תאונה עקב אי מתן איתות בעת מעבר נתיב

שניהם העידו שהתאונה אירעה באופן הבא: הכביש שבו אירעה התאונה יש בו שלושה נתיבים לאותו כיוון; תחילה, רכב 1 נסע בנתיב השמאלי ורצה להגיע לנתיב הימני; רכב 1 עבר בביטחה מהנתיב השמאלי לנתיב האמצעי ולאחר מכן עבר מהנתיב האמצעי לנתיב הימני; המעבר מנתיב לנתיב נעשה בזהירות, תוך מתן איתות ולאחר בדיקה במראות רכב 1 שהמעבר הוא בטוח ואפשרי; לאחר שרכב 1 התמקם באופן מלא בנתיב הימני, בוצעה האטה בשל עומס התנועה בנתיב הימני; בהמשך, הגיע רכב 2 מאחור במהירות ופגע בחלקו האחורי של רכב 1; בעקבות המכה מאחור, נהג רכב 1 הסיט את ההגה ימינה לכיוון המעקה שמצד ימין ועקב כך רכב 1 ניזוק גם בחלקו האחורי וגם בפינה הימנית קדמית.

מטעם הנתבע 1 העידה הנוסעת שהייתה עמו ברכב בעת קרות התאונה וישבה לצידו.

על כן, הנני קובע כי האחריות לגרם התאונה מתחלקת בין הנהגים באופן הבא: 70 אחוז מהאחריות רובצים לפתחו של הנתבע 2 וזאת בשל אי שמירת מרחק מרכב 1 ונסיעה במהירות מופרזת בנתיב הימני; 30 אחוז הנותרים, רובצים לפתחו של נהג רכב 1 וזאת בשל סטייה מהנתיב האמצעי לימני בחוסר זהירות.

...

טענה זו אין בה ממש ודינה להידחות.

למעשה, התמונות מטעם הנתבעים (נ/1) תואמות את תמונות הנזק שצורפו לחוות דעת השמאי מטעם התובעת ומאששות אף יותר את המסקנה שלא נעשתה מניפולציה או עריכה בתמונות שצורפו לחוות דעת השמאי.

על כן, הנני קובע כי האחריות לגרם התאונה מתחלקת בין הנהגים באופן הבא: 70 אחוז מהאחריות רובצים לפתחו של הנתבע 2 וזאת בשל אי שמירת מרחק מרכב 1 ונסיעה במהירות מופרזת בנתיב הימני; 30 אחוז הנותרים, רובצים לפתחו של נהג רכב 1 וזאת בשל סטייה מהנתיב האמצעי לימני בחוסר זהירות.

גם הנתבע 1 טוען כי נסע בנתיב השמאלי ובקש לפנות ימינה בהמשך אל רחוב הגעתון, ועל כן החל במעבר לנתיב הימני לאחר שבדק במראות רכבו כי הדרך פנויה ואותת, אלא שאז הגיעה התובעת בנסיעה מהירה בנתיב הימני ופגעה ברכבו בעת מעברו לנתיב הימני כאשר לרכבו לא נגרם נזק ("סריטה" בלבד - עמ' 10 שורה 16 לפרוטוקול הדיון).

הנתבעת 2 טוענה כי לנתבע 1 לא היה כסוי בטוחי במועד התאונה בשל שטרם מועד זה נשלל רישיון הנהיגה שלו עקב צבירת נקודות, החל מיום 26.11.2018, וכי הודעה על כך נימסרה לנתבע 1 כדין ביום 11.11.2018, על כן במועד התאונה 6.5.2019 היה רישיונו מותלה.

בקדם המשפט ביקש הנתבע 1 כי יינתן לו זמן מספק לפנות למשרד הרשוי לצורך המצאתו של מיסמך התומך בטענותיו לפיהן בעת התאונה החזיק ברישיון נהיגה בתוקף.

הודעה על אמצעי תיקון לפי תקנה 549(א) ו-(ב) שנשלחה כאמור בתקנת משנה (א), יראו אותה כמסורה לנהג בתום 15 ימים מיום משלוחה, זולת אם הוכיח שלא קיבל את ההודעה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב המנעותו מלקבלה.

...

לנוכח הדברים הללו, אני קובעת כי אין לנתבע 1 כיסוי ביטוחי מטעמה של הנתבעת 2, ועל כן אני מחייבת את הנתבע 1 בתשלום מלוא סכום התביעה לתובעת.

סוף דבר הנתבע 1 ישלם לתובעת סך של 6,801 ₪, בצירוף הוצאות התובעת בגין אגרות בסך של 758 ₪ ושכר טרחת עו"ד בסך 2,000 ₪.

התביעה כנגד הנתבעת 2 נדחית.

גירסתו של הנתבע 1 - נהג הנתבעים, מר ויסאם חוש באשר להתרחשות התאונה הנה כלהלן (עמ' 5, שורות 2-4): "אני נסעתי במשאית בנתיב הימני. ירדתי מכיוון דליה אליקים ונוסע לכיוון יקנעם. הנתיב הימני שלי היה סגור, מישהו אותת לי עם פנס, נתתי וינקר ופניתי שמאלה, הסתכלתי במראה ולא ראיתי רכב, אולי בגלל הפנסים זה הפריע לי לראות ואז קרתה ההיתנגשות." הנתבע 1 טוען כי התובע נסע במהירות.

בהמשך, ביקש התובע לעבור לנתיב השמאלי וכך עשה, בזמן זה ניתן עוד לראות את משאית הנתבעים בנתיב הימני וכי קיים מרחק בין כלי הרכב.

המרחק בין כלי הרכב טרם התאונה ולאחר שהתובע השלים את המעבר לנתיב השמאלי, היה מספיק על מנת להבחין בכלי רכב בנתיב השמאלי עת ביצוע המעבר.

עוד טענו הנתבעים כי חוות הדעת נערכה זמן רב לאחר התאונה ולכן נותק הקשר הסיבתי בין התאונה לבין הנזקים הנטענים.

...

אין בידי לקבל טענה זו. אמנם התאונה אכן התרחשה ביום 3.6.19, בעוד חוות הדעת נערכה ביום 2.7.19, יחד עם זאת, אין כל מחלוקת בדבר אירוע התאונה, מוקדי הנזק המצוינים בחוות הדעת תואמים לנסיבות התרחשות התאונה כמתואר לפניי וכן כעולה בחוות דעת בוחני התנועה.

בשל האמור, לא שוכנעתי כי נותק הקשר הסיבתי והריני סבור כי הנזק הוכח במלואו על ידי התובעים.

סוף דבר התביעה מתקבלת בחלקה.

וזה תאור התאונה מתוך כתב האישום שהוגש נגד הנתבע 1 ביום 18.1.2022 (סעיפים 3-5 לכתב האישום): "... הנאשם גרם לתאונת דרכים עת נהג רכבו בקלות ראש, החל לבצע פניה שמאלה בצומת מבלי שנתן תשומת לב מספקת לדרך, חסם את דרכו של רכב מעורב 1 שהגיש לצומת מימין לכיוון נסיעתו ומבלי לתת לו זכות קדימה, וכתוצאה מכך רכב מעורב 1 (רכב הנתבעת 3 – ס.מ.) היתנגש עם חזיתו בדופן ימין של רכב הנאשם.

כך מסר גם הנתבע 1 בהודעתו למישטרה: "... כשראיתי שזה אפשרי לפנות שמאלה והנהג שממול נתן לי איתות שזה בסדר והוא האט, הוא היה בנתיב השמאלי לכיוון האיר אילת. היונדאי הייתה בעקיפה מצד ימין לרכב הזה שנתן לי לפנות שמאלה. אחרי שנכנסתי לצומת והבחנתי ביונדאי שהוא עוקף את הרכב מצד ימין במהירות ניסיתי לברוח ואז פגעתי במשאית, אני ניסיתי לברוח מהיונדאי אז ניסיתי לעלות על האי תנועה ופגעתי במשאית ..." (ע' 70, ש' 6-10; ע' 71, ש' 28-37) "ראיתי את היונדאי לפני התאונה אבל הוא היה רחוק ממני" (ע' 71, ש' 45) "הוא היה רחוק ביחס לרכב שאותת לי עם האורות" (ע' 71, ש' 47) "אני ראיתי את היונדאי רק כשנכנסתי לצומת ..." (ע' 71, ש' 50) ואולם, לאחר שהוצג לו סירטון המתעד את התאונה הודה הנתבע 1 כי התאונה אירעה באופן שונה מזה שהוא זוכר ולקח אחריות מלאה על ארוע התאונה (ע' 71, ש' 79-81).

לבסוף, כך עולה גם מסרטון שקבל בוחן התנועה ואליו היתייחס בסעיף 10 לחוות דעתו: "... קבלתי בטלפון סירטון וידאו מזי"ט אילת המתעד את התאונה לפיו ניתן לראות את התאונה כפי שתוארה על ידי בסעיף 3 שבמסקנות דוח זה. יש לציין כי ממצלמת האבטחה ניתן לראות כי נוהג רכב א' הגיע לצומת, המשיך גלישתו בתוך הצומת באופן איטי תוך ש נותן זכות קדימה ל-15 כלי רכב ומיד לאחר מכן החל פנייתו שמאלה באופן מהיר יותר לתוך הצומת מיד עם חלוף הרכב האחרון לו נתן לעבור." הנתבע 1 אף הורשע, על הודאתו, בבצוע עבירות של גרימת תאונת דרכים שתוצאותיה חבלות של ממש, עקב אי מתן זכות קדימה בפנייה שמאלה ונהיגה בקלות ראש.

...

בית המשפט הגיע למסקנה כי חובת הזהירות נדרשת, מקום בו היה דבר מה בהתנהגותו של הזולת, כדי להעמיד את בעל זכות הקדימה על הסכנה שלא יתנהג כשורה, כדבריו: "העובדה שאדם הוא בעל זכות קדימה בצומת, גורם חשוב מאד הוא לשם קביעה, אם הוא נהג במידה דרושה של זהירות. מי שבידו הזכות העליונה זכאי להניח שתינתן לו זכות קדימה, עד שיתגלה היפוכו של דבר .... אף על פי שניתנת לאדם זכות קדימה בתוקף תקנות, עליו לנהוג בזהירות סבירה למען מניעת התנגדויות עם כלי רכב אחרים. אין הוא רשאי להוסיף ולסמוך על ההנחה, כי הרכב השני ייתן לו זכות קדימה, אחרי שגילה כי הנהג האחר אין בדעתו ליתן לו אותה .... הנהג שהוא בעל זכות יתר אינו מוצדק בהתקדמו בנסיעתו, אם הדבר גלוי באופן סביר כי עקב כך תיגרם התנגשות." למוקדי הפגיעות ברכבים, כמו גם מיקום התאונה ביחס לצומת ואופי תנועת הרכבים החולפים במועד התאונה, חשיבות לבחינת מידת אחריותו של הנהג המחויב במתן זכות קדימה.

אשר על כן, ישלמו הנתבעות 2 ו-4 לתובעת את הסכומים הבאים: א. דמי נזק בסכום כולל של 82,425 ₪; ב. אגרת בית משפט בסך 2,075 ₪; ג. שכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 9,500 ₪.

התובעת תשלם לאלתר את המחצית השנייה של אגרת בית המשפט.

בכתב הגנתם טענו הנתבעות 1 ו-2 כי הן מכחישות את אחריות הנתבעת 1 לארוע התאונה, שכן לשיטתן רכב התובעת התפרץ לכיכר מבלי לתת לנתבעת 1 זכות קדימה והתנגשה בחזיתה הקדמית השמאלית של רכב הנתבעת 1, במוקד הדלת האחורית ימנית של רכב הנתבעות, ועל כן אין מקום להטיל עליהן אחריות בגין התאונה אלא יש להטילה על התובעת.

" הינה כי כן, הצדדים חלוקים אודות אופן היתרחשות התאונה, כך שהתובעת טוענת כי הנתבעת 1 סטתה מנתיב נסיעתה השמאלי אל עבר נתיב נסיעת התובעת, ללא איתות ובחוסר זהירות ובכך התנגשו הרכבים; ואילו הנתבעת 1 טוענת כי התובעת לא נתנה לה זכות קדימה ובכך התפרצה אל נתיב נסיעת הנתבעת 1 והתנגשה בה במוקד הדלת הימנית האחורית.

התרשמתי אם כן, הן מהעדויות והן מסרטון הוידאו שצרפו הנתבעות לכתב הגנתן, כי התאונה אירעה לפי גירסתה של התובעת, ולפיה היא החלה לנסוע בנתיב הימני במעגל התנועה כאשר רכב הנתבעות נסע בנתיב השמאלי המיועד לפנייה שמאלה או נסיעה ישירה, או אז לפתע סטתה הנתבעת 1 אל עבר נתיב נסיעתה של התובעת עת עברה במפתיע מהנתיב השמאלי לימני ובכך ארעה התאונה ולא לפי גירסתם של אשר טענו כי זכות הקדימה הייתה לנתבעת 1 ואחריות לארוע התאונה רובץ על התובעת.

...

יחד עם זאת, חקירתם הנגדית של הצדדים והתרשמותי הישירה מעדותם מביאה אותי למסקנה כי שני הצדדים לא נהגו בזהירות הדרושה, אם כי מרבית האשמה לתאונה מוטלת על הנהגת ברכב הנתבעות.

תקנה 21(ג) לתקנות התעבורה קובעת: "לא ינהג אדם רכב בקלות ראש או בלא זהירות, או ללא תשומת לב מספקת בהתחשב בכל הנסיבות ובין השאר... באפשרות של עצירה נוחה ובטוחה והבחנה ... בתנועת עוברי דרך ובכל עצם הנמצא על פני הדרך או סמוך לה ובמצב הדרך". יובהר, כי הגם שהגעתי למסקנה זו, אין פירוש הדבר כי נהגת התובעת היא הגורם לתאונה ואין לומר כי התנהגותה באי מניעת התאונה והקטנת נזקיה יש בה לשחרר את נהגת רכב הנתבעות מאחריותה לנהיגתה הרשלנית, אחריות אותה אני קובעת ב-70% לקרות התאונה; מובהר כי אין במסקנתי בדבר האשם התורם כדי להקים עילת תביעה עצמאית לטובת הנתבעות ו/או מהן.

סוף דבר: לאור כל האמור ובהתאם לחלוקת האחריות שקבעתי ולסכום הנזק עליו אין למעשה חולק אני קובעת כי הנתבעות, יחד ולחוד, ישלמו לתובעת 70% מסכום התביעה, קרי סך 6,535.088 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה 04.10.2022, ועד למועד התשלום בפועל.