תאונת דרכים: פיצויים לתייר שנפגע

הסעיף קובע: "הנוהג ברכב ישראלי חייב לפצות נפגע שהוא ישראלי או תייר חוץ, על נזק גוף שניגרם לו בתאונת דרכים שבה מעורב הרכב אף אם התאונה ארעה באיזור או בשטחי האחריות האזרחית הפלסטינאית או באזורים ויראו את התאונה כאילו ארעה בישראל". "רכב ישראלי" מוגדר: "רכב הרשום בישראל או החייב ברשום בישראל לפי כל דין, או רכב שאינו חייב ברשום שבעליו הוא ישראלי". אם כן, סעיף 2(א1) לחוק מרחיב את תחולת החוק למקרים בהם "הנוהג ברכב ישראלי" מעורב בתאונה בשטחי הרשות הפלסטינאית.

...

מסקנה זו גם עולה בקנה אחד עם תכלית החוק.

אם כן, מסקנתי היא, שלפי כללי ברירת הדין חל על התאונה חל הדין הפלסטיני.

התוצאה היא, שבהעדר עילה לפי הדין הפלסטיני, התביעה נגד הנתבעים נדחית.

אף שתחולת חוק הפלת"ד הנה טריטוריאלית, ולפיכך ככלל הוא לא חל על תאונה שארעה מחוץ לשטח ישראל, הרי שבנסיבות כבעניינינו חל חריג מפורש לעיקרון זה כפי שהוא קבוע בסעיף 2(א1) לחוק, שזו לשונו: "הנוהג ברכב ישראלי חייב לפצות נפגע שהוא ישראלי או תייר חוץ, על נזק גוף שניגרם לו בתאונת דרכים שבה מעורב הרכב אף אם התאונה ארעה באיזור או בשטחי האחריות האזרחית הפלסטינאית או באזורים ויראו את התאונה כאילו ארעה בישראל". הוראת סעיף 2(א1) קובעת – בגדר חריג - תחולה פרסונאלית של הוראות החוק בהנתן הנסיבות הקבועות בסעיף, אשר כאמור אין חולק כי הן מתקיימות במקרה דנן.

...

סבורני אין לקבל את עמדת המבטחת.

נוכח כל המקובץ, מסקנתי היא כי המבטחת (בלבד) נושאת בחבות כלפי התובעים בגין התאונה נשוא התביעה, כאשר חבותה הינה בהתאם להוראות חוק הפלת"ד. בשולי הדברים אוסיף, כי עשויה לעלות שאלה האם יש להבחין לעניין סעיף 2(א1) לחוק הפלת"ד, בין נפגע שהוא הנהג ושתביעתו כלפי המבטחת הינה מכוח הביטוח האישי שלו, לבין מצב בו הנפגע הוא צד ג' התובע את הנהג ואת מבטחת הנהג.

מכל מקום, עולה מטיעוני המבטחת כי מדובר בהחלטת ביניים בלבד שממילא אין בה כדי ליצור מעשה בי"ד. סיכומם של דברים: המבטחת נושאת בחבות לפצות את התובעים בגין נזקיהם עקב התאונה נשוא התביעה, וחבותה הינה לפי הוראות חוק הפלת"ד. התביעה נגד קרנית נדחית.

כלל זה דומה לכלל ייחוד העילה בישראל; בצד זאת ישנו שוני רב משמעות לענייננו – בעוד אשר בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים הישראלי ניתן הפצוי גם לתייר השב לארצו, ובהקשרים מסוימים מביאים בחשבון סטאנדרטים גבוהים מהמקובל בארץ (ראו ע"א 702/87 מדינת ישראל נ' כהן, פ"ד מח(2) 705 (1994)), בניו-זילנד מר גורלו של התייר שניפגע קשה ושב לארצו, כמו המערער שלפנינו ששב נכה ומשותק, הזקוק לשקום וכושר עבודתו נפגע, אם לא נעדר כליל.

...

בכל הכבוד נראה לי כי ככל שהמשיבה 1 נושאת באשם מלא או חלקי לתאונה שאירעה (וסוגיה זו מן הראוי שתתברר ותוכרע על פי דין הנזיקין הישראלי ועל פי הראיות שתוצגנה בעניין זה בבית משפט קמא), אין בעיני כל הצדקה לאפשר לה לפטור עצמה מאחריות ולהיתלות בהקשר זה בדין הניו זילנדי החוסם בחוק תביעות נזיקין והקובע במקום זאת פיצוי ללא הוכחת אשם (שהמערער אינו זכאי לו) מידי קרן סטטוטורית הממומנת בכספי משלם המסים הניו זילנדי ולא בכספם של תיירים מזדמנים דוגמת המשיבה 1 (ראו Tobin & Schoeman, 496-497).

לדעתי, דין הטענה להידחות.

סיכומו של דבר – מן הטעמים שפורטו לעיל אני סבורה כי יש לברר את תביעת המערער נגד המשיבה 1 בבית משפט בישראל ועל פי דיני הנזיקין הישראלים.

בהנתן זאת ובהנתן העובדה לפיה המנוח לא היה ישראלי, כי אז אין תחולה לסעיף 2(א1) בחוק, לפיו: "הנוהג ברכב ישראלי חייב לפצות נפגע שהוא ישראלי או תייר חוץ, על נזק גוף שניגרם לו בתאונת דרכים שבה מעורב הרכב אף אם התאונה ארעה באיזור או בשטחי האחריות האזרחית הפלסטינאית או באזורים ויראו את התאונה כאילו ארעה בישראל". כיוצא מזה, חוק הפיצויים אינו חל במקום היתרחשות התאונה ולכן אינו חל לעניין אומדן הנזקים בהליך זה [ראו והשוו: רע"א 1667/09 פלונית נ' פלונית, מיום 2.8.2010].

...

על כן, מן הטעמים שפורטו, הן עתירת העיזבון לפיצוי מכוח הלכת השנים האבודות, הן עתירת התלויים כנתמכים במנוח, דינן להידחות.

ברם, משלא הוצג כדבעי כל עיגון חוקי לראש נזק זה בחוק או בפסיקה ברשות, נדחית בזאת עתירת התובעים בנושא זה. הוצאות בית החולים, הלוויה, הקבורה וימי האבל התובעים עותרים לחיוב הנתבעים בהוצאות בית החולים שבו אושפז המנוח בסך 5,000 ₪ וכן בהוצאות לוויה, קבורה וניהול ימי האבל, בסך 53,000 ₪.

לעניין הוצאות בית החולים, ועל-יסוד העתק הקבלה (מיום 26.10.2011) שצורפה, ועליה מתנוסס שמו והסמל של בית החולים, יש מקום להיעתר לבקשת התובעים בנדון.