תאונה בעת מילוי אוויר בצמיגים

האם יש לראות את פעולת מילוי האויר בצמיג במקרה זה כ"טפול-דרך או תיקון-דרך ברכב", הבאה בגדר "שימוש ברכב מנועי" בהגדרת "תאונת דרכים" שבסעיף 1 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: החוק)? האם יוגדר אדם זה כמשתמש ברכבו לצורך תחולת הוראות החוק? שאלה זו היא העומדת בבסיס העירעור שלפנינו.

ההנמקה שניתנה לקביעה זו התבססה על העובדה שהפגיעה בנהג אירעה שעה שמילא אויר בצמיג הרכב במיתחם המיועד למילוי אויר, ויוסדה על התפיסה כי מיתחם מעין זה אינו עונה להגדרת "דרך". מאחר שנקבע כי המשיב לא עשה שימוש ברכבו בעת שניפגע, הוטלה האחריות לפצוי על הרכב הפוגע, שכאמור – לא היה מבוטח.

...

בהמשך לאמירה זו קבע כבוד השופט זילברטל (ברע"א 3014/15 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני, מיום 10.11.5, בפסקה 8 להחלטה, להלן: עניין הפניקס), כי: "כאשר נהג או נוסע מגיע ליעדו ברכב שניכר היה במהלך הנסיעה שיש בו תקלה, ובטרם הוא פונה לשאר עיסוקיו הוא עורך בדיקה או תיקון שנועדו לברר לאלתר מהי אותה התקלה, ולהעריך את ההשפעה של אותה תקלה על האפשרות להמשיך ולנסוע ברכב (בין אם הנסיעה תבוצע מיד לאחר העצירה ובין זמן מה לאחר מכן), יש לראות באותו תיקון כ'תיקון דרך' שבוצע במסגרת אותה נסיעה. זאת, כמובן, בתנאי שהתיקון הוא מסוג התיקונים העונה על שאר התנאים שהוגדרו – תיקון עקב אירוע פתאומי, שאינו מחייב מעורבות של איש מקצוע, ושנעשה ברכב עצמו או באחד מחלקיו". המסקנה העולה מפסיקת בית המשפט העליון היא כי טיפול-דרך ייחשב ככזה הנעשה ב"דרך" כל עוד הוא נעשה במהלך הנסיעה, ואינו מבוצע בבית הנהג או בחצרים של מקום עבודתו.

מסקנה זו מתחזקת הן לנוכח מגמת הפסיקה להביא להתאמת המינוח שבחוק ל"אותו אופן שבו הפירוש הפשוט והיומיומי למושג 'תאונת דרכים', יחול עליו" באופן המחייב כי תאונה "במהלך הנסיעה" תיתפס כ"טיפול-דרך" (הלכת נביל, בפסקה 13 לפסק-הדין); הן עם התפיסה לפיה כוונת המחוקק היתה להחיל את החוק על פעולות של טיפול-דרך פתאומי שכל נהג מבצע בכוחות עצמו, שאין חולק כי מילוי אוויר היא אחת המרכזיות שבהן וכי פעולה זו מתבצעת כמעט באופן בלעדי בתחנות דלק; הן עם הרחבת תחולת החוק על פעולות הנכללות במובן הרחב של סיכון הנוצר בשל שימוש תחבורתי ברכב (לסקירת הפסיקה בהקשר זה ראו לאחרונה ע"א 5903/22 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני, מיום 30.10.23, בפסקה 17 לפסק-דינו של כבוד השופט עמית ובדוגמאות המובאות שם), שדומה כי טיפול דרך ברכב נכלל בהן באופן מובנה.

המסקנה מכל האמור לעיל היא כי כאשר נהג מגלה אגב הנסיעה כי נוצר צורך במילוי אוויר באחד מצמיגי הרכב, והוא עוצר בכל מקום שהוא בדרך לצורך ביצוע מלאכת מילוי האוויר, יש לראות במעשיו הקשורים לכך כ"טיפול-דרך או תיקון-דרך" כמשמעם בחוק.

הדיון בתביעה היתקיים לפני דיון הוכחות במסגרתו העידו הנהגות אילנה וספיר וכן עדן שרעבי בן זוגה של ספיר שהיה נוסע ברכבה בעת התאונה.

יום קודם לכן, היא מילאה אוויר בצמיגים.

נפלה סתירה בין גירסתה של ספיר כי בטרם התאונה פנו לטפל בחלון רכבה לעומת גרסת בן זוגה עדן כי קודם לכן ביקרו בעסק לתיקון תקרים (פנצ'ריה) לצורך החלפת צמיגים בפיקנטו.

...

הכרעה לאחר שבחנתי בכובד ראש את טענות הצדדים כפי שפורטו בכתבי הטענות על נספחיהם והתרשמתי מעדויות הנהגות פניי ומטיעוני הצדדים, אני קובע כי יש לחלק את האחריות לקרות התאונה בין הנהגות כך שעל ספיר- הנתבעת תוטל אחריות בשיעור 80% ואילו על אילנה- התובעת תוטל אחריות בשיעור 20% לקרות התאונה ולתשלום נזקיה.

סוף דבר לפיכך, אני פוסק כדלקמן: בתביעה העיקרית: אני מחייב את הנתבעת-ספיר לשלם לתובעת –אילנה את הסכומים כדלקמן: סך של 9,566 ₪ חלק יחסי מדמי נזק וכן של 1,043 ₪ חלק יחסי מירידת ערך על פי חוו"ד שמאי.

בתביעה שכנגד אני מחייב את הנתבעות שכנגד, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת שכנגד -ספיר את הסכומים כדלקמן: סך של 1,248 ₪ חלק יחסי מדמי נזק על פי חוו"ד שמאי.

על ההבדל בין פגיעת אדם מרכב חולף תוך כדי תידלוק רכבו או פגיעתו מרכב חולף בזמן מילוי אויר בצמיג רכבו, עמד בית המשפט השלום בירושלים בת.א. 18128/01: "...מקרה מילוי הדלק שונה ממקרה מילוי האוויר, זאת מאחר שאם יהיה חסר אוויר בצמיגי הרכב, הרי שיהא בכך סיכון תעבורתי ממשי לנוהג ברכב, היינו – תקר בגלגל עלול להתרחש וכתוצאה מזו תאונת דרכים. זהו סיכון תעבורתי ממשי, להבדיל ממילוי דלק במיכל שלכל היותר – העדרו, יגרום לנהג להמנע מנסיעה ברכב. מהותו של התידלוק אינה בבחינת "טפול" דרך דחוף כמו לדוגמא החלפת צמיג, מילוי שמן ומים (שמבלעדיהם קיים סיכון תעבורתי של שריפת מנוע), וכיוצ"ב."

...

יחד עם זאת ולאור פגיעות התובע, שוכנעתי כי הושטה לתובע עזרה שחרגה מהיקף סביר שמצופה מקרובי משפחה להושיט ללא תמורה, וזאת בתקופה הסמוכה ליום התאונה.

כן שוכנעתי כי התובע יצטרך בעתיד לקבל עזרה בעקבות התאונה.

סוף דבר התביעה כנגד הנתבעים 1 ו- 2 נדחית.

לשיטתן, בעת שהתובע מילא אוויר בצמיגי המשאית, זרוע הרמסע של המשאית כבר היתה פתוחה לצורך גירוזה על ידי נהג המשאית; כאשר התובע עבר מאחורי המשאית לצורך המשך מילוי האוויר בצמיגים, הוא לא שם לב לזרוע הפתוחה ונתקל בה, ומכאן שהתאונה ארעה באחריותו הבלעדית, ומבלי שיש בה כדי להקים על הנתבעת חבות בנזיקין.

...

לחילופין טענו הנתבעות, כי גם אם תתקבל התביעה, הרי שיש להשית על התובע אשם תורם בשיעור של 100%; כפועל יוצא טענו הנתבעות, כי סכום הפיצוי, לאחר ניכוי אשם תורם, "נבלע" בתגמולים שקיבל התובע מהמל"ל, כך שגם מן הטעם הזה דין התביעה להידחות.

ואולם, כאמור, דברים אלו הם למעלה מן הצורך בלבד, שעה שקבעתי כי דין התביעה להידחות.

סוף דבר התביעה נדחית.

לפנים משורת הדין, לאור נסיבותיו של התובע, אני קובעת כי כל צד יישא בהוצאותיו.