טענת הנתבעת היא כי עובר להתרחשות התאונה היה הרכב במצב של חניה, וממילא בהתאם להגדרת "תאונת דרכים" ע"פ החוק (סעיף 1), הקובעת כי תאונת דרכים שאירעה בעת שרכב שהה בחניה תיחשב כתאונת דרכים רק במקום שבו חנה רכב במקום אסור, יש להורות כי התאונה דנן אינה תאונת דרכים לפי החוק, וממילא על דחיית התביעה.
בהודעתו של התובע במישטרה שניתנה ביום 04.06.2018, היינו חודשים ארוכים קודם להגשת התביעה וימים אחדים לאחר התאונה, ציין התובע כי "חניתי עם רכבי במפרץ כניסה על רחוב דרך הנביאים... התכוונתי לרשום כתובת בטלפון כדי להגיע לחבר שלפתע הרגשתי מכה רצינית ברכבי מאחור...".
גם בעדותו לפני היום חזר התובע על גירסתו ולא מצאתי בה סימנים או סתירות שיש בהן כדי להביא לדחייתה.
לטעמי, המקרה דנן הוא בבחינת קל וחומר, שכן, בעוד שבמצב של השבתת כלי רכב מפאת תקלה, יש רגליים לדיעה כי מדובר בסיומה של נסיעה, כאשר מצבו המכאני של הרכב אינו מאפשר את המשכה, ועל כן ניתן לסבור כי התקלה היא בבחינת ארוע הקוטע את הנסיעה, באופן שגם אם זו תימשך לאחר התיקון, ידובר בנסיעה "חדשה", במקרה הנוכחי, כאשר אן כל מניעה מכאנית להמשיך בנסיעה, המנוע עודו פועל והעצירה כל מטרתה לקבל מידע בדבר כיוון הנסיעה הנכון, קשה עד מאוד לקבל דיעה הגורסת כי מדובר בעצירה הקוטעת את מהלך הנסיעה.
...
על יסוד אלו אני דוחה את טענתו של התובע לכך שהוא זכאי לפיצוי בגין אובדן שכר או פגיעה בכושר ההשתכרות.
בכל הנוגע לתקופה שמתום תקופת הנכות הזמנית והתייצבותה של הנכות הקבועה, ובשים לב לכך כי הנכות הקבועה אף היא נכות משמעותית ובפרט נוכח גילו המתקדם של התובע, אך מאידך בהיעדר כל ראיה לתשלום כלשהו שהוציא התובע בהיבט זה, אני סבור כי יש מקום לזכותו לפיצוי בסך של 300 ש"ח לחודש, לעבר ולעתיד.
סוף דבר
על יסוד כל האמור, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע את הסך הכול של 84,194 ₪.
