תאונה של עובד במהלך "סידורים" בפסק הזמן מהעבודה

בית דין איזורי לעבודה בבאר שבע ב"ל 22466-03-15 06 יולי 2016 לפני: כבוד השופט יוסף יוספי התובע: מיכאל וינוקור, (ת.ז.-314108341) הנתבע: המוסד לביטוח לאומי ע"י ב"כ: עו"ד נעמה נווה פסק דין

מעסיקו של התובע ציין כי התובע יצא לסידורים אישיים מבלי שקבל רשות לכך, ומבלי שהחתים כרטיס, הגם שהיה מחוייב להחתים כרטיס בכל יציאה ממקום העבודה.

הינה כי כן, גרסתו הראשונית של התובע, אותה מסר למעסיקו בזמן אמת, היתה כי התאונה התרחשה בעת ביצוע סידור אישי.

לטענת התובע "הייתי בטוח שקיימת סבירות גבוהה שמדובר בתאונת עבודה, אך משיקולים מעשיים בחרתי במסלול של תאונת דרכים רגילה ולא תאונת עבודה. החלטתי נבעה מכך ...אני לא סברתי כי נגרם לגוף שלי נזק רציני ונוכח העובדה כי אני זכאי לתשלום דמי מחלה בשווי של 100% שכר העבודה מיום המחלה הראשון וזאת לעומת 75% בלבד במקרה תשלום דמי פגיעה...לפיכך לא היה לי שום אינטרס כלכלי לטעון בפני המעסיק ובבית החולים ברזילי כי מדובר בתאונת עבודה. בנוסף, אילו הייתי טוען בפני המעסיק כי מדובר בתאונת עבודה, הוא במקום לשלם לי דמי מחלה בסוף חודש אוגוסט היה מפנה אותי למוסד לביטוח לאומי, ותהליך הטיפול בתביעה למוסד לביטוח לאומי עלול היה להימשך זמן רב מאוד. אני כבר לא מדבר על כך שהדבר היה פוגע בכל מיני מדדים בנושא בטיחות במקום העבודה של המעסיק בהיותו חברת היי-טק בינלאומית". כך טען התובע בתצהירו, ועל הסבר זה חזר גם בסיכומיו, שם הפנה אל הדברים שמסר לחוקר המוסד בהאי לישנא: "בברזילי שאלו אותי אם זו תאונת עבודה או דרכים. אני הסברתי להם שזה קרה במקום העבודה, אך ביקשתי מהם שיציינו שזו תאונת דרכים כי לא חשבתי שיש לי פגיעה חמורה. ואם אני אציין שזו תאונת עבודה, המעסיק ישלם לי רק 75% מהשכר לעומת 100% מהיום הראשון לפי הסכם חוזה אישי שלי בעבודה". בנוסף, טען התובע בסיכומיו את יתר הטענות שהופיעו בתצהירו בנושא זה. אין לקבל גירסה זו של התובע, ויש להעדיף את הדברים שמסר למעסיקו בזמן אמת, התואמים את הדברים שמסר בחדר המיון באותו יום.

...

מכל האמור לעיל עולה, כי התובע יצא ממקום עבודתו לשם ביצוע סידור אישי, ואז נפגע.

מכל האמור לעיל עולה, כי התובע יצא ממקום עבודתו לשם ביצוע סידור אישי ואז נפגע, ולפיכך אין עסקינן בפגיעה בעבודה.

אחרית דבר לאור כל האמור לעיל, נדחית התובענה.

בית משפט השלום באשדוד ת"א 6124-05-13 הרשגורין ואח' נ' הראל חברה לביטוח בע"מ ואח' בפני כב' סגן הנשיאה, השופט גיל **** תובעים 1. ולדימיר הרשגורין - התביעה הופסקה 2. בוריס גוזמן 3. גנאדי אגנבורג נתבעות 1. הראל חברה לביטוח בע"מ 2. קרנית-קרן לפצוי נפגעי תאונת דרכים פסק דין

התובעים 2 ו-3 (להלן: התובעים) נפגעו בתאונת דרכים שארעה ביום 14.2.11 בבוקר, עת נסעו ברכב בו נהג התובע 1 (להלן – ולדימיר, נהג הרכב) בדרכם למקום העבודה.

השאלה שבמחלוקת – האם מדובר בהסעה בשכר המחלוקת הנדרשת להכרעה נוגעת לשאלת קיומו של כסוי בטוחי לפגיעתם של התובעים בתאונה על ידי הנתבעת 1, מבטחת הרכב.

ולדימיר עצמו העדיף שלא להשתמש בהסעה כי אם היו לו סידורים באמצע היום יכול היה להשתמש ברכבו וגם לצאת מהעבודה לפני הזמן ברכבו.

...

לסיכום, מן הראיות לא עולה כי הסעתם של הנוסעים נעשתה למטרות רווח או כי מדובר היה בעסק של הסעות ובכל מקרה לא הוכח שילובם של שני תנאים אלו.

לפיכך, טענת חברת הביטוח להעדר כיסוי ביטוחי, נדחית.

בית הדין האיזורי לעבודה באר שבע ב"ל 48673-09-19 17 אוקטובר 2021 לפני: כב' השופט יוחנן כהן נציגת ציבור (עובדים) – גב' רחל מצרי-לבני נציג ציבור (מעסיקים) – מר יוסף פרלוביץ התובע: אייל מקיס ע"י ב"כ: עו"ד שמואל כץ הנתבע: המוסד לביטוח לאומי ע"י ב"כ: עו"ד נעמה נוה פסק דין

התאונה ארעה בעת עליית התובע במדריגות הבניין בדרכו למשרד.

על פי ההלכה הפסוקה, הרחבת המושג "תאונת עבודה" והחלתו על הליכה או נסיעה של עובד ממעונו אל מקום עבודתו או ממקום עבודתו למעונו – יסודה בהנחה שעובד שיוצא מביתו, שם פעמיו אל מקום עבודתו, בדרך מקובלת ובלא סטייה של ממש, והכל בפרמטרים של סבירות ומידתיות.

למעלה מכך, אף אם נתייחס לתובע כעובד שכיר, חובת ההוכחה בדבר היות הארוע "תאונת עבודה" מוטלת עליו, ולכן הוא נידרש להוכיח כי תכלית הסידורים שביצע בטרם הגעתו למשרד באותו היום (26.8.18), לא היתה למימוש צרכים פרטיים אלא לצרכים שקשורים לעבודתו, אולם התובע לא הניח כל ראיה התומכת בגירסתו.

עוד נציין כי קיים פער זמנים ארוך בין יציאתו של התובע מהבית (07:55) ועד להגעתו לבניין המשרדים (09:00 לערך), ולפיכך אין מדובר בסטייה קלה הנתנת לריפוי אלא עסקינן בהפסקה של ממש אשר ניתקה את הקשר הסיבתי.

...

טענות הנתבע הנתבע מכחיש את טענות התובע, וגורס כי דין התביעה להידחות משאינה מגלה עילה.

הנה כי כן, התובע לא הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו, ומסקנתנו היא כי הסידורים שבוצעו באותו הבוקר (אשר מהותם לא הוכחה), היתה הפסקה של ממש ואין המדובר בסטייה מהדרך אשר ניתנת לריפוי בחזרה למסלול הרגיל.

לאור כל האמור לעיל, ובבחינת השאלות אשר עמדו במחלוקת בתיק זה, לא הוכיח התובע כי התאונה שאירעה לו הינה בבחינת תאונת עבודה.

היות וכך – התביעה נדחית.

בית הדין האיזורי לעבודה תל אביב ב"ל 46031-02-21 27 דצמבר 2022 לפני: כב' השופטת אסנת רובוביץ - ברכש נציג ציבור (עובדים) גב' הלן הרמור התובע מאיר מסיקה ע"י ב"כ: עו"ד אבי רביב הנתבעים 1. המוסד לביטוח לאומי ע"י ב"כ: עו"ד אליאור עמר פסק דין

מנגד לטענת הנתבע, תאונת הדרכים בה היה מעורב התובע התרחשה עת ערך האחרון סידורים אישיים שאינם חלק מעבודתו ואינם תוך כדי ועקב עבודתו.

בדב"ע (ארצי) לב/0-91 עמרם מדינה – המוסד לביטוח לאומי, [פורסם בנבו] פד"ע ד' 3 (11.9.72) נקבע כי: "את טענת בא-כוח המערער כי יש למוד את הסטיה, אם סטיה של ממש היא, לפי היחס שבין אורך הדרך ומידת הסטיה ממנה (סעיף 3 שבחלק I דלעיל), אין לקבל במלואה ואין לדחות במלואה. אותו יחס מרחקים יכול וישקול, אך לא יקבע. ייתכן מקרה שבו אף סטיה של קלומטר אחד מדרך שאורכה 10 ק"מ לא תהא סטיה של ממש, עת סוטים לבית-המלאכה הקרוב ביותר על-מנת לתקן תקר בצמיג, וייתכן מקרה שבו סטיה של חצי קלומטר מהדרך שאורכה 20 ק"מ תהא סטיה של ממש, עת סוטים לבית-מלאכה על-מנת להזמין רהיט לבית. בקביעת השאלה אם הסטיה היתה 'סטיה של ממש', יכול ותובא, איפוא, בחשבון מידת הסטיה יחסית לדרך, אך תמיד תשקול מהות הסטיה ומטרתה". יפים לעניינו דברי בית הדין הארצי בתיק עב"ל 32733-09-13 מלל נ' יהודית כהן מיום 17.7.14, בו נפסק כמצוטט: "משנדרש בית הדין לשאלה האם סטיה של 1 ק"מ עד למקום התאונה, עת נסע העובד לכיוון בית חברו, מהוה סטיה של ממש אם לאו, קבע בית הדין כי מדובר בסטיה של ממש, שכן "במקרה שלנו לא הוכח קשר בין הסעת העובד ובין עבודתו של המערער, שיצדיק לראות בתאונה תאונה הקשורה בעבודה...גם בית המשפט העליון קבע בסוגיה דומה, בקשר לסעיף 1א' לחוק הנכים (תגמולים ושקום), תשי"ט – 1951 [נוסח משולב], כי "סטייה של ממש" היא פונקציה של זמן, מרחק ומטרה או מניע.

מנגד, עיון בתצהירו של התובע ( ר' סעיף 6 לתצהירו) וביומנו של התובע שצורף לתצהירו ( נספח 4) מעלה כי ביום 3.7.19, 4 ימים לפני מועד התאונה, התובע קיים פגישה רשמית ב"חוד ומתכות" משכך לא ברור מדוע התובע נידרש לבצע פגישה עם מעסיק זה במועד כה סמוך .

מעבר לאמור, שוכנענו כי הנסיעה של התובע לקחת את אחותו מבית העלמין היא למעשה נסיעה בעלת מטרה נפרדת כפי שנפסק בעב"ל 39853-12-15 איילת מזרחי נ' המל"ל (5.2.18) שם נפסק: "חשיבותו של מבחן זה היא בעיקר במקרים בהם בנסיעה ( או בהליכה) בדרך המקובלת, היה מעורב יעד נוסף אליו הגיע העובד או אליו תיכנן העובד להגיע. במקרים שכאלה מבחן המטרה מסייע לבחון האם עסקינן ב"נסיעה" ( או הליכה) אחת מהמעון לעבודה ( או להיפך)) שחלה בה "סטיה" או הפסקה" או שמא מדובר בשתי ניסעות: מהמעון ליד האחר ולאחר מכן מהיעד האחר למעון ( או מהעבודה ליעד אחר ולאחר מכן מהיעד האחר למעון).

...

שוכנענו כי סטית התובע מ"הדרך המקובלת" והורדת אחות התובע לבית קברות המרוחק מספר קילומטרים ממקום המפגש הבא של התובע, ניתקה את התאונה שבה היתה מעורבת מההקשר של העבודה, ולכן לא מוצדק לראותה כתאונה שהיא תוצאה של העבודה.

עוד שוכנענו כי נסיעת התובע לצורך הבאת אחותו לבית קברות לא היתה "למטרה הכרוכה במילוי חובותיו של המבוטח כלפי מעבידו, ..." ומשבמועד התאונה התובע טרם הספיק "לתקן" את הסטיה מהדרך המקובלת בדרך של חזרה לתוואי של הדרך המקובלת, הרי שאין היא חוסה תחת ההרחבה של סעיף 80(1) לחוק.

אשר על כן אין מנוס אלא לדחות את התביעה.

הגב' תמוז מציינת – "אשרתי לעידן לצאת לקחת את אישתו לבדיקת קורונה ולחזור מיד לאחר מכן, ובזמן שייעדר החלפתי אותו בקבוצה בה היה אמור להיות. לאחר זמן מה עידן היתקשר אלי ועידכן כי לא יגיע לעבודה משום שבדרכו חזרה אל העבודה הוא ניתקל במפגע ואיבד שליטה על הקורקינט ויעדכן אותי בהמשך" (סעיפים 3-5 לתצהיר העדה).

בפסק הדין הובהר כי "הרחבת ההגנה מפני פגיעות בדרך לעבודה ובחזרה ממנה נעשתה במיגבלות מסוימות ובתנאים מסוימים ולפיכך, הרחבת ההגנה אינה חלה בכל מקרה ובכל עת"; וכן כי "כפועל יוצא מהמגבלה האמורה – מיגבלת מקטע הדרך המסוים, מי שיצא לעבודה מנקודת מוצא אחרת שאינה 'המעון' או מי שיצא מהעבודה ליעד אחר שאינו 'המעון', אינם באים בגדרה של ההגנה הקבועה בסעיף 80(1) לחוק". עוד הוסבר בפסק הדין בעיניין איילת מזרחי כי בחינת השאלה אם המבוטח היה במקטע הדרך עליו חל החוק – "...נעשית לא רק לפי המסלול הפיסי של הדרך (התווי), אלא גם בשים לב למטרה ולתכלית הנסיעה (או ההליכה) בדרך. קרי, האם מטרת היציאה לדרך היתה כדי להגיע מן המעון לעבודה או מן העבודה למעון. ככל שמטרת העובד ביציאתו לדרך היתה מטרה עצמאית ונפרדת העומדת בפני עצמה, הרי שהעובד לא יחשב כמי שהיה במקטע הדרך המכוסה בחוק, אף אם התאונה אירעה בתוואי הדרך המקובלת שבין המעון לעבודה ואף אם העובד טרם "הוציא את כוונתו מן הכוח אל הפועל". בעניינינו, אין ולא יכולה להיות מחלוקת כי התובע כבר הגיע לעבודה ויצא ממנה לצורך סידור אישי ומטרה עצמאית ונפרדת ולפיכך, בהתאם לפסיקה, כאשר התובע חזר לעבודה לא יחשב תואי הדרך כמכוסה בחוק הביטוח הלאומי למרות שהתאונה ארעה לתובע בתוואי הרגיל שבין מעונו לעבודה.

מקטע הדרך של התובע הוא בעצם מהעבודה לעבודה וזהו מקטע דרך שלא מוכר בחוק ובפסיקה (שהרי סעיף 80 (1) מדבר על מהמעון לעבודה; מהעבודה למעונו; בעת שהמבוטח היה ממקום עבודה אחד למישנהו).

...

לאחר בדיקה מעמיקה של החוק והמצב הפסיקתי אנו מקבלים את עמדת הנתבע לפיה בהתאם למצב החוקי הקיים נכון להיום, עובד שיצא במהלך יום העבודה לסידורים אישיים וחזר למקום העבודה (לאחר שכאמור באמצע יום העבודה הוא יצא לצורך סידורים אישיים) אינו חוסה תחת חוק הביטח הלאומי.

לאור כל האמור לעיל, על פי חומר הראיות שהוצגו בפנינו, ולאחר שנתנו דעתנו בכובד ראש לגרסת התובע כפי שעלה מחקירתו ומעדותו, הגענו לידי מסקנה כי לתובע אמנם אירע אירוע תאונתי ביום 14.7.20, אולם מאחר שהאירוע אירע לתובע בדרכו חזרה לעבודה לאחר שיצא מהעבודה לצורך סידורים אישיים – תאונה כזאת אינה נחשבת בהתאם לחוק הביטוח הלאומי ולפסיקה כתאונת עבודה.

סוף דבר: לאור האמור אין לנו אלא לדחות את התביעה.