 17079-02-14 מיום 17.12.2020, אשר ניתן ע"י כבוד השופטת סג"נ לימור רייך, לפיו התקבלה תביעת הפיצויים שהגיש המשיב 1 בגין תאונת עבודה שאירעה לו ביום 19.02.2012 ונפסק לזכותו פיצוי בסך 1,309,008 ₪ בנכוי תשלומי מל"ל בסך 659,379 ₪, בתוספת שכ"ט עו"ד. אף התקבלה תביעת השבוב של המוסד לביטוח לאומי תוך חיוב המערערות לשפותו בסך של 553,878 ₪ בגין החלק היחסי בגימלאות המשולמות למשיב 1.

בראשית קבע כי "הוטלה על הנתבעים שניהם החובה לנקוט באמצעים סבירים, על מנת למנוע את קרות התאונה וחובה זו הופרה על-ידם", וכי "המעסיק והקבלנית הראשית ממילא הפרו גם את החובות החקוקות המעוגנות בתקנות עבודה בגובה". לאחר ששלל קיומו של אשם תורם מצד התובע, חילק בית משפט קמא את האחריות בין הקבלנית לבין המעביד כך: "ביחסים שבין המעסיק לבין הקבלנית הראשית, המעסיק נושא ב- 30% מהאחריות לתאונה והקבלנית הראשית נושאת ב- 70% מהאחריות לתאונה", ואלו היו נימוקיו: אחריות הקבלנית - "מירב האחריות נופלת לפתחה של הקבלנית הראשית, המהוה מטבע הדברים מונעת הנזק הטובה ביותר, זאת בהיותה מבצעת הבנייה ובעלת השליטה באתר העבודה לרבות בפיגום מושא התביעה ומששומה עליה להשכיל לקדם פני סכנות באתר באמצעות נקיטת אמצעי בטיחות נאותים, לרבות בין היתר, לוודא שכל עבודת הבניה תתבצע בהנהלתו הישירה והמתמדת של מנהל עבודה שמינתה ולנקוט בצעדים מתאימים כדי להבטיח שכל עובד ימלא אחר התקנות הנוגעות לעבודתו, ובכלל זה, לוודא שלעובדים בגובה קיים אישור תקף על קבלת הדרכה לעבודה בגובה; לספק את כל הציוד והאמצעים הנדרשים לבצוע העבודות לרבות רתמת בטיחות, למניעת נפילה מגובה; לוודא שהעובד עושה שימוש בציוד למניעת נפילה; לבדוק כל פיגום לקביעת יציבותו עם התקנתו ובטרם החל השמוש בו וכן לקיים רישום על כל בדיקת פיגום" בית משפט קמא זקף לחובת הקבלנית את העובדה ש"הממונה על אתר העבודה מטעמה נכח באתר העבודה והיה ער לבצוע העבודות" וכי "הגם שהייתה בידו היזדמנות ממשית להורות על הפסקת העבודות הוא לא עשה כן ולא מנע את הנזק", בהשוואה למעביד ש"נעדר שליטה מוחלטת באתר העבודה וממילא חסר שליטה בפיגום.

...

אני סבורה שחלקו של המעביד גדול מזה של הקבלנית, עם זאת, "כאשר מתעורר ספק באיזה סוג מקרים מדובר או מקום בו קיים קושי בחלוקת הנזק בין המעוולים-הנתבעים, הנטל להוכיח כי הנזק שנגרם ניתן לחלוקה מוטל על המעוולים, ואם לא יעמדו בנטל הם יחובו ביחד ולחוד לכל הנזק שנגרם (ע"א 2906/01 עירית חיפה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (25.5.2006) (להלן: עניין עירית חיפה)" (ע"א 7008/09 אל רחים נ' אל קאדר, פסקה 38).

יונה אטדגי, שופט התוצאה על דעת כלל חברי המותב, הערעור מתקבל באופן חלקי, כך שהאחריות בין המערערת לבין משיב 3 תחולק באופן שווה, קרי המעביד- 50% והקבלנית - 50%, והפיצוי ישולם בהתאם.

עוד אנו קובעים כי חלף הסכום הקבוע בסעיף 118 לפסק דינו של בית משפט קמא (461,565 ₪) יבוא הסכום 329,689 ₪, וחיוב שכר הטרחה יתוקן בהתאמה.