הלכה עם חברתה, ניצן מזרחי, ברחוב יגאל אלון מכיוון צפון לדרום, חלפו על פני חנות אופיס דיפו והגיעו לעבר מעבר החצייה עם רחוב תוצרת הארץ ופנו שמאלה לכיוון דרך השלום.
תאור הארוע על פי הסירטון- ת/3 ודוח הצפייה שבוצע על פיו- ת/27
העד מתאר את הארוע, גם תוך היתייחסות לסרטון ת/3, אשר מתעד את התאונה ומציין, שמדובר בתאונת דרכים חזית - לאחור, כאשר בכביש בצומת המדובר קיימים 2 נתיבי נסיעה לכל כיוון (דרום/צפון), ניתן לראות כלי רכב נוסעים מאטים, הולכי רגל וכו', או יום, מעבר חצייה מסומן היטב על הכביש, אין עומס תנועה.
...
כאשר הנאשם לא נטל אפשרות זו בחשבון ולא מצא להאט את הרכב בהתקרבו למעבר ולא בחן בחון היטב, בוודאי מקום שטוען ששדה הראייה הוסתר לו (מה שאינני מקבלת כלל וכלל לאור כלל הנתונים והממצאים והעובדה שמדובר בשדה ראייה קדימה כשלפניו רכב קטן ממנו), אזי ניתן לומר, שמדובר ברשלנות הרובצת לפתחו והוא איננו יכול להיבנות מן התחושה הסובייקטיבית שלו ש"ממשיכים בנסיעה", מבלי שנתן דעתו באופן דקדקני להתנהלות הרכב לפניו, שאז בוודאי היה מבחין בהאטת נהיגתו, גם ללא אורות בלם כלל, כפי שהעיד באופן ברור בוחן התנועה בעדותו (טענת המאשימה כי היה אור בלם מרכזי עליון בשמשת רכב הסקודה, כפי שנבדק ונרשם בדוח ת/24, בהתייחס ל"רכב ב").
מכאן, אני קובעת שהתוצאה הייתה צפויה ועל הנאשם היה לצפות אף את השתלשלות האירועים.
סופו של דבר:
לאחר שמיעת כלל הראיות, שמיעת טיעוני ההגנה ובחינתן אל מול הממצאים והעובדות, כפי שקבעתי לעיל ובהרחבה, מצאתי, שהנאשם נהג באופן רשלני בהתקרבו למעבר החצייה ולצומת, לא נתן תשומת לב מלאה לדרך, לא שיקלל את כלל הנתונים, זאת על אף נתוני דרך אופטימאליים, ראות טובה, תמרור מוצב בגובה, מעל הצומת ולכיוון נסיעתו, שדה ראייה פתוח לפנים יותר מ- 100 מטרים, כשהיה עליו להבחין בהולכת הרגל בשלב כלשהו (שכן הייתה גלויה במשך 9 שניות) וכן הייתה מוטלת עליו החובה של האטת נהיגתו בהגיעו לקרבת מעבר חצייה בצומת.
לפיכך ומכל האמור, אני קובעת, שהמאשימה הוכיחה מעל לספק סביר, שהתנהגות רשלנית זו, היא שגרמה לתוצאה הצפויה של הדיפת רכב הסקודה, פגיעה בהולכת הרגל ומותה הטראגי.
