תאונת עבודה חישוב נתוני שומה בהכנסות שנתיות של עצמאי

באותה מידה יכלו הכנסות אלו להיות נמוכות יותר מהכנסותיה בממוצע ביתרת חודשי השנה, האם גם אז המדד האמתי להכנסות, היה ההכנסות בפעל בכל אחד מחודשי רבע השנה שקדמו ליום הקובע? זאת ועוד, בהיתחשב בכך שדמי הלידה נכללים בחישוב ההכנסה השנתית של עצמאית, הרי שאופן החישוב כפי שנערך על ידי הנתבע, מבטיח כי ההכנסה הכוללת של העצמאית באותה שנה, תשקף את הכנסותיה האמיתיות ביתר חודשי השנה בהם עבדה.

גם כאן, נפנה לתעודת עובד הציבור מטעם הנתבע, שם מצוין כי בעיניינה של התובעת, "חישוב הכנסה חייבת לתשלום דמי ביטוח לשנת 2017 נערך בהתאם לנתוני השומה אשר התקבלו מפקיד השומה שנערכה ב-5/2018" (עמ' 2 לתע"צ).

במקרה של תאונת עבודה, אותה תקנה מאפשרת לקבוע שמקדמות המס ישמשו כשומה סופית וההכנסה שעל פיה נקבעו המקדמות תהיה השכר הקובע, אף אם בפועל הכנסתו השנתית של המבוטח היתה שונה בסופו של דבר.

...

אנו דוחים טענה זו, ומקובלת עלינו טענת הנתבע כי הגדרת ההכנסה של מבוטח (בכלל) ושל מבוטחת עצמאית (בפרט) היא אחת ויחידה, הן לעניין הבסיס לגמלאות והן לעניין תשלום דמי הביטוח.

גם דינן של טענות אלה להידחות.

לסיכום לאור כלל האמור לעיל, דין התביעה להידחות, וכך אנו מורים.

אך טרם נידרש אליהן נציג את התשתית העובדתית הרלבנטית להליך כפי שהוסכמה על ידי הצדדים ועולה מהמסמכים שהוגשו לבית הדין: הפגיעה בעבודה - המערער, קבלן עצמאי של תשתיות וצנרת מים, נפגע בגב תחתון ובברכיו בתאונה ביום 2.12.12.

בין לבין, במכתב מיום 15.8.13 הודיע המוסד למערער כי על פי תקנה 11 לתקנות הביטוח הלאומי (מקדמות), התשמ"ד – 1984 (להלן – התקנות ו- תקנה 11, לפי העניין), "ההכנסה שלפיה חושבה הגימלה וכן ההכנסה שלפיה חושבו דמי הביטוח באותה שנה, ייחשבו כהכנסה לפי שומה סופית. על כן, לשנת 2012, גם אם תיתקבל שומה, לא ייערך חישוב הפרשים, הן לעניין הגימלה, הן לעניין דמי הביטוח". במכתב נושא תאריך 18.12.13 פנה רו"ח מנורי ובקש לתקן את ההכנסה לפיה חושבו גמלאות הפגיעה בעבודה להכנסה הסופית לפי שומת שנת 2012 (הכנסה שנתית חייבת במס – 395,368 ₪).

דהיינו, אין הכרח שמדובר יהיה בסכומים זהים, וככל שנפלה טעות בנתונים לתשלום דמי הפגיעה וחלף המועד להגיש תביעה לתיקון הטעות אין כל סיבה להנציח את הטעות גם לצורך חישוב קצבת הנכות שהזכאות לה נקבעה במועד מאוחר יותר; רק לאחר שקמה למערער זכאות לקיצבת נכות ולאחר שפקיד התביעות דחה את דרישת המערער לתיקון ההכנסה היתקיימו כל יסודות העילה הקונקרטית להגשת תביעה לבית הדין; עמדת המוסד מהוה פגיעה באוטונומיה האישית של המבוטח ומחייבת את המבוטח לנהל הליך משפטי בנגוד לרצונו על בסיס חשש תאורטי שמצבו הרפואי יחמיר בעתיד; פרשנות ראויה והוגנת מחייבת כי ככל שנפלה טעות בחישוב גמלה מסוימת הזכאות לתיקון החישוב קמה רק במועד בו הוכרה הזכאות לאותה גמלה ובמגבלות ההתיישנות שבסעיף 296 לחוק.

בצד הכלל האמור, הוסמך שר העבודה והרווחה (להלן – השר), בסעיף 345(ב)(3) לחוק, לקבוע בתקנות, בין היתר, "נסיבות שבהן תיחשב ההכנסה בשנה השוטפת, שלפיה שולמו מקדמות כאמור ....., כהכנסה לפי שומה סופית". השר עשה שימוש בסמכותו כאמור וקבע בתקנה 11 לתקנות כי במקרה של פגיעה בעבודה של עצמאי – יחושבו דמי הפגיעה בהתאם לשומה שלפיה שולמו מקדמות דמי הביטוח בשנה השוטפת, וזאת אף אם הכנסת העצמאי על פי השומה הסופית היתה גבוהה מההכנסה שלפיה שולמו המקדמות.

...

סיכומו של דבר – בכפוף להערותיי כמפורט לעיל, אני מצטרפת לתוצאה שלפיה במכלול נסיבות המקרה הנדון דין הערעור להידחות.

נציגת ציבור (עובדים) גב' יעל רון אני מצטרפת לאמור בחוות דעתה של השופטת לאה גליקסמן, וכן לתוצאה הסופית לפיה, במכלול נסיבות המקרה הנדון דין הערעור להידחות.

סוף דבר על דעת כל חברי המותב הערעור נדחה.

ביום 31.7.2010 התקבלה במוסד שומה לשנת 2010 וממנה עלה כי הכנסתו השנתית של המערער כעצמאי היתה בסכום של 33,217 ₪ (הכנסה חודשית ממוצעת – בעד 8 חודשי עבודה כעצמאי – 4,152 ₪).

לטענה זו אין עגון בלשון פסק הדין, אשר הורה לנתבע 'לערוך את חישוב הגימלה בעקבות תאונת עבודה מיום 18/9/2011, תוך היתחשבות בהכנסות התובע לחודשים יולי ואוגוסט 2011.

לעמדת המוסד, טענת המערער לפיה יש לחשב את הכנסתו על בסיס שלושת החודשים שקדמו לפגיעה, ועל יסוד נתונים שהועברו על ידי רואה חשבון מטעמו (באמצעות דו"ח רווח והפסד, אשר נערך לאחר הפגיעה), אינה מתיישבת עם הוראות החוק והתקנות.

כמפורט בפסק דינו של בית הדין האיזורי ובטיעוני המוסד את הכנסתו הקובעת של המערער שהוא עצמאי ניתן לחשב לפי אחת משתי שיטות: האחת, זו הקבועה בתקנות (על יסוד המקדמות ששילם או על יסוד המקדמות שצריכות היו להתעדכן לפי שומה שהתקבלה לפני התאונה בעבודה); השניה, זו הקבועה בחוק (על יסוד הכנסתו בשנה השוטפת).

...

מסקנה זו גם מתיישבת עם האמור בסעיף 20 לפסק הדין, אליו התובע הפנה, ובו נקבע כי הנתבע 'לא רשאי להתעלם מההכנסות בחודשים אלה.

הכרעה לאחר שנתנו דעתנו לכלל החומר שהובא לפנינו במסגרת הערעור, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות וכי פסק דינו של בית הדין האזורי ראוי להתאשר מטעמיו בהתאם לתקנה 108(ב) לתקנות סדרי הדין.

סוף דבר – הערעור נדחה.

הנכות הרפואית שנקבעה במוסד לבטוח לאומי מהוה נכות על פי דין לפי סעיף 6 (ב) לחוק הפיצויים וזו נכותה הרפואית של התובעת בתיק זה. עיקר המחלוקת בין הצדדים, היא בנוגע להשפעת התאונה על תיפקודה של התובעת, כאשר התובעת טוענת שנגרמה לה הפרעה תפקודית, הן בעבודה והן בתפקודה בבית, הפרעה הגורמת לירידה בתיפקוד בעבודה ופגיעה בהכנסותיה ואלו הנתבעת חולקת על טענה זו מכל וכל.

התובעת המציאה דו"חות שומה המלמדים על הכנסות קודם לתאונה כדלקמן: שנת 2017 – הכנסות מעסק 63,918 ₪, הכנסות ממשכורת 5,403 ₪ - סה"כ הכנסה בשיעור של 69,321 ₪, עקב זכויים ממס הכנסה של תושב, זכוי בשל הפקדות בקופת גמל ואישה, התובעת לא שילמה מס בגין הכנסה זו ומשכך סך הכנסתה החודשית הנומינלית של התובעת בשנת 2017 הייתה – 5,776 ₪.

השכר הרבע שנתי של התובעת היה – 15,993 ₪.

והנתבעת מבקשת לחשב את בסיס השכר לפי שכר זה, ואולם ברי, שכאשר הובאו נתוני שכר מפורטים, שלא נסתרו, יש לחשב לפי נתונים אלה.

שהרי השכר הרבע שנתי אצל עצמאי נקבע לפי שיעור השכר המוצהר על ידו מפעם לפעם, ואינו משקף בהכרח את הכנסותיו.

כידוע, הממשלה נותנת מענקים לעצמאים בהתאם לרמת הכנסותיהם טרם המגפה, דא עקא שבין היתר בשל התאונה, הכנסותיה של התובעת קטנו, כפי שעולה משנת 2019, ומכאן שהתובעת יוצאת בהפסד גם בהקשר זה. בנסיבות העניין, סבורני שנכון לחשב את הפסדיה של התובעת בשנה זו כשיעור הנכות התפקודית שנקבעה בשים לב לבסיס השכר שנקבע לגבי שנת 2018 – דהיינו 6,667 ₪ - החל מינואר 2020 ועד למועד פסק הדין, המדובר ב- 12.5 חודשים ומשכך ההפסד הוא כדלקמן: 6,667 * 12.5 * 14.5% = 12,083 ₪ ובצרוף ריבית מאמצע התקופה 12,145 ₪.

הנתבעת הזכירה שהמדובר בתאונת עבודה ומכאן שהוצאות התובעת אמורות להיות מכוסות על ידי המוסד לביטוח לאומי.

...

בנסיבות אלה, סבורני שיש לחשב את ההפסד כסכום גלובלי בשיעור של כ- 70% מההפסד בפועל וזאת עד גיל 70, שכן התובעת עצמאית.

סיכומם של דברים התביעה מתקבלת.

סוף דבר - הנתבעת תשלם לתובעת סכום של 234,221 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור 15.21% וכן החזר האגרה כפי ששולמה בתוספת הצמדה מיום התשלום.

החישוב שנעשה ע"י ב"כ התובעת, לפיו חולקה הכנסתה השנתית של התובעת על פני עשרה חודשים בלבד (חישוב שהוביל לממוצע שכר חודשי העולה על 10,000 ₪), לא ברור לביהמ"ש ולא הובהר מה עומד בבסיסו.

בשנת 2016, הכנסתה השנתית של התובעת כעצמאית עמדה ע"ס של 4,000 ₪ ברוטו (העסק ניפתח בחודש 3/16) ומעבודתה כשכירה ע"ס של 96,576 ₪ ברוטו.

ממוצע השכר של התובעת בשנת 2016 ישמש כנקודת מוצא להערכת הפצוי לעתיד, שכן ממוצע הכנסתה לפי תלושי השכר בחודשים הסמוכים לתאונה (שלושה חודשים בשנת 2017 ועד התאונה), אינו משקף לטעמי את פוטנציאל הישתכרותה, וראייה של הנתונים בפרספקטיבה יותר רחבה של זמן משקפת יותר את הפוטנציאל, גם לאור עיסוקה כעצמאית אשר אינו מוצא את ביטויו בנתונים הרלוואנטיים לשלושת החודשים שלפני התאונה.

בסה"כ הישתכרה התובעת בשנה זו מעבודתה כשכירה סכום של כ- 55,000 ₪ (קיים פער קטן בין הנתונים בדו"ח הרציפות לבין הרישום בשומות המס) והכנסתה כעצמאית לאורך השנה עמדה ע"ס של 1,600 ₪.

...

על כן, יש לדחות את בקשתה לקבלת פיצוי בגין רכיב זה. הנתבעת טענה כי גם אם נניח שהתובעת נזקקה לעזרה מבני משפחתה, הרי שלפי הפסיקה יש להוכיח כי נגרמו להם נזקים בפועל ואין די בכך שציפו לתמורה בעד עזרתם.

סיכום נזקיה של התובעת עומדים אפוא על הסכומים הבאים: הפסד שכר לעבר 5,000 ₪ הפסד השתכרות לעתיד 90,000 ₪ עזרת צד ג' בעבר ובעתיד 4,000 ₪ הוצאות בעבר ובעתיד 2,000 ₪ כאב וסבל 14,000 ₪ סה"כ 115,000 ₪ על כן, אני מורה על קבלת התביעה ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סכום של 115,000 ₪.

בנוסף, תשלם הנתבעת לתובעת את אגרת ההליך, בשוויה להיום ושכ"ט עו"ד בסכום של 17,491 ₪.