תאונת דרכים בין אופנוע לרכב בפרדס חנה

לפניי תובענה כספית במסגרתה מבקש התובע לחייב את הנתבע 1 (להלן: הנתבע) לשלם בעבור נזקים שנגרמו לאופנוע השייך לו, במסגרת תאונת דרכים שאירעה בין השניים ביום 14/5/14.

אין חולק כי במועד התאונה היה האופנוע נהוג על ידי התובע בעוד הנתבע נהג ברכבו.

הנתבע מסביר את נסיבות התאונה כך – הנתבע נסע מכיוון פרדס חנה, שם הוא גר, לכיוון חדרה, קרי ממזרח למערב ברחוב הנשיא, פנה שמאלה בעת מופע ירוק ברמזור המכוון את התנועה שמאלה לרח' תרנ"א, עבר בזחילה איטית את הצומת והמשיך ברחוב תרנ"א, כאשר לפתע הגיח האופנוע מהמדרכה שמימינו לתוך הכביש, מבלי שנקט אמצעי זהירות.

...

בהתאמה נחה דעתי כי לכל הפחות בעניין זה יש לבטוח בעדות הנתבע.

מכל אלו, נחה דעתי כי יש להעדיף את גרסת הנתבע.

מכל האמור אני דוחה את התביעה, ומחייבת את התובע בהוצאות הנתבעים, ביחד ולחוד, בסך של 1,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד יום התשלום המלא בפועל המזכירות תשחרר שכר העדות המופקד בתיק - לידיהן.

בתאריך 6.2.15, ברח' דרך הנדיב פינת רח' השדה בפרדס חנה, אירעה תאונת דרכים בין אופנועו של התובע מסוג הונדה מ.ר. 52-831-57 (להלן: "האופנוע") לבין רכבו של נתבע 1 מסוג טויוטה מ.ר. 58-868-52, שהיה מבוטח באותה עת על ידי נתבעת 2 (להלן: "רכב הנתבע").

...

בתארה את התאונה עצמה אמרה הגב' סלומון: "אני זוכרת שהוא נכנס בנו. אני הרגשתי אותו. האוטו שלו היה לידינו (מצביעה על ירכה הימנית), אז גם ראיתי אותו וגם הרגשתי אותו". מר שמעון חמו, אחיה של אשת התובע, אשר הוזעק אל מקום התאונה מיד לאחר שארעה, טען גם הוא כי כשפנה אל נתבע 1 ושאל אותו מה קרה, השיב לו האחרון: "...אני אשם בתאונה, פניתי שמאלה, צריך להגיע לבית העלמין...". מנגד טען נתבע 1 כי היה זה התובע אשר הגיח עם אופנועו מאחוריו ואז עקף אות רכבו משמאל ובתוך כך פגע בו, וכדבריו: " ידעתי שבאיזשהו מקום אני צריך לפנות שמאלה ולכן נסעתי לאט לאט, מה גם שהייתה תנועה כבדה, חיפשתי כל הזמן איך פונים שמאלה ובעודי נוסע, הייתי די קרוב לקו הלבן כי זה מסלול אחד, פתאום הרגשתי את המכה". לשאלתי השיב נתבע 1 כי בחיפושיו אחר הפניה שמאלה הוא היה בדרכו אל בית העלמין, אלא שלטענתו בשלב שבו ארעה הפגיעה, הוא עדיין לא החל לבצע את הפניה ויחד עם זה אמר: "יכול להיות שסטיתי קצת מהדרך שנסעתי, יכול להיות שחשבתי שאולי אפשר לפנות... יכול להיות שניסיתי לבדוק את האפשרות לפנות שמאלה ולכן סטיתי באופן אלכסוני לכיוון שמאל, אבל ברור הוא שלא עברתי את הקו הלבן וברור שנסעתי לאט כי הייתי במסגרת פקק מאוד גדול...". נציגת נתבעת 2 ביקשה להדגיש את העובדה שמדובר בנתיב נסיעה אחד ובמצב דברים זה – כך לשיטתה – "היה זה התובע שעקף מצד שמאל את רכב הנתבע ואם הוא לא היה עושה זאת לא הייתה נגרמת תאונה". לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים והעדים ועיינתי בתצלומי מקום התאונה (ת/1) ובראיות הממחישות את הנזקים שנגרמו לרכבו של הנתבע (נ/1) ולאופנוע (ר' התצלומים הצבעוניים שהוגשו על ידי התובע לאחר הדיון, ביום 5.12.16 ), מסקנתי היא שהתאונה ארעה באופן שתואר על ידי התובע ולפיכך האחריות לגרימתה צריך שתרבוץ על נתבע 1 במלואה.

תצלומי הנזקים שנגרמו לאופנוע ולרכבו של הנתבע וחוות דעתו של השמאי שבדק את האופנוע מלמדים על כך שבמפגש בין שני כלי הרכב ניזוקו הדופן הימנית קדמית של האופנוע והדופן השמאלית קדמית של רכב הנתבע - נזקים שמיקומם מורה כי האופנוע הספיק לחלוף על פני חלקו האחורי של רכב הנתבע ורק בשלב שבו הוא היה קרוב אל חלקו הקדמי, החל הנתבע בביצוע פנייתו האסורה שמאלה, מבלי שהבחין באופנוע אשר נסע לשמאלו קודם לכן, וכדבריו: "פתאום הרגשתי את המכה". נתבע 1 הודה כאמור כי "יכול להיות שניסה לבדוק את האפשרות לפנות שמאלה ולכן סטה באופן אלכסוני לכיוון שמאל" ובכך הוא הפרגם את הוראת תקנה 41 לתקנות התעבורה הקובעת כי: "נוהג רכב לא יפנה ימינה או שמאלה תוך כדי נסיעה או כשהוא מתחיל לנסוע ולא יסטה מקו נסיעתו, אלא במהירות סבירה ובמידה שהוא יכול לעשות זאת בבטחה בלי להפריע את התנועה ובלי לסכן אדם או רכוש". לנוכח כל האמור לעיל, לא מצאתי מקום להטלת אחריות כלשהי על התובע ולכן אני מחליטה לקבל את התביעה ומחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע את סך נזקיו המוכחים – 11,849 ₪ בגין הנזק שנגרם לאופנוע, בתוספת 951 ₪ שכר טרחת השמאי והוצאות בסך 500 ₪.

בוחן תנועה שבדק את האופנוע במיגרש גרירה משטרתי קבע, כי לא ניתן לקבוע את מנגנון התאונה, למעט גרסת הנהג לפיה התאונה אירעה בעת שעלה על האופנוע, וקבע כי הגורם לתאונה הוא העידר שליטה ברכב.

על פי גרסת המבקש בשימוע "המנוע היה מדומם, באתי לעלות על האופנוע ובגלל נעליים שלא מתאימות החלקתי ונפלתי."; ועל פי הודעת המבקש תחת אזהרה, הוא נהג באופנוע בשטחים באיזור פרדס חנה וחצה את הכביש משדה לשדה, וירד מהאופנוע כדי להרים קופסה שהיתה על הכביש, וכשבא לעלות חזרה על האופנוע נפל הצידה ממצב עמידה, פרק את הכתף ונשאר לשכב על המדרכה, ואחרי כמה דקות הגיעו שוטרים; ובזמן הארוע "האופנוע היה בעצירה, אני ירדתי ממנו וכשעליתי עליו חזרה הוא נפל. ... לא שמתי את הרגל כמו שצריך והיא החליקה והאופנוע נפל עלי. כל זה היה על המדרכה. ... רק חצינו את הכביש משדה לשדה, לא נהגתי על הכביש. ... הייתי עם קסדה, מיגון ולבוש שטח מלא ומגפי שטח. יכול להיות שבגלל זה גם החליקה לי הרגל. ... פרקתי כתף, יש לי פריקות כתף חוזרות, כרגע אני לא זקוק לטפול רפואי.". עולה אם כן, כי בשלב זה של הדיון אין ראיה פוזיטיבית לכך שהתאונה קרתה תוך כדי נהיגתו של המבקש; ואני סבורה כי אין די בראיות הנסיבתיות הקיימות בתיק החקירה שהוצג בפני, כדי לקבוע שיש בידי המשיבה ראיות לכאורה מספיקות לקבוע כי יש יסוד להניח שהמבקש עבר עבירת נהיגה שגרמה לתאונה.

אני ערה כמובן לעברו התעבורתי של המבקש, אשר לחובתו 5 הרשעות קודמות, לרבות תאונת דרכים משנת 2016 ונהיגה בקלות ראש ותחת השפעה משנת 2015; יחד עם זאת, אני סבורה, כי נסיבות ארוע התאונה עצמה (להבדיל מן הנהיגה ללא רישיון מתאים שקדמה לה, כפי הודעת המבקש) ותוצאותיה, אינן מעידות על מסוכנות גבוהה.

...

אני ערה כמובן לעברו התעבורתי של המבקש, אשר לחובתו 5 הרשעות קודמות, לרבות תאונת דרכים משנת 2016 ונהיגה בקלות ראש ותחת השפעה משנת 2015; יחד עם זאת, אני סבורה, כי נסיבות אירוע התאונה עצמה (להבדיל מן הנהיגה ללא רישיון מתאים שקדמה לה, כפי הודעת המבקש) ותוצאותיה, אינן מעידות על מסוכנות גבוהה.

לפיכך, ולאחר ששקלתי את מכלול הטענות והשיקולים בתיק שבפני; נוכח עוצמת הראיות כנגד המבקש שהונחו בפני בשלב זה; ובנסיבות בהן מדובר בתאונה עצמית; וכאשר לא קיימת סמכות לפסילה מנהלית בעבירת נהיגה ללא רישיון נהיגה מתאים; והפסילה המנהלית אינה מקדמה על חשבון העונש; אני סבורה כי יש מקום להורות על קיצור תקופת הפסילה המינהלית באופן שתסתיים לאלתר.

החלטתי תיכנס לתוקף ביום 2.3.21 בשעה 12.00.

בתאריך 30.12.12, בסביבות השעה 16:00, ברח' הנדיב בפרדס חנה, אירעה תאונת דרכים בין אופנוע שבבעלות התובעת ואשר בו נהג באותה עת בנה מידן, קטין בן 17 וחצי (להלן: "נהג האופנוע") לבין רכבה של נתבעת 2 (להלן: "נהגת הרכב") המבוטח על ידי נתבעת 1.

...

יחד עם זה, מכיוון שלא שוכנעתי כי דרך הפניה של נהגת הרכב מהכביש אל הגן, הינה אכן הדרך היחידה האפשרית ואני מניחה שאכן, כטענת נהג האופנוע, יכולה היא – ויכולים נהגים אחרים כמותה – להמשיך בנסיעה קדימה ולהסתובב במקום בטוח יותר אל הנתיב הקרוב אל הפניה ימינה אל הגן, אלא שהם לא עושים כן מכיוון שהדבר כרוך הזמן נסיעה ארוך יותר, סבורני כי נכון אעשה אם אטיל גם עליה אחריות מסוימת, ולו מצומצמת ביותר – ובכך אבטא את עמדתי בנוגע לנוהג של חציית הכביש באופן המחייב עצירת כלי רכב אחרים הנוסעים בו וטומן בחובו סיכונים מיותרים.

הנני מקבלת אפוא את התביעה בחלקה הקטן מאוד, תוך הטלת 85% מהאחריות להתרחשותה על נהג האופנוע (בנה של התובעת) ו- 15% בלבד על נהגת הרכב (נתבעת 2).

באשר לגובה הנזק – משהוכיחה התובעת נזק בסך כולל של 8,453 ש" (7,653 ₪ בגין תיקון האופנוע ו- 800 ₪ שכ"ט שמאי), הנני מחייבת את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לה סך של 1,268 ש"ח. סכום זה ישולם בתוך 30 יום, שאם לא כן, יישא הפרשי הצמדה וריבית עד ליום התשלום בפועל.

התובע, יליד 13.11.1995, ניפצע בתאונת דרכים שארעה ביום 14.6.15 (להלן- "התאונה"), שעה שנהג על אופנוע (להלן: "האופנוע") ברחוב התחייה בפרדס חנה.

עם זאת, הפסיקה הציבה גבולות לחזקה זו. כך למשל, ברע"א 9478/12 קרנית קרן לפצוי נפגעי תאונות דרכים נ' איי.אי.ג'י חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו), שם נקבע כך: "אין זו הנחה מכרעת, וודאי לא חזקה חלוטה. כך, למשל, ייתכנו מקרים שבהם אף שמדובר בעובד, יהא עליו לחקור ולדרוש האמנם הרכב שהוא מתבקש לנהוג בו מבוטח כדין. שהרי, במקרה בו, על דרך המשל, חושד העובד בכך שאין לרכב ביטוח עקב הכרות עם מעבידו, שאינו מקפיד בקיום חובותיו מן הדין והעובד בוחר לעצום עיניו ולא לבדוק האם חשדו חשד-אמת הוא - במקרה זה, ובמקרים אחרים, עלול להישמט הבסיס מתחת להנחה האמורה". (ההדגשה שלי – ע.ד.) ובעניינינו - מן הראיות עלה, כי התובע היה מעורה בעסקי אחיו: בעדותו, ציין התובע כי ידוע לו כי אחיו עוסק בעסקי המכוניות (ראו: עמ' 21 לפרוטוקול הדיון מיום 29.9.22, ש' 22-25).

...

סוף דבר; מצאתי לפסוק לתובע פיצוי בסך של 175,697 ש"ח, כמפורט להלן: הפסד שכר לעבר - 15,109 ₪ הפסד שכר לעתיד - 82,332 ₪ פנסיה- 12,180 ₪ עזרה ניידות והוצאות– 10,000 ₪ כאב וסבל – 100,000 ₪ __________ 219,621 ₪ בניכוי אשם תורם, כפי שנקבע לתובע, בשיעור 20%- 43,924 ₪ - ובסה"כ: 175,697 ₪ אני מחייבת את נתבעים 1-2 לשלם, באמצעות נתבעת 2, לתובע את סך 175,697 ₪, סכום האגרה ששולמה ושכ"ט עו"ד בסך 41,113 ₪.

התביעה כנגד נתבעת 3 נדחית.

הודעת צד ג' נדחית.