תאונת עבודה בשטח ישראל - פיצויים לנפגע פלסטיני

מהפסיקה עולה כי עובד מהשטחים שניפגע בתאונת עבודה בעבודתו בישראל, זכאי לקבל בגין התאונה בצד הפסדי השכר שיקבעו לו בנידון, גם פיצוי בגין הפסד הפרשות לפנסיה, כאמור בצו.

...

התביעה נגד הנתבע 2 - נדחית בזאת.

התובע ישלם לנתבע 2 החזר שכר טרחת עו"ד בשיעור 30,000 ₪.

ההודעה נגד הצד השלישי - נדחית בזאת.

באותו מקרה דובר בתביעה בגין תאונת עבודה שארעה לעובד תושב הרשות הפלסטינאית, במפעל הנמצא בבעלות פלסטינאית בשטחי הרשות הפלסטינאית.

כמו כן נטען שמכיוון שחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (הישראלי) הוחל בשטחי הרשות יהיה קשה לידון בדין זה במסגרת טרבונל פלסטינאי.

...

בית המשפט העליון הותיר את החלטת בית המשפט המחוזי על כנה ואמר כך: "אכן ניתן לומר כי לפחות לעניין פרשנות הוראות הדין הפלסטיני קיימת זיקה חזקה יותר לטריבונל פלסטיני מאשר לזה הישראלי. עם זאת, נוכח החשיבות שבריכוז ההליכים המשפטיים של המשיב לא מצאתי להתערב בהחלטת בית משפט (קמא) בנוגע לנאותות הפורום. אף בהינתן הכבדה מסוימת בניהול ההליך בבית משפט קמא, איני סבור כי זכויות המבקשת יפגעו עד כדי עיוות דין ואף לא למותר לציין כי ניתן יהיה לפצות את המבקשת בהוצאות אם בסופו של יום ההליך יתברר כמכביד ומיותר". כלומר, הפסיקה שהפנה אליה בית החולים איננה רלוונטית לענייננו ולא רק שאיננה תומכת בטענות בית החולים לעניין הפורום הנאות אלא שהיא דווקא תומכת במסקנה שבנסיבות העניין יש להורות שבית המשפט בישראל איננו הפורום הנאות.

עיון נוסף בפסיקה מביא אותי למסקנה שהצדק עם הנתבעים ויש לקבוע שבית המשפט בישראל איננו הפורום הנאות לדון בתובענה.

אין בידי לקבל את הטענה.

סיכום: על כן אני מורה על מחיקת התביעה וקובעת כי בית החולים ישא בשכר טרחת הנתבעים בגין הליך זה בסך 10,000 ₪ כולל מע"מ. הצדדים יודיעו בתוך 7 ימים כיצד הם מבקשים שאנקוט בכל הנוגע לעיקול, והעיקול יעמוד בתוקף עד ליום 22.2.20 או עד להחלטה אחרת, כדי לאפשר לצדדים שהות לנקוט בכל הליך משפטי מתאים.

דיון והכרעה: המסגרת המשפטית והנורמטיבית: סעיף 2(א1) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (להלן: "חוק הפלת"ד") קובע כך: "(א1) הנוהג ברכב ישראלי חייב לפצות נפגע שהוא ישראלי או תייר חוץ, על נזק גוף שניגרם לו בתאונת דרכים שבה מעורב הרכב אף אם התאונה ארעה באיזור או בשטחי האחריות האזרחית הפלסטינאית או באזורים ויראו את התאונה כאילו ארעה בישראל;

באותו מקרה נבחנה השאלה מה הדין שיש להחיל על תאונת עבודה שארעה במפעל ישראלי ביישוב ישראלי בשטחי יהודה ושומרון שבה נפגעה עובדת שאיננה ישראלית (פלסטינית).

...

אני סבורה שמאותם נימוקים ששימשו בסיס להכלת החריג לכלל בהלכת ינון, אין להחיל את הדין הישראלי במקרים דוגמת המקרה שלפני בהם ראוי ונכון לפעול לפי הכלל ואין להחיל את החריג לו. אינני סבורה שהמקרה שלפני הוא המקרה המתאים להחלת החריג לכלל.

בנסיבות אלה אני קובעת שהדין הישראלי אינו חל על התביעה שלפני.

סיכומו של דבר: התובע יגיש כתב תביעה מתוקן ויעלה בו את כל טענותיו בנוגע לדין בתוך 30 יום והנתבעים יגישו כתב הגנה מתוקן 30 יום לאחר מכן.

ד"ר כמאל פרחאת בתחום הנפשי, שקבע כי התובע פיתח פתולוגיה מסוג הפרעה הסתגלותית חרדתית דיכאונית וכי נכותו הצמיתה הנה בשיעור של- 7.5% החל מיום 01/02/2017 לפי סעיף 34(ב)(1-2) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956.

לפיכך, כאשר היה מדובר בניזוקים-קטינים תושבי השטחים, חישוב הפסדי השכר נעשה לפי השכר הממוצע החודשי בתחומי הרשות הפלסטינאית [ראו: ע"א 7684/10 עיזבון המנוח אפיאלא רדואן נ' קרנית קרן לפצוי נפגעי תאונות דרכים (29.12.2011); ע"א 7113/10 מוחמד עלושי נ' יוסף מסרי (24.03.2011), פסקה 5; ע"א 3991/09 מדינת ישראל - משרד הבטחון נ' עזבון המנוחה פאטמה אברהים עבדללה אבו סמרה ז"ל (08.11.2010), פסקה 22; עניין טמיזה הנ"ל; ע"א 9117/03 יהודה זהר נ' נגלאא ברדוויל (12.09.2004), פסקה 4; וכן ע"א 718/91 כמאל סולימאן נ' טוויל וופה, קטינה (19.11.1992), פסקה 6].

בשולי הדברים אעיר לעניין גיל הפרישה, כי הבאתי בחשבון, מחד, כי גיל הפרישה בשטחי הרשות הפלסטינאית עומד על גיל 60 כפי שנקבע בעיניין פלונית נ' דב כץ הנ"ל (שם, פסקות 21-19), אך מאידך, את האפשרות שהתובע יעבוד בישראל, גם אם בצורה בלתי חוקית, ועל כן מצאתי לנכון לערוך את חישוב הפצוי עד לגיל 65.

...

ב-ע"א 5076/18 פלוני נ' איירפורט סיטי בע"מ (24.03.2019), נקבע כי תובע תושב השטחים שעבד בישראל ללא היתרים אינו זכאי להסתמך על צו ההרחבה הפנסיוני להוכחת זכאותו לפיצוי בגין הפסדי פנסיה: "הטענה בדבר זכאותו של המערער לפיצויים בגין תשלומים לביטוח פנסיוני לא נתמכה בראיות, ועל כן אין מקום לפסיקת פיצויים בגין ראש נזק זה. אמנם, כפי שטען המערער, הצורך בהוכחת זכאות מתאיין מקום בו חל צו הרחבה [נוסח משולב] לפנסיה חובה 2011 (י"פ התשע"א 6302, עמ' 6938), אלא שבמקרה דנן, אין חולק כי המערער הועסק ללא היתר. לכן, בנסיבות העניין, לא היה מקום להסתפק בחובה הסטטוטורית, והיה על המערער לבסס ראייתית את זכאותו הפוטנציאלית לפנסיה, בין בישראל בין ברשות הפלסטינית" (שם, פסקה 7) לפיכך, מאחר ואין מחלוקת שהתובע עבד בישראל ללא היתר, ומכל מקום לא הוכח על ידו אחרת, ובהינתן העובדה שהוא לא הוכיח כי קיים הסדר פנסיוני בשטחי הרשות ולא תנאיו של הסדר שכזה, ככל שקיים, הרי שאין הוא זכאי לפיצוי בגין הפסדי פנסיה ודין תביעתו בגין מרכיב זה להידחות.

אשר על כן, ועל יסוד האמור לעיל, אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע את הסך של- 172,218 ₪.

בנוסף, אני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע שכ"ט עו"ד בסכום כולל של- 26,195 ₪ (כולל מע"מ), וכן הוצאות משפט בסכום כולל של- 5,000 ₪ (בסכום זה נכלל חלקו של התובע בשכרו של פרופ' ירניצקי).

התובע הוא תושב שטחים, וראוי גם לזכור כי: "כאשר בית המשפט נידרש לקבוע בסיס הישתכרות או לפסוק בראש הנזק של עזרת צד ג', עליו להיתחשב לשם כך במקום מרכז חייו של הניזוק, כמתחייב מן העקרון של השבת המצב לקדמותו" [ע"א 3527/15 הקרן הפלסטינאית לפצוי נפגעי תאונות דרכים נ' אבו שמסיה, פסקה 6 (1.11.2016)].

הוצאות ונסיעות לעבר ולעתיד: לא צורפו קבלות, אך לאור העובדה שהתובע עבר ניתוח ומעקב בבית החולים הלל יפה, נוסף על בדיקות והתייעצויות עם רופאים, כמו גם לאור העובדה כי יכול ויזדקק בעתיד לטיפולים שונים מעת לעת, ולאחר שהבאתי בחשבון כי מדובר בתאונת עבודה וכן את השיקול שנזכר לעיל, בדבר השוני בין עלויות ההוצאות בישראל לבין אלו בשטחים, ראיתי לנכון לפסוק לתובע בגין ראש נזק זה (עבר ועתיד) סך של 5,000 ₪.

...

בין השאר טען התובע כי קביעת המל"ל "איננה משקפת את מצבו הרפואי...". אולם, דין טענותיו אלה להידחות על הסף, שכן התובע לא ביקש בשום שלב להביא ראיות לסתור את קביעת נכותו על ידי המל"ל, ובמצב דברים זה חלה הוראת סעיף 6ב. לחוק הפיצויים הקובעת כי קביעת הנכות על פי דין מחייבת, והדברים ברורים.

בכל אופן, גם לאחר שבחנתי את הטענות, התובע לא הצביע על פגם כלשהו בקביעות המל"ל, ועיון בחומר שהוגש אף מעלה כי הועדות במל"ל דנו בעניינו של התובע באורח ענייני ומקצועי ושיעור הנכות הצמיתה שקבעו לתובע עולה בקנה אחד לכאורה עם המסמכים הרפואיים.

לאור כל האמור, ולאחר ששקלתי את השיקולים לכאן ולכאן, אני רואה לנכון להעמיד את בסיס השכר של התובע לעתיד, על פיו יש לחשב את אובדן כושר ההשתכרות של התובע בחישוב המביא בחשבון שכר רצוף ללא הפסקות, על סכום של 4,500 ₪ (לאחר ניכוי מס).

בשים לב לנכויות זמניות אלו, משכן ושיעורן, וכן בשים לב לאופי עבודתו הפיזי של התובע והעובדה כי נכויות זמניות גבוהות אלו נבעו מפגיעה בידו הימנית הדומיננטית, אני סבור כי גם בתקופה זו התובע לא יכול היה לשוב לעבודתו כטפסן או כטייח או בכל עיסוק אחר בבניין, אף לא באופן חלקי, ומכאן שיש לפסוק לו הפסדי שכר מלאים בגין תקופה זו (12.5 חודשים) לפי בסיס השכר שנקבע לה (4,800 ₪) , בסך של 60,000 ₪ ולאחר שערוך מאמצע התקופה בסך של 65,400 ₪.

סוף דבר הנתבעים ישלמו לתובע פיצוי בסך של 163,900 ₪, בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור 13% + מע"מ וכן החזר אגרת הפתיחה ששולמה.