תאונת עבודה נפילה מסולם מחמת מחדל של המעביד

לטענתו מחדלי המעביד באי אספקת מקום עבודה בטוח וכלי עבודה בטוחים, הם שגרמו לתאונה.

אני מוצאת חזוק מסוים, שאיננו חזוק עצמי בלבד, לגירסת התובע בעובדה שעובדת נפילתו מסולם במהלך עבודתו באתר העבודה במירון פורטה בטופס בל-250 אשר נחתם על ידי המעביד כאשר ניתן להבחין בטופס כי תאור התאונה נרשם גם בכתב ידו של המעביד מבלי שהלה סייג כי הדברים נרשמו "על פי דברי התובע" בלבד.

משעומת התובע בעדותו עם כך שלא ציין את אותה תאונת עבודה נוספת, חזר והשיב בתחילה כי אכן לא נגרמה לו תאונה בעבודה, וגם לאחר שעומת עם העובדה שהיתה לו תאונה בשנת 2008 בה גם כן נפל מסולם, ציין כי אינו זוכר זאת, שאל איפה היתה אותה תאונה, והשיב כי בהיותו עובד בבניין מזה 30 שנה, קורים דברים חדשים בכל יום והוא אינו זוכר קיומה של אותה תאונה.

אחריות המעביד משקיבלתי את גרסת התובע באשר לאופן ארוע התאונה ובעיקר את טענתו שלצורך ביצועה, הועמד לרשותו סולם מאולתר הבנוי מקרשי עץ אשר המדרך בהם אינו תקין, אני סבורה כי לא יכולה להיות מחלוקת בדבר אחריות המעביד לניזקי התובע כתוצאה מהתאונה, ואינני מוצאת מקום להכביר מילים בסוגיה זו. אמנם נכון כי התובע לא נפל מהסולם בשל קיום מדרך לא תקין אלא שהסולם עצמו, החליק וגרם לנפילת התובע עימו, אולם למרות זאת אני מוצאת בעצם השמוש בסולם מאולתר מעין זה, ללא קיבועו אל הקיר או חיזוקו בדרך כלשהיא בעת העמדתו אל הקיר או מתן הוראה להעזר בפועל נוסף לצורך ביצוע עבודה בגובה, כדי להצביע על התרשלות מצד המעביד.

...

שכרו של התובע אצל מעבידו בשנת 2014 (לאחר מכן לא הובאו כל נתונים על אף עבודה רציפה אצל מעביד אחד בשנים 2016-2018 כעולה מדו"ח רציפות בעבודה) היה נמוך משכרו קודם לתאונה, אולם לא שוכנעתי כי הדבר נבע ממגבלה פיזית כלשהו, ובהעדר עדות מטעם המעביד, אין מקום להסיק כך על סמך עדות התובע בלבד.

התובע לא הציג קבלות בגין הוצאות ישירות שנשא בהן, אולם אני סבורה כי גם במקרה זה, כמו במקרים אחרים, יש מקום לפסוק סכום גלובאלי בגין הוצאות שמוציא כל נפגע לצורך קבלת טיפול רפואי גם כאשר לא ניתן להציג קבלה עבור כל הוצאה והוצאה.

לסיכום אני מחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד לשלם לתובע את הסך של 230,371 ש"ח (281,622 – 51,251) בצרוף החזר אגרה ששולמה, ובצרוף החזר שכה"ט ששילם התובע למומחים מטעמו וחלקו בשכ"ט מומחה בית המשפט (החזר ההוצאות הינו בצרוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד ביצוע כל תשלום ועד היום), ובצרוף שכ"ט עו"ד בסך כולל של 53,906 ₪.

מבוא לפניי תביעה נזיקית העוסקת באחריות המעסיקה לניזקי התובע שנגרמו בעקבות נפילה מסולם בעת שעבד בשרותה.

ברי כי אין בטענה זו כדי לפטור את החובה של המעסיק לספק סביבת עבודה בטוחה ומילוי אחר החובות המוטלות עליו.

משהודה לוזון כי התובע לא עבר כל הדרכה, כי הוא עצמו לא היה נוכח במקום, לא סיפק נעלי עבודה ואמצעי בטיחות נוספים, אלא טען שאינם רלוואנטיים למקרה, משהעיד גם עובד אחר של הנתבעת, כי כך היה גם בעת שהוא עבד (תצהיר משה בן חמו ופרו' עמ' 8), אני קובעת כי לתאונה אחראית הנתבעת במחדליה לשמור על בטיחותם של עובדיה ולקיים את הוראות תקנות הבטיחות (עבודה בגובה) תשס"ז-2007.

ההלכה הפסוקה בענין הפחתת אשם תורם של עובד בתאונת עבודה היא שיש להמנע מכך: "לא בנקל יימצא עובד אחראי ברשלנות תורמת לתאונה שארעה תוך ביצוע עבודתו. ההצדקה המרכזית לכלל האמור הנה כי ברגיל המעביד הוא בעל האמצעים למנוע, או למזער, את הסיכון הכרוך בעבודה, תוך שמירה על תנאי עבודה בטיחותיים ומתן הדרכה הולמת לעובד. לעומתו, העובד פועל במסגרת הגבולות שהתווה לו מעבידו, ויכולתו לחרוג מהם מוגבלת. נוכח זאת, ראוי להטיל אחריות בגין רשלנות תורמת על עובד, רק אם הוא נטל סיכון בלתי מחושב וממשי, כתוצאה מהחלטתו החופשית, ואותו סיכון הוא זה אשר גרם לנזק". (ע"א 7895/08 קלינה אליעזר ובניו הנדסה תיכנון ובצוע נ' יאסין).

...

הוצאה נוספת שנטען לגביה הוא שכר טרחת עורכי דינו אשר ייצגו אותו בהליכים מול הביטוח הלאומי בסך של כ- 26,000 ₪, שהם על פי הסכם שכר הטרחה שנחתם עמו מהווים 17.5% מסכום התגמולים ב"כ התובע הפנתה לת.א (ים) 6698-02-12 ווקנין ואח' נ' בידודי מיבנד בע"מ (20.12.16) שם במקרה דומה פסקה כב' הש' מירית פורר החזר חלקי של שכר הטרחה, אף כי נאמר שבין אם היתה מוגשת התביעה למל"ל ובין אם לאו, הנתבע היה מחויב באותו סכום (לאחר ניכוי רעיוני), וכי ממילא אינו יכול להסתמך על קביעת המל"ל (בניגוד לפיצוי לפי חוק הפלת"ד), כך שאיני רואה את הקשר הסיבתי בין הסכום ששולם (ולא הוכח בחשבונית מס) לבין מחדלי הנתבעת, לפיכך איני נעתרת לדרישה זו. סיכום הנזקים נזקי התובע כפי שפורטו לעיל הם כדלקמן: הפסד שכר לעבר 46,150 ₪.

הוסף לכך את העובדה שטענה זו כלל לא נטענה ותגיע למסקנה כי במקרה זה אין מקום להפחית מהפיצוי המגיע לתובע כדי שיעור רשלנותו התורמת, ככל שהיתה כזו.

לסיכום אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סך של 168,000 ₪.

ביום 22.6.17, בסמוך לשעה 08:30 בבוקר, עת שעבד כפועל ביניין אצל נתבעת 1, נפגע המנוח בתאונת עבודה, שבמהלכה הוא נפל מסולם ונפגע קשות בראשו (להלן: "התאונה"); הוא הובהל לבית החולים בילינסון, וביום 26.6.17 נקבע מותו.

מנהל עבודה - שאלה: "4. בדוח נכתב כי מנהל עבודה לא היה בשטח, בהנחה ומנהל העבודה היה נוכח במקום, האם היו מוטלות עליו חובות כלשהן? (האם היה עליו לוודא דבר מה? האם היה צריך לאסור לעבוד על הסולם בשל העידר תקינותו או בשל משטח עבודה שאינו מתאים)." תשובה:"4. לא מונה מנהל עבודה מוסמך באתר- דבר שבניגוד לדרישות החקיקה" .

מחד גיסא - ככל שהנתבעים רצו לבסס את הטענה לפיה מצבו הרפואי של המנוח גרם לנפילתו מהסולם, היה עליהם להגיש חוות דעת מתאימה; מאידך גיסא - אין בהיעדרה של חוות דעת כזו, בנסיבות העניין, כדי להביא למסקנה שבררת המחדל היא כי איבוד שווי המשקל של המנוח נובע ממעשה או מחדל של מי מהנתבעים.

ביום 16/6/20 נשלחה ממשטרת ישראל "הודעה בדבר החלטה שלא להעמידו לדין", בה נכתב שלאחר בחינת התיק בפרקליטות הוא ניסגר בעילה של "אין אשמה פלילית". סיכום שאלת האחריות עצם נפילה של עובד מסולם, אינה מקימה אחריות על מעסיקו, ואין בה לבדה כדי להעביר את נטל ההוכחה לכתפי האחרון.

...

בכל הנוגע לתביעת התובע 6 כתלוי: מבלי שיהא בכך חלילה כדי להקל ראש במצבו ובמסירותה של האלמנה לטיפול בבנה, אין בידי לקבל את חישובי התובעים בקשר עמו.

סוף דבר התביעה נדחית.

בנסיבות העניין, פטירתו של המנוח במהלך תאונת עבודה בשירות הנתבעת ויתר שיקולים הצריכים לעניין, אני מורה שכל צד יישא בהוצאותיו.

כפי שיובהר להלן, גם אם היה מוכיח התובע כי נפל מסולם, כפי הנטען על ידו, הרי שלא הוכח קשר סיבתי בין הרשלנות והיעדר החובה החקוקה שנטענו לבין התאונה; אשמו של התובע הוא הגורם המכריע לנזק ובכך נותק הקשר הסיבתי, גם אם היה כזה, בין מחדלי הנתבעת 1 לבין התאונה; מעבר לכך, וככל שהיה התובע מוכיח הן את הנסיבות ואין את אחריות הנתבעת 1 לתאונה ולנזקיו, היה מופחת מהפצוי המגיע לו סכום משמעותי בשל אשם תורם בשיעור גבוה ביותר.

הרקע העובדתי התובע, יליד 02.03.81, נפגע במספר תאונות עבודה, והגיש את התביעה דנן בגין שתיים: האחת מיום 08.07.13 אז לטענתו נפל מסולם, והשנייה מיום 16.04.17.

התובע אשר מצא לנכון לטפס על סולם כששתי ידו אוחזות בשלט (ולא בסולם), נושא באשם ממשי ונכבד, המהוה "סיבה מכרעת לנזק" ובשל כך המנתקת את הקשר בין אשמו של המעסיק לבין התאונה ותוצאותיה.

בנסיבות בהן התובע לא הוכיח כי נפל במהלך טיפוס על סולם, אין כל משמעות לטענותיו בדבר אחריות הנתבעת לנזקיו הנובעים מפציעה באופן זה. מעבר לכך, גם אם היה התובע מוכיח את נסיבות התאונה כנטען על ידו, לא הוכחה הפרת חובת זהירות קונקרטית מצד המעסיק, ואשמו של התובע בשל אופן הטיפוס (הנטען על ידו, שכאמור לא הוכח) מהוה את הסיבה המכרעת לנזק המאיינת את חובת המעסיק לפצותו.

...

כ"הערת ביניים" אציין כי התובע טען בעדותו שקרא את פרוטוקול קדם המשפט "ויש שם דברים שהוצאו מהקשרם" אולם חרף מספר אפשרויות שניתנו לו להסביר את טענתו, לא ידע להפנות לכל רישום באותו פרוטוקול שהוצא מהקשרו, והסכים בסופו של דבר כי הפרוטוקול משקף מה שנאמר בפועל (עמ' 83-87).

לסיכום, ומאחר וכל הדיון בשאלת הנזק הוא תיאורטי בלבד, לא מצאתי לנכון לדון בה לעומקה, אלא רק להבהיר את הערכתי בדבר סכומי הפיצוי להם היה זכאי התובע במידה שהיתה נקבעת אחריות הנתבעת, ולאחר הניכויים המתחייבים.

סוף דבר התובע לא הוכיח את נסיבות פציעתו במהלך העבודה.

אשר על כן, התביעה נדחית.

בשם העותרות: עו"ד צבי רפפורט ][]החלטה ]בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטות מ' נד"ב, ע' כהן ו-ח' קיציס) בע"א 10340-02-23 מיום 25.7.2023, שבו נתקבל ערעור המשיב על פסק דינו של בית משפט השלום ברחובות (כב' השופטת סגנית הנשיאה ר' הירש) בת"א 62458-05-19 מיום 13.12.2022, ונקבע כי המבקשות נושאות באחריות לפציעתו של המשיב בתאונת עבודה וחייבות לפצותו על נזקיו.

המשיב הגיש לבית משפט השלום תביעה נגד מעסיקתו ומבטחתה (להלן: המבקשות) בטענה כי לא הודרך בדבר אופן העבודה הבטוח על סולם שאינו מקובע ולא הוזהר מפני סיכונים רלוואנטיים, באופן המטיל על המבקשות את האחריות על נזקיו הנובעים מהתאונה.

בתמצית שבתמצית, בית משפט השלום דחה את התביעה, ובין היתר קבע כי המשיב לא הוכיח את נסיבות פציעתו ומעורבות הסולם בתאונה; כי גם אם היה מוכיח כי נפל מסולם, לא הוכח קשר סיבתי בין פציעתו להתרשלות הנטענת של המעסיקה והפרת חובה חקוקה על ידה; כי אשמו של המשיב היה גורם מכריע לנזק באופן המנתק כל קשר בין מחדלי המעסיקה לבין התאונה; וגם אם הייתה מוכחת אחריותה על נזקיו, היה מקום ליחס למשיב אשם תורם בשיעור של 70% לפחות.

...

דין הבקשה להידחות אף מבלי להידרש לתגובת המשיב, מכוח תקנה 148א ל[תקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט](http://www.nevo.co.il/law/157751)-2018.

סופו של דבר, שהבקשה למתן רשות ערעור נדחית וממילא נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע.