התובעות טוענות כי האחריות הבלעדית לקרות התאונה והתרחשותה חלה על הנתבעות, מאחר והנן האחראיות על התחזוקה התקינה של הכבישים לרבות מקום התאונה ובהיות התאונה תוצאה של רשלנותן.
בחקירתה הנגדית חזרה התובעת 2 על אופן היתרחשות התאונה ותיארה אותה באופן הבא:
"הייתה גדר בצד ימין ואני הייתי בעליה היה רכב מולי והייתה משאית מצד שמאל של הרכב מולי, רציתי לעלות למעלה הוא ירד, הוא נצמד אלי ולקחתי קצת ימינה ולא ראיתי שיש גדר איסכורית ואין שלטים לדעת שהם עובדים רציתי לעלות, עמדתי כדי לתת לו לרדת אבל שרציתי לנסוע עוד פעם האיסכורית שפשפה לי את כל צד ימין של הרכב, האיסכורית הייתה באמצע" (בפרוטוקול בעמ' 3, שורות 18-22).
כאשר נישאל עד הנתבעת 2 , מר טאהא שאדי, אודות תאורת הכביש טען כך: "זה לא באחריותנו, אני לא שייך לעירייה" (בפרוטוקול בעמ' 8, שורה 7).
הנתבעות או מי מהן לא הראו, ולו בראיה אחת, כי קיימו פקוח כמתבקש, לא על הגדר ולא על שלטי האזהרה במקום ובכך התרשלו והפרו חובתו.
הנהגת נסעה בחשיכה, בסמוך לאתר בניה, התקרבה לכביש צר והיה עליה לנסוע בהתאם לתנאי הדרך, בהתאם לחובות הזהירות החלות עליה ויש לייחס לה אחריות לנזקיה, כמפורט.
...
הנתבעות טוענות כי העבודה בוצעה בפיקוח, בן הכחישו את האמור בכתב התביעה וטענו כי יש לדחות את התביעה על הסף, שכן העבודות בוצעו על פי תכניות מאושרות וכי אין כל קשר בין הגדר לבין התאונה הנטענת.
דין התביעה להתקבל אף כי יש לייחס לנהגת התובעות אשם תורם.
במכלול הנסיבות, באתי למסקנה כי יש להטיל על הנהגת ברכב התובעות אשם תורם בשיעור 25%.
לסיכום לפי הנזק בניכוי האשם התורם, הנתבעות ביחד ולחוד ישלמו לתובעת סך 19,679 ₪, בתוספת שכ"ט עו"ד בסך של 3,700 ₪, שכר העדה בסך 300 ₪ והחזר אגרת המשפט בסך
758 ₪.
