תאונות עבודה בתיקון מכונות: חובות בטיחות

בסיכום מטר"ם נכתב "אתמול בערב נחתך מסכין בבסיס אצבע 3 יד שמאל (אספקט פלמרי). הארוע קרה בזמן עבודתו - תאונת עבודה... בבדיקה יש הפרעה בתחושה...". לאחר כשלושה שבועות עבר התובע ניתוח בידו בשל חשד לחתך בעצב UDN, שהיה עם קרע חלקי.

כן אעיר כי נוכח התרשלות הנתבעת והפרת הוראות חקוקות, כפי שיפורט להלן, סבורה אני כי קיים קושי לשמוע מפיה את הטענה כי הסיכון אשר היתממש נימנה עם "הסיכונים הטבעיים של המיקצוע בו בחר התובע" וכי כפועל יוצא אין להטיל עליה כל אחריות; ובכל הנוגע להיעדר הדרכת בטיחות, עליה אעמוד להלן, אציין כי בפסיקה הובהר לעניין זה כי "מחוקק המשנה ראה חשיבות ביידוע העובד בדבר הסיכונים שהוא חשוף אליהם ובהדרכתו כיצד להמנע מהם, ויש בכך להוות אינדיקאציה לכך שמחוקק המשנה לא סבר כי המנעות מחובות אלו הנה בגדר 'סיכון סביר" (עניין יצחק, 81).

בעניינינו, לא חלקה הנתבעת על טענת התובע כי המברג ממנו ניפצע בתאונה הראשונה היה חד או כי בתוך שלדת מכונת הכביסה היה חפץ חד שפגע בידו בתאונה השניה, לא חלקה על טענת התובע כי הוא נידרש במסגרת עבודתו ל"טפול בעצמים חדים", ואין בפיה טענה כי הוראות תקנות הבטיחות - ציוד מגן אינן חלות עליה, אלא טענה היא בכלליות, ללא פירוט ומבלי להתייחס להוראות הנזכרות כי "אין חובה בדין על עטיית כפפות לטכנאים המגיעים לתקן מוצרי חשמל בבית". משנטענה הטענה בסתמיות, וללא כל היתמודדות עם הוראות התקנות בעיניין, וכן נטענה היא באופן כוללני מבלי כל הבחנה בין פעולות שונות אותן נדרשים טכנאים לבצע בבית לקוחות (האם לטענת הנתבעת אין אף פעולה אותה ניתן וצריך לבצע בבית הלקוח עם כפפות?) קיים קושי לקבל את הטענה.

...

הנתבעת הוסיפה כי מדובר בעניין שבמומחיות, וגם אם כפות המאזניים נותרו מעוינות בשאלה זו, יש לדחות את התביעה.

באותו מקרה דובר בעובד שנפגע בראשו מחפץ מבלי שסופקה לו קסדת מגן), ודומני כי די באותן נסיבות ברורות של האירועים דנן ובעדותו של התובע (ויוזכר כי בסיפה לעדותו ציין גם מנהל הנתבעת כי ייתכן וכפפת ברזל היתה מונעת את הפגיעה, עמוד 19 שורות 14-16 לפרוטוקול), כדי להוביל למסקנה כי במאזן ההסתברויות האפשרות שלוּ היה התובע עוטה כפפות לא היה נגרם לו נזק או שנזקו היה קטן יותר, עולה על האפשרות ההפוכה.

נוכח כל המתואר לעיל, סבורה אני כי הנתבעת לא הרימה נטל זה. מכל הטעמים אשר פורטו לעיל המסקנה היא כי הוכחה חבותה של הנתבעת בנזיקין, וכי ביצעה היא עוולות של רשלנות ושל הפרת חובת חקוקה כלפי התובע.

מבוא והצדדים להליך בפניי תביעת עיזבון המנוח, יליד 1989, שהוגשה על פי פקודת הנזיקין בגין תאונת עבודה שארעה למנוח ביום 10.9.09 שבעקבותיה, למרבה הצער, נפטר המנוח.

התובעים טוענים כי התאונה ארעה בעקבות התרשלותה של הנתבעת 1 לפי פקודת הנזיקין והפרת חובותיה החקוקות לפי פקודת הבטיחות בעבודה, התקנות שהוצאו מכוחה, וחיקוקים נוספים שמטרתם להגן על בטיחות העובדים, ועל כן היא אחראית לתשלום נזקיהם.

באותו מקרה ביהמ"ש, בדחותו את הטענה לאחריותה של המעבידה להתרחשות התאונה, קבע את הדברים הבאים, היפים לענייננו: " בנסיבות הענין ברי הדבר שרק רתימתה הפיזית של המלגזה בסוגר ובריח או הפקדת שומר עליה היה בהם כדי למנוע מהמערער את האפשרות ליטול המלגזה ולהסיעה להנאתו. רק נקיטה בדרך מעין זו יכולה היתה לחסום בפני המערער את האפשרות לנהוג במלגזה, אלא שלדעתנו לא רק שהמשיבים לא צריכים היו לצפות שבחור בן גילו של המערער יתעלם מהאזהרות שהושמעו בפניו לבל יסע במלגזה, ינצל את העובדה שהוא מצוי בתחומי המפעל, לצורך עבודה שאינה קשורה אליה, ינטוש את מקום עבודתו וחרף כל האיסורים אודותיהם ידע ושמע יתפתה אחר יצרו, ינצל את העובדה שאולי שהוּ במפעל מעט אנשים, במהלך משמרת הלילה, ויפנה ליטול את המלגזה מנקודת הטענת החשמל שם היא חנתה וינהג בה ועוד מחוץ לתחום המפעל, שם היתהפך. יש להניח כי במפעל יש מתקנים וכלים נוספים ששימוש לא מושכל בהם עשוי לגרום נזק אך לא נראה כי על המשיבים לצפות היתנהגות מעין זה אותה גילה המערער ושעל מנת למנוע עשיית שימוש כזה, יחוייבו לירתום ולקשור כל מכונה, כלי או מכשיר המצוי במפעל, שמא מאן דהוא יתפתה לעשות בהם שימוש כלשהוא שלא לצרכי העבודה או להפעילם. גם אם אמצעי כזה יכול היה למנוע מהמערער את האפשרות הטכנית ליטול המלגזה ולהסיעה לא היתה מוטלת על המשיבה החובה הנורמאטיבית בתחום המשפטי לעשות כך". רשלנות תורמת ההלכה היא כי רמת הזהירות הנדרשת מעובד במהלך עבודתו איננה מגיעה לרמה של זו הנדרשת ממעביד, ואין מקפידים עם העובד (ראו: ע"א 617/80 מכלוף גבאי נ' תע"ל, פ"ד לו(3) 337; ע"א 701/77 רשות הנמלים בישראל נ' מספי עזרא, פ"ד לג(1) 737).

ברי כי כל טענת הגנה או סייג שיש למבטחת כלפי המבוטחת כוחה יפה גם ביחס לתובעים, שממילא לא פירטו טענותיהם בעיניין זה בכתב התביעה המתוקן, לא הגישו כתב תשובה לכתב ההגנה של הנתבעת 2 וחלק ניכר מטענותיהם בסיכומיהם (במישור העובדתי של הטענות המשפטיות) הנן בגדר הרחבת חזית אסורה.

...

לעניין ההתיישנות - מקובלת עלי עמדתם של התובעים והנתבעת 1 כי חל בענייננו סעיף 69 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א - 1981, וכי מדובר בעילת תביעה עצמאית וישירה שקמה לתובעים רק עם מתן צו הפירוק כנגד הנתבעת 1 ביום 9.5.17.

מהמקובץ עולה כי התביעה נדחית ביחס לשתי הנתבעות.

סוף דבר התביעה נדחית.

עוד טען כי הנתבעת 1 התרשלה כלפיו באלה: העסיקה אותו במקום עבודה מסוכן; לא מנעה את פגיעתו ופציעתו; הורתה לו לעבוד במקום ביודעה כי אינו ראוי לעבודה בטוחה; לא הזהירה אותו מפני הסכנה; לא הדריכה אותו כלל או כנדרש בעת קבלתו לעבודה; לא סיפקה לו דוחפן לשם ביצוע עבודתו; לא פיקחה כלל על הנעשה במקום; לא העסיקה אנשי בטיחות או פקוח כדי למנוע את התאונה; לא עשתה מאום בכדי למנוע את התאונה; הפרה חובות חקוקות ובתוכן הוראות הבטיחות בעבודה והתקנות שמכוחה; לא נהגה כפי שמעביד סביר היה נוהג בנסיבות העניין.

הנתבעות מצדן טענו במסגרת כתב ההגנה המתוקן כי התובע הודרך על השמוש במכונה והיה מודע למאפייניה ואופן עבודה בטוח ובטיחותי עימה (ראה סעיף 7 לכתב ההגנה המתוקן).

בע"א 1008/93 מנשה עזרא נ' הרצל עזרא, ניתן ביום 6.12.94, דובר בתאונת עבודה שבה נפגע המערער בעת עבודה ליד מכונה לחיתוך שיש שלא היתה מוגדרת לבטח.

...

יחד עם זאת, אני סבורה כי ככל שבסופו של יום התובע יעבור קטיעה של הגפה, הוא יצטרך לרכוש אביזרים מתאימים כלשהם בדירה בה הוא חי היום או בכל דירה אחרת שבה יתגורר בעתיד.

מקובלת עליי טענת הנתבעות כי לא הוכח בראיות כי התובע נשא בעלותן של ההוצאות הנוספות שאינן רפואיות.

סוף דבר ראיתי לחייב את הנתבעות ביחד ולחוד בפיצוי התובע, לאחר ניכוי אשם תורם.

בעקבות זאת, הוגש כנגד הנאשמים כתב אישום בגין העבירות הבאות: שימוש במכונת הרמה לא תקינה – עבירה לפי סעיפים 80 , 191 ו- 225 לפקודת הבטיחות בעבודה.

המאשימה הדגישה כי בשנים האחרונות אנו עדים לתופעה מצערת של ריבוי תאונות עבודה בהן עובדים מקפחים את חייהם, וכי תאונות אלה לא נגרמות בשל רשלנות, כי אם בשל רצון המעסיק לחסוך בזמן או במשאבים.

לבסוף שבו הנאשמים פעם נוספת על בקשתם לביטול ההרשעה, ועל הנימוקים שכבר נטענו בעבר בהקשר זה. דיון והכרעה סימן א'1 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן - חוק העונשין), התשל"ז-1977 עוסק בהבניית שיקול הדעת השפוטי בענישה, כפי שתוקן במסגרת תיקון מס' 113 לחוק העונשין.

באשר לנסיבות הקשורות בבצוע העבירות, בהתאם להוראת סעיף 40ט לחוק – כפי שצוין לעיל, אי הקפדה יתרה על קיומן של החובות המנויות על המעסיק בדיני הבטיחות בעבודה עלול להביא לפגיעה חמורה בשלמות גופם וחייהם של העובדים, ומשכך, לא ניתן להקל ראש עם הסיכון החמור שעלול היה להיתממש בעניינינו.

...

לאחר שניתנה הכרעת הדין, הגישו הנאשמים בקשה לביטול ההרשעה, ואף זו נדחתה, בהחלטה מיום 18.12.22, מהטעמים המפורטים בה. בדיון שהתקיים לפני ביום 1.2.23, טענו הצדדים לעונש.

אין בידי לקבל את טענת הנאשמים כי הנאשם 2 הורשע בעבירה אחת בלבד.

בסעיף 126 להכרעת הדין, אליו הפנו הנאשמים, אף נקבע מפורשות כי "אני מרשיעה את הנאשמים בעבירות שיוחסו להם בכתב האישום" (בלשון רבים), וביחס לנאשם 2 נקבע כי הוא הפר את חובת הפיקוח ולא נקט באמצעים סבירים כדי למנוע את ביצוע כל אחת מהעבירות בהן הורשעה הנאשמת 1, לפי סעיף 222 לפקודת הבטיחות.

בשקילת כל אלה, סבורני כי במקרה שלפני תוגשם תכלית הענישה כך שביחס לנאשמת 1 יושת קנס בשיעור של 40% מגובה הקנס המרבי, וביחס לנאשם 2 יושת קנס בשיעור של 20% מגובה הקנס המרבי.

הנתבע אחראי לכך שלא היה מעקה בטיחות ושלא נקשר על אף שמדובר בעבודה בגובה, הוא זה שהורה לתובע לנסות לתקן את המכונה, והוא גם זה שאחראי לכך שלא קיים ביטוח חבות מעבידים שיכסה את ניזקי התאונה שבנידון והוא גם זה שאחראי לכך שאין לחברה שום יכולת כלכלית לפרוע חובותיה, הוא זה שרוקן אותה מכל נכסיה.

באשר להוצאות רפואיות, הרי שהתאונה בה נפגע התובע הוכרה כתאונת עבודה ולכן כל הוצאות התובע אמורות היו להיות מכוסות על ידי המל"ל. עם זאת, ברי כי למי שנפסק פרק זמן של כימעט שנת אי כושר מלא, ועוד חצי שנה של אי כושר חלקי יש להניח כי נזקק לעזרה (גם אם עלותה של עזרה בתחומי הרשות פחות מזו שבישראל), כמו גם להוצאות נסיעה מוגברות לצורך קבלת כל הטיפולים הרפואיים ולכן אני פוסקת לתובע פיצוי על דרך האומנדא בסך של 30,000 ₪ לעבר ולעתיד.

...

שכרו של התובע במועד התאונה, צמוד להיום עומד על כ- 6,250 ₪ ולכן אני קובעת לתובע פיצוי בגין ראש נזק זה בסך של 382,500 ₪, ובצירוף הפסדי פנסיה וזכויות סוציאליות בסך של 48,000 ₪ (במעוגל).

לסיכום, כלל נזקי התובע מוערכים, במעוגל, בסך של 800,500 ₪ ניכויי מל"ל הנתבע הגיש חוות דעת אקטוארית, בה שוערכו תגמולי המל"ל אותם קיבל ויקבל התובע בסך כולל של 474,907 אותם יש לנכות מסכום הפיצוי לו זכאי התובע.

לסיכום: הנתבעים ישלמו לתובע, ביחד ולחוד, סך של 325,593 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור של 23.4% והוצאות משפט בסך 15,000 ₪ (הסכום מגלם את כל ההוצאות, לרבות שכ"ט שני המומחים הרפואיים ואגרות בית משפט).