תאונת דרכים בה היה מעורב מתנדב במשמר האזרחי

לפניי תביעות כספיות הדדיות, שהדיון בהן נשמע במאוחד, בגין ניזקי רכוש שנגרמו כתוצאה מתאונת דרכים.

נוכח הראיות האובייקטיביות החזקות העומדות כנגד הנתבעת – כפי שיפורט להלן – אני קובע שמדובר בפרט המצוי בפריפריית הארוע (וזאת, כאמור, בנגוד לרוב התמיהות העולות מגירסת הנתבעת, אשר יורדות לשורש העניין, כמפורט להלן) שאין בו כדי לכרסם בתשתית הראייתית המוכיחה את גרסת התובע לקרות התאונה, אף ברמת הוכחה העולה על "מאזן ההסתברויות". רפאת מסארוה – עד ראייה אובייקטיבי גירסתו של נאשף מקבלת חזוק של ממש בעדותו של עד ראייה לתאונה, רפאת מסארוה, מיתנדב המשמר האזרחי שאיבטח בעת הרלוואנטית מעבר ילדים במעבר החציה בצומת בדרכם לבית הספר (עמ' 1, ש' 10; נ/3, ש' 3-2).

בחקירתו במישטרה ובעדותו בבית המשפט העיד רפאת כי אינו מכיר איש מהמעורבים בתאונה, והגם שמודע לזהותו של נאשף, בהיותו איש עסקים מוכר באיזור, הוא אינו מכיר אותו באופן אישי ולא היה לו כל קשר עמו עובר לתאונה (עמ' 1, ש' 14-11; נ/3, ש' 9-8, ש' 24-22), כפי שהעיד אף התובע בנוגע לרפאת (עמ' 12, ש' 10).

...

לא מצאתי דופי בעובדה לפיה בדיקת תוכנית הרמזורים נעשתה ביוני 2018, היינו כ-8 חודשים לאחר התאונה (עמ' 29, ש' 12-10), ואני סבור שאין בכך כדי לכרסם ממשקלה המכריע של ראיה זו. ראשית, בוחן התנועה בעדותו נתן לכך הסבר סביר לפיו החקירה החלה להתנהל זמן מה לאחר התאונה (עמ' 29, ש' 15-14), ועל כן, עד להוצאת תוכנית הרמזורים חלפו מספר חודשים, כשעל פי עדותו של בוחן התנועה מדובר בתוכנית שאינה משתנה משנה לשנה.

במצב דברים זה, אני דוחה את טענת ב"כ הנתבעת לפיה לא הוכח שזו תוכנית הרמזורים שפעלה במועד הרלוונטי לתאונה או שהיה על בוחן התנועה לבדוק בשטח אם אכן הצומת התנהל על פי התוכנית שתפס (עמ' 29, ש' 24-21).

לפיכך, אני מקבל את תביעת התובע בתא"מ 34579-08-18 ודוחה את תביעת הנתבעת בתא"מ 24447-12-18 ומחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 62,803 ₪, בצירוף שכ"ט עו"ד בסך 6,280 ₪ והחזר אגרת משפט כפי ששולמה.

ביום 17.11.15, החליט ביהמ"ש קמא כי קיימות ראיות לכאורה המבססות את החשד המיוחס לעורר וכי נוכח עברו התעברותי של העורר אשר לחובתו 58 הרשעות קודמות, כאשר ההרשעה האחרונה משנת 2005, אך יחד עם זאת, לעורר מעורבות בארוע קודם של תאונת דרכים (הרשעה מס' 4) אשר במסגרתו הואשם בעבירות של גרימת חבלה של ממש ונהיגה בחוסר זהירות, ביסס בימ"ש קמא את המסוכנות הגלומה בהמשך נהיגתו של העורר והורה על פסילתו מלהחזיק ברישיון נהיגה עד לתום ההליכים, או למשך 5 חודשים, המוקדם מבניהם.

הוא עוד ציין כי עברו התעבורתי של המשיב התיישן ומדובר בנהג זהיר שאף מיתנדב במשמר האזרחי (הוצג אישור, נ/3)".

...

בנסיבות אלה, ולאחר שהבאתי בחשבון את מכלול השיקולים שלעיל, אני מקבלת את הבקשה, במובן זה שאני מורה על פסילת רשיון הנהיגה של המשיב עד ליום 29.2.16".

העורר פגע בה ובסופו של דבר הביא למותה.

בימ"ש קמא, לאחר שבחן הנסיבות הקונקרטיות של הבקשה, הגיע למסקנה כי יש להורות על פסילת רישיונו של העורר עד לתום ההליכים או עד ליום 29.2.16 ולא ראיתי לנכון לסטות מקביעתו זו. לא נעלמה מעיניי טענת העורר כי עברו התעבורתי התיישן ומצבה הרפואי של רעייתו, לה נאחל רפואה שלמה, מגביר את הצורך בהמשך נהיגתו של העורר, אך אין בכך כדי שאינטרס ההגנה על שלום הציבור ייסוג.

אשר על כן, הערר נדחה.

הוצג מיסמך המעיד על התנדבותו במשמר האזרחי.

הנאשם קבל אחריות לבצוע העבירה וחש מבוכה ובושה על מעורבות .

מחד מדובר בנאשם נורמאטיבי באופן כללי שאף מבצע היתנדבות בקהילה מאידך מדובר בנאשר אשר כשל פעמיים בנהיגה בשיכרות וכפי שכתב בית המשפט בפסק הדין בעיניין יריב קשה לקבוע כי הוא "נורמאטיבי". העובדה שהנאשם הורשע בעבר בנהיגה בשיכרות ואף גרם לתאונת דרכים, אמורה היתה להתוות עבורו את גבולות המותר והאסור עת ריחף מעל ראשו מאסר מותנה בר הפעלה ולמנוע את ביצוע העבירה דנן.

...

הערעור על פסק הדין נדחה ויפים דברי כב' השופט ג'ובראן לענייננו: "המבקש נתפס כאשר בגופו כמות גדולה במיוחד של אלכוהול, כפי ארבעה מהמותר, והוא אף נכשל בבדיקת המאפיינים שנערכה לו. בנסיבות אלה מקובלת עלי מסקנתו של בית המשפט המחוזי לפיה רק בנס לא הסתיים האירוע באסון ובנפגעים בנפש או ברכוש. עוד יש לציין כי המבקש נתפס בעבר כאשר הוא נוהג בשכרות וכאשר בגופו כמות דומה של אלכוהול לזו שנמצאה במקרה זה. בנסיבות אלה נראה כי המבקש לא הפנים את החומרה במעשיו ולא נרתע מלחזור ולנהוג בשכרות אף לאחר שנתפס והורשע." ברע"פ 5580/06 בריק נ' מדינת ישראל, מיום 6.9.06, הורשע נאשם בנהיגה בשכרות בכמות של 137 מיליגרם אלכוהול ל- 100 מ"ל דם (כמעט פי 3 מהמותר).

לפיכך, אני דנה את הנאשם לעונשים הבאים: תשלום קנס בסך 750 ₪, אשר ישולם ב-3תשלומים חודשיים, החל מיום 15.4.2018.

אני מורה על הפעלת עונש הפסילה למשך 3 חודשים, כפי שנפסק על תנאי ע"י בית משפט לתעבורה בפתח תקוה בתיק 1855-02-12 מיום 29.5.13 לריצוי באופן חופף.

אני מורה על הפעלת עונש המאסר למשך 7 חודשים, כפי שנפסק על תנאי ע"י בית משפט לתעבורה בפתח תקוה בתיק 1855-02-12 מיום 29.5.13 לריצוי באופן חופף.

מטעם ההגנה הוגשו אסופת מסמכים רפואיים בענינו של הנאשם 2 (נ/1), מהם עולה כי סובל מליקויים בריאותיים שונים, לרבות בעיות בתחום ברה"ן, ואף הוכר כנכה הסובל מתסמונת בתר-חבלתית (פוסט טראומה), בעקבות תאונת דרכים שבה היה מעורב במסגרת שירות מילואים.

עוד הוצג אישור (נ/2) על התנדבותו של הנאשם 2 במשמר האזרחי.

...

שירות המבחן ממליץ על הטלת "ענישה מוחשית שתוסיף ותבהיר לו את חומרת העבירה שביצע" בסופו של דבר המליץ שירות המבחן להטיל עונש מסוג של"צ, והתחיבות להימנע מעבירה.

בהיות הנאשם צעיר, ללא עבר פלילי, כאשר לדעת שירות המבחן העבירה בוצעה עקב מחויבותו לאביו, התלבט שירות המבחן בשאלת ההמלצה בענין הרשעתו בדין, אך בסופו של דבר ציין, כי 'נוטה להמליץ' על ביטול הרשעתו, במטרה שלא לפגוע באפשרות תעסוקה עתידיות.

בקביעת גובה העיצום הכספי שיוטל על כל אחד מהנאשמים, ילקח בחשבון מחד, אופי העבירות, שמטרתן השגת רווח כספי קל על חשבון הציבור ואף גורמות לבזבוז משאבי ציבור; כן תלקח בחשבון הצעת ההגנה לאזן את רכיבי הענישה בהטלת עיצום כספי משמעותי, וזאת לאור אי כשירותו של נאשם 2 לריצוי מאסר בדרך של עבודות שירות או אף עבודות של"צ, מה שהביא, בסופו של דבר, גם לאי הטלת עונש לריצוי בעבודות שירות על נאשם 1.

הובהר בפסיקה כי דינו של שוטר לעניין זה כדינו של חייל, כך נקבע בע"א 5164/91 - מדינת ישראל נ' צחי עזרא, (1994) - "הינה כי כן, כשם שסעיף 6(א) לחוק אחריות המדינה חל על חייל אשר נפגע בתאונת דרכים בנסעו ברכב שהמדינה בעליו בעת ועקב מילוי תפקידו, כך הוא חל על שוטר אשר נפגע בתאונה כאמור בעת ועקב מילוי תפקידו. אותה הוראה בחוק הנכים החלה על חייל נכה מן הראוי שתחול על שוטר נכה וכשם שלגבי הראשון לא תחול חובת פיצוי על המדינה על פי האמור בסעיף 6(א), כך היא לא תחול לגבי האחרון" (וכן ראו לעניין מיתנדב במשמר האזרחי -ת"א (ירושלים) 8871-09 - שולמית כהן נ' מדינת ישראל, (2011) ולעניין עובדי שירות הביטחון תא (ראשון-לציון) 5233/02 - ברוך אלקובי נ' ענבל חברה לביטוח בעמ, (2003)) נשאלת השאלה האם יש להחיל בנסיבות הנידון, בהן עסקינן בתאונה מעורבת בו נפגע שוטר מרכב מדינה ומרכב אזרחי, את הוראת סע' 3 (ב) לחוק הפלת"ד שעניינה חלוקה בין הרכבים המעורבים בתאונה, ובלשונה – "(ב) נפגע אדם מחוץ לכלי הרכב בתאונת דרכים שבה היו מעורבים מספר כלי רכב, יהיו הנוהגים חייבים כלפיו יחד ולחוד; בינם לבין עצמם ישאו בנטל החיוב בחלקים שוים. לענין חלוקת החבות בין הנוהגים לפי סעיף קטן זה, רואים כלי רכב כמעורב בתאונת דרכים אם בעת התאונה היה מגע בינו לבין כלי רכב אחר או בינו לבין הנפגע" בה בשעה שהמדינה טוענת כי אין כל תחולה לסע' זה נוכח הפטור מחבות ואחריות שמקנה לה החוק, כמפורט בסע' 22 (ב) לחוק הפלת"ד, טוענים הנתבעים כי אין כל הוראת חוק הפוטרת את המדינה מהשתתפות בחבות לפי סע' 3 ב לחוק הפלת"ד. לטענת הנתבעים סע' 22 (ב) לחוק הפלת"ד פוטר את המדינה מאחריות כלפי נפגעים אך אין הוא פוטר אותם מחלוקת חבות בין מבטחים לפי סע' 3 (ב) לחוק הפלת"ד המהוה הסדר ספציפי.

..נשמט היסוד לתביעת השיפוי של הנתבעים כלפי המדינה" פסק הדין בעיניין רפאל ניתן אומנם קודם לחיקוקו של חוק הפלת"ד ואולם דומה כי הראציונאל שנקבע בו יפה אף לעניינו ועיקרו - מקום בו לא מתקיימת החבות הבסיסית דינה של טענת ההישתתפות והחלוקה בחבות להדחות על הסף, והגיונם של דברים בצדם – אם כאשר שוטר נפגע מרכב של המדינה אין בכך לחייב המדינה בפיצויו ע"פ חוק הפלת"ד מדוע שיחול חיוב כזה כאשר השוטר נפגע ע"י רכב המדינה ורכב אזרחי כאחד ? סע' 3 (ב) לחוק הפלת"ד יש בו כמובן לחייב את המדינה כאשר רכב של המדינה היה מעורב בתאונה עם רכב אזרחי והנפגע הוא אזרח שאינו חייל או שוטר, ואולם הוראת סע' 22 לחוק הפלת"ד מאיינת את הפעלת סע' 3 (ב) כאשר הנפגע הוא חייל או שוטר.

...

כך מצאנו לעניין זה, כדוגמה, בדבריו של י. אנגלרד בספרו פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, מהדורה רביעית, עמ' 257 – "עוד לפני תיקון סע' 22 לחוק הפיצויים, שנעשה אגב תיקון חוק אחריות המדינה בשנת תשמ"ט, פסק בית המשפט העליון בפרשת מדינת ישראל נ. מזרחי, כי חסינות המדינה לפי סע' 6 ו – 7 לחוק אחריות המדינה הנזכר, חלה לטובתה הן כאחראית לתאונה והן כמבטחת. הלכה זו נתאשרה על ידי סע' 22 (ב) לחוק הפיצויים המתוקן. נמצא כי חייל שנפגע בתאונת דרכים עקב שירותו הצבאי- הן כנוהג והן כצד שלישי – אינו זכאי לקבל מהמדינה פיצויים במסגרת חוק הפיצויים..." (הדגשה שלי – צ.ו) פסק דין נוסף הדן במקרה הקרוב למקרה שלפנינו הוא פסק דינה של כב' הש' הדסה בן עתו בעניין ת"א 2040/84 (ת"א) מדינת ישראל נ. קרנית (1990), אשר עסק בחייל שחצה את הכביש לעבר רכב צבאי ונפגע מרכב אזרחי שפגע ברכב הצבאי, המדינה הגישה תביעת שיפוי כנגד קרנית ואילו קרנית טענה כי עסקינן בתאונה מעורבת לפיכך על המדינה לחלוק עמה את הפיצוי וזאת בשל מעורבותו של רכב צבאי בתאונה.

בית המשפט דחה את הטענה והבהיר – "...לעניננו חשוב סעיף 6(א) לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה) שזה לשונו: "אין המדינה אחראית בנזיקין על חבלה שנחבל אדם... שנגרמו לו בתקופת שירותו הצבאי עקב שירותו הצבאי?" התוצאה היא, שהואיל והחייל נפגע תוך כדי ועקב שירותו אין המדינה אחראית לא בנזיקין ולא על-פי חוק הפיצויים ולא על-פי פקודת ביטוח רכב מנועי.

כך בסע' 3 (ג) לחוק הפלת"ד הובהר כי בתאונה שמעורבים בה אופנוע ורכב אחר תשלם המבטחת של הרכב האחר 75% מנזקו של הנפגע, ובלשונו – " (ג) אירעה תאונת דרכים שבה היו מעורבים אופנוע אחד או יותר ורכב אחר אחד או יותר שאינו אופנוע, ישלמו המבטחים של הרכב האחר למבטחים של האופנוע, 75% מהפיצויים על נזקי גוף שהמבטחים של האופנוע חייבים בתשלומם עקב התאונה, למעט חבות לפי סעיף קטן (ב); המבטחים של הרכב האחר יהיו חייבים יחד ולחוד כלפי המבטחים של האופנוע, ובינם לבין עצמם יישאו בנטל החיוב בחלקים שווים; לעניין חלוקת החבות בין הנוהגים לפי סעיף קטן זה, יחולו הוראות הסיפה של סעיף קטן (ב)..." וכך גם הוראת סעיף 2 (א) לצו פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (הסדרים לחלוקת נטל הפיצויים בין המבטחים), התשס"א-2001 (להלן – צו הפיצויים) נסובה על המבטחים - "(א) אירעה תאונת דרכים שבה היו מעורבים רכב כבד אחד או יותר ורכב קל אחד או יותר, ישלמו המבטחים של הרכב הכבד למבטחים של הרכב הקל 50 אחוזים מן הפיצויים על נזקי גוף כמשמעותם בחוק, שהמבטחים של הרכב הקל חייבים בתשלומם עקב התאונה, למעט חבות לפי סעיף קטן (ב) או לפי סעיף 3(ב) לחוק; המבטחים של הרכב הכבד יהיו חייבים יחד ולחוד כלפי המבטחים של הרכב הקל ובינם לבין עצמם יישאו בנטל החיוב בחלקים שווים"(הדגשה שלי – צ.ו) בית המשפט בעניין הפול הבהיר כי אין בהוראת סעיף 22(ב) לחוק הפלת"ד בכדי לאיין את חיוב המדינה בהשתתפות ע"פ הוראת סע' 3 (ג) לחוק הפלת"ד שכן סע' 3 (ג) מתייחס לחבותה כמבטחת, ובלשונו של בית המשפט – "במקרה שבפניי אחריותה של המדינה להשיב 50% מן הפיצויים שעשויה הייתה הנתבעת לשלם מכוח חוק הפיצויים, נובעת מהיותה "מעין" מבטחת של רכב נוסף שהיה מעורב בתאונה, הא ותו לא. חובתה זו עומדת לעצמה מבלי קשר לזהות הנפגע באופנוע" – (הדגשה שלי – צ.ו; סע' 25 לפסק הדין) ראשית אומר כי אינני מסכים עם מסקנת בית המשפט המחוזי בעניין הפול ולסברתי הפטור שחל על המדינה מכח סע' 22 (ב) לחוק הפלת"ד חל הן בכובעה כ"משתמשת" ברכב ומזיקה והן כובעה "כמבטחת" או "מעין מבטחת", וכפי שמצאנו בדבריו של אנגלרד בספרו שהובאו לעיל– "חסינות המדינה לפי סע' 6 ו – 7 לחוק האחריות הנזכר חלה לטובתה הן כאחראית לתאונה והן כמבטחת. הלכה זו נתאשרה ע"י סע' 22 (ב) לחוק הפיצויים המתוקן" (הדגשה שלי – צ.ו; שם, עמ' 257 בפיסקה 256).