תאונת דרכים עם משאית ברוורס: חבות וזכויות

בעוד המבוטח טוען, כי חברת הביטוח צריכה לשלם לו פיצויים בגין תאונה שארעה לרכבו, טוענת היא מנגד, כי מדובר בתאונה מבוימת ביחד עם התובע, השוללת ממנו את הזכות לקבל דמי הביטוח.

טענות התובע במסגרת כתב התביעה ביום 9.10.14 ארעה תאונת דרכים, כאשר רכבו של התובע, עמד בחנייה ונפגע מרכב.

יודגש כי בכך סיכל הנתבע את אפשרות הנתבעת לברר את נסיבות התאונה הנטענת, נזקיה וחבותה.

יש לי משאית עם נגרר, חזרתי ריוורס רציתי להחזיר את הנגרר.

...

כל האמור לעיל, הביאני למסקנה לפיה אין ליתן אמון בעדויות של התובע ונתבע 1.

בנוסף, מקום שלא הובאו לעדות עדי מפתח מטעם הנתבע והתובע מקום שצריך היה להביאם, אין לי אלא לקבוע שמדובר בתביעת מרמה כנגד חברת הביטוח כאמור בגדר סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח שעניינו "מרמה בתביעת תגמולים". בענייננו אני סבור שנמסרו עובדות בלתי נכונות או כוזבות באופן שיטתי ומכוון.

התוצאה מכל המקובץ היא שדין התביעה להידחות.

לפיכך, בשלב מאוחר יותר באותו יום חזרה הביובית לחצרו והוא, באותה פרוצידורה כבעבר, נעמד על המשאית סמוך לכניסה לחצר ובקש להרים את הכבלים בעזרת הקלשון עד שהמשאית שנכנסה לחצר בנסיעה אחורנית, תעבור את אותו קטע שהכבלים נמוכים ומפריעים.

התאונה, כמתואר ע"י התובע, מהוה תאונת דרכים כהגדרתה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975, (להלן: "חוק הפלת"ד") ועל כן פנה התובע למנורה חברה לביטוח בע"מ – המבטחת של הרכב בו נהג נתבע 1, ברם זו הודיעה לו שאין כסוי בטוחי בשל העובדה שאין לנתבע רשיון נהיגה מתאים לסוג הרכב (רשיון הרכב של הנתבע הוא למשאית עד 12 טון, בעוד שהרכב בו נהג בעת האירוע היה במשקל 14.5 טון) ואין כסוי גם מחמת גילו של הנהג שהיה בעת התאונה בן 22 בעוד הפוליסה מכסה נהגים מעל גיל 24.

בשל הגרסאות שאינן יכולות להתיישב זו עם זו, ובשל העובדה כי מי מהם, ככל הנראה, אינו אומר את האמת, פוצל הדיון לשאלת החבות תחילה, באופן שאם תיתקבל גרסת הנתבע 1, תידחה התביעה ואין צורך להמשיך ולדון בנזקיו של התובע, ולעומת זאת, אם תיתקבל גרסת התובע, הרי שעסקינן בתאונת דרכים כהגדרתו בחוק הפלת"ד, או אז תיקבע חבות של קרנית ובהתאמה תעמוד לה הזכות לשיבוב הצדדים השלישיים וימשך הדיון בשאלת הנזק.

וראו חקירתו הנגדית של מר מסארוה: "השקיעה של הכבל היא לפני הכניסה לחצר ולכן צריך להרים את זה כאשר נכנסים עם משאית גבוהה לתוך החצר" (עמ' 8 ש' 19-20).

...

כל ראיה כשלעצמה אולי אינה מספיקה, אבל הצטברות כולן, כפי שפרט לעיל, מביאה למסקנה כי נכון להעדיף את גרסת התובע לאופן התרחשות התאונה.

לפיכך, אני מקבלת את גרסתו העובדתית של התובע והואיל ונסיבות אלה מהוות תאונת דרכים כמשמעה בחוק הפלת"ד, אני קובעת כי בהעדר ביטוח מתאים, על הנתבעים לפצות את התובע בנזקיו ועל הצדדים השלישים לשפות את המודיעה/קרנית, בכל סכום בו תשא בפועל.

אני קובעת לישיבת קדם משפט ליום 9/2/16 שעה 09:00 לשם המשך ניהול התיק לרבות דיון בבקשה למינוי מומחה מטעם בית המשפט.

הנתבעת 1 טוענת כי בהיות התאונה הראשונה תאונה במהלך הנסיעה לשירות מילואים נידרש התובע להציג תצהיר שבו יצהיר כי הוא בוחר בקבלת הפצוי מחברת הביטוח, הנתבעת 1, ומוותר על זכויותיו מכוח חוק הנכים (תגמולים ושקום), התשי"ט – 1959 (להלן: "חוק הנכים").

נוכח המחלוקת בשאלת החבות בתאונה השנייה תדון תחילה שאלה זו. חבות הנתבעת 2 בתאונה השנייה התובע מתאר את הפגיעה בתאונה מיום 19.7.10 כך: "התאונה השנייה ארעה לי במהלך עבודתי, באתר AY נתיבי איילון, בסביבות השעה 12:00 בצהריים, כאשר נהגתי ברכב מסוג "Daihatsu " בבעלות המעביד.

בטופס בל/250 של המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") ציין התובע, ביום 22.7.10, כך: "בהיותי בשטח עבודה עמדתי עם הרכב כ – 6 מ' ממשאית שהייתה באתר. לפתע נהג המשאית נסע אחורנית ללא מכוון והיתנגש ברכבי בצדו הקידמי השמאלי כשאני בתוך הרכב." בחקירתו הנגדית של התובע על ידי ב"כ הנתבעת 2 העיד כך: "את שואלת בתאונה השנייה האם מישהו היה איתי בתוך הרכב, אני משיב לך שלא. הייתי בתנועה מאתר לאתר, נכנסתי לאתר עבודה ומשאית נסעה רברס לכווני.

על פי גירסתו המשאית כן פגעה ברכב ואף אם לא נגרם נזק לרכב אין בכך כדי ללמד שאין מדובר בתאונת דרכים כהגדרתה בחוק.

...

דין טענת הנתבעת 2 להידחות והיה מקום לחייבה בהוצאות נוספות בשל העלאת טענה שאין בה ממש.

לאחר מכן ובמיוחד לאחר ההחמרה במצבו מקובלת עלי הטענה כי בשל מצבו הנפשי הוא מסוגל לסייע פחות בניהול הבית.

ניכויים בכל הנוגע לעבר אין לנכות דמי פגיעה ככל ששולמו שכן לא הבאתי בחשבון פיצוי לתקופה זו. באשר ליתרת התקופה שמ – 1.1.13 אין בידי לקבל כי יש לבצע ניכוי רעיוני.

סוף דבר ראיתי לקבל את תביעת התובע בגין כל אחת מן התאונות.

תמצית העובדות ועיקר טענות הצדדים תאונת הדרכים הנטענת אירעה ביום 03.01.2019 בין כלי רכב, מ"ר 40-941-55 שבעת התאונה היה בבעלות התובעים ונהוג בידי התובע 2 (להלן: "רכב התובעים") לבין כלי רכב, מסוג משאית, מ"ר 67-109-32 שבעת התאונה היה בבעלות הנתבעת 1 ונהוג בידי הנתבע 2 ומבוטח על ידי הנתבעת 3 בביטוח אחריות לניזקי צד ג' (להלן: "המשאית") (ולהלן: "התאונה").

לגבי אופן קרות התאונה, טוענים התובעים כי התובע 2 אשר נהג ברכב התובעים עצר בביטחה בצד הדרך בסמוך לדוכן למכירת תותים על מנת לרכוש תותים, ולאחר שסיים לרכוש תותים שב לרכבו והתיישב בו, אלא שמשאית שהגיעה לאחר שרכב התובעים הגיע למקום, וחנתה לפניו נסעה לאחור ופגעה בחזית רכב התובעים.

בנסיבות העניין, מאחר שאין טענה, לפיה המבוטח (הנתבעת 1) או הנהג מטעמה (הנתבע 2), הפר את חובת הדיווח על מקרה ביטוח, ומאחר שאין טענה, לפיה המבוטח הפר את חובת מסירת המידע והמסמכים למבטחת במסגרת בירור חבותה, ומאחר שאין טענה כי המבוטח הכשיל בכוונה את בירור חבותה של המבטחת, הרי שיש להתייחס אך ורק לטקסט המודגש שבהוראת סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, כפי המובא לעיל, דהיינו לעניין מסירת עובדות כוזבות או העלמתן בכוונת מירמה.

בהתאם לכך, בטרם נשללת זכותו של מבוטח לתגמולים, יש לברר מה המניע העומד מאחורי הודעותיו הכוזבות, שכן ייתכנו מקרים בהם שיקול אחר, שאינו הונאת חברת ביטוח, עמד ביסוד ההודעות הכוזבות (למשל, מבוטח שמסר עובדה כוזבת לפיה היה נוכח במקום התאונה בעת התרחשותה, על מנת שלא לחשוף בפני אדם אחר שאינו קשור בתביעה הביטוחית את העובדה שבאותה עת שהה עם אדם אחר או במקום פלוני).

עוד הוא אומר כי התובע 2 סיפר לו שהיה מעורב בתאונה עם משאית (עמ' 10, שורה 31 לפרוטוקול).

...

עם זאת, נשאלת השאלה אם המומחה מטעם הנתבעת 3 היה מבקר במקום התאונה האם הוא לא היה עשוי לגלות כי למעשה כי השטח אינו ישר, ויש בשטח בורות או שקעים, באופן שהפגיעות בכלי הרכב היו מתיישבות זו עם זו. משכך, גם משקל חוות דעתו של המומחה מטעם הנתבעת 3 אינו גבוה אך אני סבור כי היא מבוססת יותר בהשוואה לחוות דעתו של המומחה מטעם התובעים.

משכך, אני קובע כי לא הוכח כי התאונה קרתה על פי הנסיבות כפי שדווח על ידי הנהגים המעורבים בתאונה.

סוף דבר התביעה נגד הנתבעת 3 נידחת.

לפני תביעה בסדר דין מהיר לתשלום סך של 11,438 ₪, שעילתה ניזקי רכוש שנגרמו, על פי הנטען, לרכב התובעת, בעטיה של תאונת דרכים מיום 15.9.2020 (להלן: "התאונה").

בשאלת החבות באשר לנסיבות התאונה, כך העידה נהגת התובעת (עמ' 3 לפרוטוקול, שורות 14-26): "אני בחודש ספטמבר 2020 היה יום שישי, קמתי... אני קמה ברבע לשש בבוקר. ובסביבות שש ומשהו שמעתי בום חזק, אני גרה קומה שניה, הסתכלתי בחלון וראיתי משאית שפגעה ברכב שלי. לאחר מכן צעקתי מהחלון מה קורה, יש לנו רחוב מאד צר, ובניין. והחלו בניה, אז הצרו את הגישה לכביש עוד יותר. היתה קרפדה של זבל ששמו בכחול לבן ואני חניתי לפני הקרפדה וכדי להכנס לרחוב, המשאית יכולה להכנס אבל לצאת אי אפשר להסתובב שם רק בריוורס. ראיתי שהרכב שלי חנה ממול והמשאית הגיעה מקדימה והיה קצת מקום רווח, ליד הקרפדה. אני ראיתי את המשאית פוגעת בצד והוא נסע ריוורס. הוא לא יכול להסתובב. הוא נסע בריוורס אחורה עד שירדתי. המקום קטן. שהסתכלתי מהחלון ראיתי שהוא נצמד.

רביעית, גרסת הנתבעת בטופס ההודעה (שנחתם מספר חודשים רב לאחר התאונה ולמעשה רק לאחר הגשת התביעה) כי מדובר באתר סלילת כביש גישה עם משאיות וטרקטורים כאשר לאחר מכן נטען בעדויות מטעם הנתבעת כי משאית הנתבעת לא פינתה את האשפה ביום התאונה ואף לא בסמוך לכך לאור כך שהגישה למקום הפינוי היתה חסומה, כאשר נהג המשאית אף טען בעדותו כי הגישה היתה חסומה למשך חודש ולא יתכן שיומיים אחרי משאית של מססה, בקוו שהוא בלעדי שלו, היתה שם ופינתה אשפה, נסתרה בעדות נהגת התובעת, בעדות שכן נהגת התובעת ובסרטון שהוצג לבית המשפט מיום 18.9.20 בו נצפית משאית הנתבעת נכנסת למיתחם נשוא התביעה, מפנה אשפה ויוצאת בנסיעה לאחור.

זכות ערעור כחוק.

...

ממכלול האמור לעיל, ובשים לב לטפסי ההודעה, גרסת הצדדים בכתבי הטענות, עדויות הגורמים המעורבים והמוצגים אני קובע כי התובעת עמדה בנטל הראיה המונח על כתפה להוכחת אחריות הנתבעת לקרות התאונה.

סיכומו של דבר – מעורבות משאית הנתבעת בתאונה מתיישבת עם שעת התאונה, יום התאונה ורעש המשאית – כמתאים להתנהלות הנתבעת בפינוי האשפה, מתחזקת בעדות נהגת התובעת והשכן, מתיישבת עם תוואי הדרך שהצריך נסיעה לאחור, מתיישבת עם מוקדי הנזק של רכב התובעת, כאשר מנגד גרסת הנתבעת כי משאית הנתבעת לא נכנסה ולא יכלה להכנס למקום התאונה לא ביום התאונה ולא בימים הסמוכים לאחר מכן לאור חסימת הדרך, נסתרה בסרטון שצולם שלושה ימים אחרי התאונה בו נראית משאית הנתבעת מתנהלת בדיוק כפי שנטען ביחס ליום התאונה.

תוצאת הדברים היא כי אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעת, לשלם לתובעת סכום של 11,438 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה כחוק מיום הגשת התביעה, ועד למועד התשלום המלא בפועל, בנוסף תישא הנתבעת בשכר עדי התובעת, כפי שנפסק בדיון ביום 26.6.22, בהחזר אגרת בית המשפט כפי ששולמה, ובשכר טרחת עורך דין בסך של 2,008 ₪.