תאונת דרכים ברכב מעביד: חלוקת פיצויים

מצב דברים זה עמד לנגד עיניי המחוקק, והפיתרון נקבע בגדרי סעיף 330(ג) לחוק הביטוח הלאומי (לשעבר, סעיף 152(ג) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשכ"ח-1968) הקובע כלהלן: חלוקת פיצויים מצד שלישי (א) [.

עמד על כך בית המשפט בעיניין מנשה: "תחולת סעיף 82(ג) במקרה של תאונה עצמית לעובד הנוהג ברכב שהעמיד לרשותו מעבידו, מבוססת על כך שהמעביד הוא שממלא את חובתו לבטח את הרכב בביטוח אשר מבטיח מקור תשלום לעובד הנוהג ברכב אם ייפגע בתאונת דרכים, והוא גם זה המשלם את דמי הביטוח למל"ל, אשר מבטיחים את תשלום הגמלה עקב הפגיעה בעבודה של העובד. הוא שמממן את שני המקורות להטבה שממנה צפוי העובד להנות עקב תאונת הדרכים שהנה גם תאונת עבודה – פיצויים לפי חוק הפיצויים וגמלאות המל"ל לפי הפרק הדן בנפגעי תאונות דרכים. מצב זה מיתקיים הן במצב שבו הרכב הוא בבעלות המעביד הן במצב שבו הוא שוכרו, כשהוא מעמידו לרשות העובד על-מנת שינהג בו לצורכי עבודה" (שם בעמ' 690, הדגשה הוספה – י"ע).

...

השופט י' עמית: האם יש מקום לשינוי ההלכה שנקבעה בע"א 545/85 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' אלגריסי, פ"ד מד(2) 8 (1990) (להלן: הלכת אלגריסי)? זו השאלה שעומדת ביסוד בקשת רשות הערעור שלפנינו, המוגשת על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופטים ש' דברת, א' ואגו, ג' גדעון) בע"א 48893-10-17 מיום 31.1.2018, בו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית המשפט השלום (כב' השופטת א' ליפשיץ) בת"א 28076-10-13 מיום 6.8.2017.

לסיכום, ההלכה שנפסקה תואמת את לשון חוק הפיצויים, ואת המדיניות של המחוקק שהתכוון לשלול את זכות החזרה של המל"ל בתביעת שיפוי כנגד המעביד.

סוף דבר – איננו רואים לחזור ולהרהר על הלכת אלגריסי, אשר נטעה לה שורש במשפטנו מזה למעלה משלושים שנה.

אשר על כן, הערעור נדחה.

העובדות שאינן שנויות במחלוקת: הצדדים הסכימו כי התובע, יליד 24/12/67 , נפגע בתאונת דרכים ביום ה- 1/3/12 (להלן: "התאונה") וכי התאונה התרחשה בדרכו חזרה מעבודתו, כמנהל איזור בחברת "יינות ביתן", בעת שהתובע נהג ברכב המעביד ומשכך המדובר בתאונת עבודה, אשר הוכרה כאמור כתאונת עבודה ע"י המל"ל. החבות לפצוי התובע בגין פגיעותיו בתאונה חלה על הנתבעת מכוח פוליסת ביטוח חובה שמספרה, 76049303/12.

סעיף 331 לחוק הביטוח הלאומי קובע: היה המקרה שחייב את המוסד לשלם גמלה לפי חוק זה משמש גם עילה לחייב את המעביד, נוסף לצד שלישי, לשלם פיצויים לזכאי לגימלה לפי פקודת הנזיקין, לא יהיה הצד השלישי זכאי לתבוע מהמעביד להישתתף בתשלום הפיצויים שהצד השלישי חייב בו לפי סעיף 328(א), על אף הוראות סעיף 84 לפקודה האמורה, וסכום הפיצויים האמור יוקטן בסך שבו היה המעביד חייב כהשתתפות בתשלום הפיצויים אלולא הוראות סעיף זה. ואילו סעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי קובע: "330. חלוקת פיצויים מצד שלישי

...

נאמר שם כך (ההדגשות אינן במקור, א.ל.): "[...] רואים אנו, כי זכותו של הניזוק לקבל 25% מגובה הפיצויים קשורה בזכות המוסד לחזור על צד שלישי, שהוא האחראי על פי דין לפצות את הניזוק. רק אם עומדת למוסד זכות חזרה כאמור, זכאי הניזוק להנות מ- 25% פיצוי, על אף שניכוי גמלאות המל"ל במלואן מסכום הפיצויים היה מותיר בידיו סכום קטן יותר, אם בכלל". ובהמשך: "בית המשפט קבע בפרשת אלגריסי, שתחולתו של סעיף 82(ג) משתרעת גם על הסיטואציה של תאונה עצמית. הודגש שם, שבמקרה של נהיגת העובד ברכה אשר המעביד התיר לו את השימוש בו, על המעביד החובה לדאוג לביטוח הרכב, וכי על ידי תשלום הפרמיה המעביד יוצא ידי חובתו. מכאן הזיקה בין זכותו של הנפגע לפיצויים עקב תאונה עצמית, לבין בעל הרכב מתיר השימוש שהוא גם המעביד. האחרון שילם לא רק את פרמיית ביטוח הרכב כדי ליצור מקור לפיצוי לעובד הנוהג ברכב, אלא גם את דמי הביטוח הלאומי כדי להקנות לעובד זכות לגמלה. בתאונה עצמית העובד הנפגע זכאי לפיצוי מהמבטח (ולא מהמעביד) על פי הביטוח האישי שנעשה במסגרת הפוליסה אשר באה לכסות תביעות לפי חוק הפיצויים. אך החובה לדאוג לקיום ביטוח כזה היא על המעביד בעל הרכב ומתיר השימוש ברכב, ובשל חובה זו המוטלת על המעביד, יש לראות – לצורך סעיפים 82(א) ו – 82(ג) – את העובד אשר השתמש ברכב ונפגע, כזכאי לפיצויים מהמעביד בעל הרכב. מכאן המסקנה, שגם בביטוח האישי אין למל"ל זכות חזרה על המבטח שאצלו ביטח המעביד בעל הרכב את רכבו ולנפגע בתאונה כזו אין עילה לתבוע 25% מהפיצויים לפי סעיף 152 לחוק הביטוח הלאומי (כיום – 330)". ב- רע"א 686/97 נפסק כי העיקרון הבסיסי , שאין חולק עליו, הוא כי אדם הנפגע בתאונה, זכאי לפיצוי מהמזיק כדי מלוא הנזק שנגרם לו על ידי אותו מזיק ולא יותר מכך, ואילו המזיק, מצדו, חייב לשלם את מלוא סכום הנזק שלו גרם, ולא מעבר לכך.

בע"א 1896/15, פלוני נגד כמיל ג'ועיה, אשר התייחס לעניין זה רק לאחרונה נקבע כי ף "...על מנת לתמרץ את הניזוק להגיש במצב כזה תביעה נגד המזיק, קבע המחוקק בונוס בשיעור של 25% לניזוק", וציטט מדברי הכנסת, מפי יו"ר ועדת העבודה, ח"כ ברעם, אשר טען כי: "... עד כה היו מקרים שנפגע אשר דרש דמי נזיקין רשאי היה המוסד לביטוח לאומי לנכות מדמי הנזיקין את כל מאת האחוזים. המל"ל בא לכלל מסקנה... שצריך לאפשר לנפגע לקבל 20% מדמי הנזיקין. הדבר נבע משתי סיבות: ראשית, כדי לעורר את הנפגע שיהיה מעוניין להגיש תביעת נזיקין, ושנית, גם משום שהמוסד לביטוח לאומי התעצם והתחשל מבחינה אקטוארית...". המל"ל, כך עולה, אינו יכול לחזור אל המעביד או אל המבטח שלו, מהטעם שהמעביד שילם ממילא את דמי הביטוח הלאומי, והביטוח הלאומי לצורך העניין מבטח את המעביד ולפיכך אין מקום לגבות ממנו סכומים נוספים באמצעות ביטוח אחר ששולם על ידו.

סוף דבר נוכח זאת - דין התביעה, בסוגייה שהוצבה לפתחי, להידחות.

סעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995, שכותרתו "חלוקת פיצויים מצד שלישי", קובע כדלקמן: (א) הגיש הזכאי לגימלה תביעה לפיצויים נגד צד שלישי ותביעה זו התבררה יחד עם תביעת המוסד לפי סעיף 328(א), לא יהיה המוסד זכאי לסכום העולה על 75% מסך כל הפיצויים המגיעים מהצד השלישי למוסד ולזכאי לגימלה כאחד (בסעיף זה - סך כל הפיצויים), והזכאי לגימלה יהיה זכאי ליתרה.

" למען הסדר הטוב אעיר, כי התובע אומנם לא עתר לתחולת הסעיף, אך ברי כי אין בכך כדי לשלול זכאותו לרבע מן הפיצויים היה ואגיע לכלל מסקנה כי חומר הראיות העומד לפניי מקיים את דרישות הדין לפסיקת רבע מן הפצוי (ראו לשון הוראות סעיף 330 לעיל, וכן ע"א 502/84 קרנית - קרן לפצוי נפגעי תאונות דרכים נ' הורוביץ, פ"ד מא(1) 542, 546 (1987) (להלן: "עניין הורוביץ"), וע"א (מחוזי חיפה) 28575-02-11 דונסקי נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב (הפול), סעיף י"ט (11.12.2011) (להלן: "עניין דונסקי")).

עוד ייאמר, כי אין עוררין על היות כלי הרכב בו נהג התובע בבעלות פרטית, ואשר אינו מהוה רכב בשירות המעביד, המאיין את הזכאות לרבע.

...

" למען הסדר הטוב אעיר, כי התובע אומנם לא עתר לתחולת הסעיף, אך ברי כי אין בכך כדי לשלול זכאותו לרבע מן הפיצויים היה ואגיע לכלל מסקנה כי חומר הראיות העומד לפניי מקיים את דרישות הדין לפסיקת רבע מן הפיצוי (ראו לשון הוראות סעיף 330 לעיל, וכן ע"א 502/84 קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' הורוביץ, פ"ד מא(1) 542, 546 (1987) (להלן: "עניין הורוביץ"), וע"א (מחוזי חיפה) 28575-02-11 דונסקי נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב (הפול), סעיף י"ט (11.12.2011) (להלן: "עניין דונסקי")).

יוצא אפוא כי מתקיימים בענייננו התנאים לפסיקת רבע מן הפיצויים.

מסכום זה יש לנכות את התשלום התכוף ששולם לתובע בחודש דצמבר 2016 בסך של 17,500 ₪, בתוספת הצמדה וריבית להיום - 18,400 ₪ במעוגל, ועל פי האמור בסעיף 27 לפסק דין זה. סוף דבר השורה התחתונה אפוא היא, שאני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 327,300 ₪, בצירוף שכר טרחת עורך דין בשיעור 13% + מס ערך מוסף.

לפני בקשת הנתבעת למתן היתר להבאת ראיות לסתור את קביעת הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי , לפי סעיף 6ב לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפלת"ד").

התובע , יליד 1965, מחסנאי במקצועו, נפגע ביום 13.11.17 בתאונת דרכים עת נסע ברכב המעביד מעבודתו לביתו, ורכב צד ג' פגע בו. כתוצאה מהתאונה נפגע התובע על פי הנטען בברך ימין ובחזה.

בתשובתה, שבה הנתבעת על טענותיה בדבר העבר הרפואי העשיר של התובע , שאינו קשור לתאונה דנן; תלונותיו העקביות לאורך השנים על בעיות בגבו; הגבלה בתנועות ומחלת דיסק (סעיף 9 לבקשה); העידר תלונות לאחר התאונה; פגיעה בע"ש מותני; הוועדה לא נתנה את הדעת על עתוי תלונות התובע באשר לכאבי הגב/הגבלה בתנועות ע"ש מותני, כשנה לאחר התאונה; לא שקללה את עברו הרפואי ולא דנה בחלוקת הנכות בין התאונה למצבו הקודם.

...

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, במסמכים שצורפו לבקשה ובחומר הרפואי שצורף לכתב התביעה וכן בפסיקה הרלבנטית, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות, כמפורט להלן.

אינני מקבל את טענת הנתבעת לפיה נפל פגם מהותי בעבודת הועדה הרפואית לעררים, בכך שלא עמד לפניה מלוא החומר הרפואי.

לאור האמור, אני דוחה את הבקשה.

כאב וסבל - נזק לא ממוני לאור גילו של התובע, הפגיעה שנגרמה לו "שבר בצואר מסרק 5 עם תזוזה מינימלית" בכף יד שמאל, תלונותיו על חום ונימול בכף היד בסמוך לזרת, והטיפול הרפואי שקבל קיבוע בגבס יחד עם המשך מעקב במסגרת קופ"ח ומבלי שהוצג תעוד על טפול פיזיוטראפי (ר' גם חו"ד מומחה בימ"ש) והמגבלה הרפואית ממנה סובל (בעיניין זה גם ביום 09.05.14 פנה לאורתופד והמשיך להתלונן על כאבים)– מצאתי לעשות שימוש בסמכות הנתונה לפי תקנה 2(ב) לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו-1976, ופוסק לתובע פיצוי בגין הנזק הלא ממוני ע"ס 14,000 ₪.

מצב דברים זה עמד לנגד עיניי המחוקק, והפיתרון נקבע בגדרי סעיף 330(ג) לחוק הביטוח הלאומי (לשעבר, סעיף 152(ג) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשכ"ח-1968) הקובע כלהלן: חלוקת פיצויים מצד שלישי [.

זאת לנוכח הוראת סעיף 82(ג) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין), הקובעת כי לא יראו את המעסיק כצד שלישי שהמל"ל רשאי לחזור אליו בתביעה" בפרשת פלוני גם אזכר בית המשפט את הילכת מנשה (ע"א 5584/01 עזבון המנוח שמואל מנשה ז"ל נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נח(4) 677 (2004)) שם נפסק כי במקרה שבו עובד נפגע בתאונת דרכים שהיא גם תאונת עבודה ומדובר ברכב שהמעביד שכר מחברת השכרה (כמו בעניינינו) כי אז המל"ל אינו רשאי לחזור אל המעביד ואל המבטחת שנכנסת בנעליו.

...

דיון והכרעה לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת חומר הראיות, מצאתי לקבוע כי התובע הוכיח שהנזק הנטען אכן התרחש כתוצאה מהתאונה מושא התביעה וזאת מהטעמים הבאים: ראשית אין מחלוקת כי התובע אכן נפגע באותה תאונת דרכים והמחלוקת מתמקדת בשאלה האם הפגיעה ביד שמאל נגרמה באותה תאונה.

סיכום ביניים – סכום הפיצוי שנפסק (28,250 ₪) נבלע בתגמולי המל"ל (30,179 ₪), ומשכך דין התביעה להדחות.

התוצאה: התביעה "נבלעת" בתגמולי המל"ל, ועל כן התביעה נדחית.

עם זאת בשים לב לשיקולים שפורטו לעיל והתנהלות הצדדים התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד על הצד הנמוך בסך 2,500 ₪.