אוסיף, כי לאור מכלול הראיות בתיק, ובדגש על עדותו של המערער בעיניין עתוי צריכת האלכוהול נכונה היא קביעתו של בית המשפט כי המערער לא צרך את האלכוהול ממש בסמוך לתאונה (יתכן וגם בסמוך לתאונה), ומשכך בעת קרות התאונה אחוז אלכוהול בדמו כבר עמד על mg% 62 לכל הפחות (זאת מבלי שאנו נזקקים להכריע בשאלה, האם בשל עתוי צריכת האלכוהול וקצב פירוקו בדם, רמתו בפועל הייתה גבוהה מזו אשר יוחסה בכתב האישום).
ההנחה הראשונה היא כי מן השעור הקבוע ואילך נמצא הנהג במצב של "שיכרות". ההנחה השנייה היא כי: "מצב של שיכרות, פוגע ביכולתו המנטאלית, ביכולת השיפוט ובשיקול הדעת של הנוהג, ויוצרת סיכון לכך שיגרום בנהיגתו לתאונת דרכים" (ראו דברי ההסבר בהצעות חוק הממשלה 154, בעמ' 519).
...
יפים לעניינו דברים שנאמרו בע"פ 1641/04 לוין נ' מדינת ישראל, פס' 15 לפסק דינו של השופט א' א' לוי (לא פורסם, 15.12.2004):
"נדמה כי אין צורך לחזור ולהזכיר את הקטל הנמשך בדרכים לו תורמים גם נהגים שיכורים. ואף שעובדה זו ידועה ונהירה לכל, עדיין מתהלכים בתוכנו לא מעטים, וביניהם בני-נוער, המוכנים ליטול את הסיכון של נהיגה במצב של שכרות, תוך שהם מסכנים את חייהם-שלהם וחייהם של אחרים שלרוע מזלם נקלעו בדרכם. במצב זה שוב אין מנוס מגזירתו של מאסר בפועל, ואולי דרך ענישה זו תגרום לאותם נהגים הרהור נוסף אשר עשוי לחסוך חיי אדם".
באשר לתכליתה של הענישה בעבירות אלו אמרה השופטת א' פרוקציה בע"פ 5167/05 מג'דוב נ' מדינת ישראל, פס' 8 (לא פורסם, 10.10.2005):
"תופעת הפגיעות בנפש ובגוף עקב תאונות דרכים המשתוללות בכבישי הארץ מחייבת את מערכת המשפט לגייס את כוחותיה למלחמה יעילה, בכלים הקיימים, כדי לסייע במיגור מכת התאונות וקטילת חיי אדם תמימים עקב התנהגות עבריינית על הכביש. בין האמצעים הנתונים בידי מערכת המשפט, מצוי כלי הענישה. ראוי להשתמש בו באופן שישיג את תכליתו, ויביא, בין שאר האמצעים הננקטים, להחדרת המודעות לכללי המותר והאסור בנהיגה בכביש, ולסכנות האורבות מהפרתם".
אכן, בחינת רף הענישה המקובל בעבירות אלו מעלה כי העונש שהושת על המערער אינו סוטה במידה ניכרת לקולה או לחומרה.
אולם, נוכח חומרת המעשים, תוצאתם הקטלנית והיקפה של התופעה החברתית הפסולה של נהיגה בשכרות, אני סבור כי ראוי שרף הענישה בעבירות של נהיגה בשכרות, אשר הביאו לתוצאות קטלניות, יוחמר, וישקף את ההוקעה הנדרשת להתנהגות זו. אדגיש, כי לצד שיקולים אלו אני אף מביא בחשבון את עקרון אחידות הענישה, הנגזר מעקרון שוויון הנאשמים בפני החוק (ראו: ע"פ 9792/06 חמוד נ' מדינת ישראל, פס' 15 (לא פורסם, 1.4.2007).
סוף דבר
מן הטעמים שבוארו לעיל, הייתי מציע לחבריי לדחות את הערעור על הכרעת הדין, ואת הערעור על חומרת גזר הדין, ולקבל את ערעור המדינה על קולתו, כמפורט לעיל.