שר הפנים חזר בו מהחלטתו לשלול תושבות

בד בבד ביום 10.1.2017 הוצאה הודעה לתקשורת מטעם המשיב שבה נאמר כלהלן: "... החליט שר הפנים אריה דרעי לשלול את מעמד תושבות הקבע של אמו של המחבל מארמון הנציב ושל עוד 12 קרובי משפחתו. מדובר בצעד חריג ביותר שלא בוצע עד כה. מטרתו להרתיע מחבלים לבצע פיגועים כי הם מסתכנים בכך שבני משפחתם יאבדו את מעמדם וכל זכויותיהם ישללו. שר הפנים, אריה דרעי, אמר בעקבות החלטתו 'מדובר בהחלטה שמסמנת עידן חדש נגד הטרור ונגד מחבלים בעלי מעמד שניצלו את מעמדם לבצוע פיגועים קשים נגד אזרחים. מעתה תהיה אפס סובלנות כלפי כל מי שמעורב בפיגועים נגד ישראל וכלפי בני משפחתו. מעתה יידע כל מי שזומם, מתכנן או שוקל לבצע פיגוע כי בני משפחתו ישלמו מחיר כבד על מעשהו. ההשלכות יהיו קשות ומרחיקות לכת, כמו בהחלטה שקבלתי לגבי אמו ובני משפחתו של המחבל שביצע את הפיגוע בארמון הנציב'". בעקבות מחאת המערערת על זימונה לשימוע בסד זמנים בלתי סביר, היתקיים השימוע ביום 18.1.2017, ובעקבותיו ביום 25.1.2017 החליט המשיב על ביטול מעמדה בישראל.

ביום 11.3.2018 ניתן פסק דין שבגדרו נקבע כי בשל פגמים שנפלו בקבלת ההחלטה יוחזר עניינה של המערערת לדיון אצל המשיב על מנת שתתקבל בו החלטה מחודשת.

כשנה וחצי לאחר מכן, ביום 21.8.2019, לאחר ראיונות שקוימו למערערת ולבעלה, התקבלה החלטה חדשה שבגדרה חזר המשיב וקבע כי רישיון הקבע שבה מחזיקה המערערת יבוטל.

...

לטענתה קבלת המעמד על יסוד טענת כזב מצדיקה כשלעצמה את ביטולו.

בפסק הדין נקבע עוד, כי לעניין הזיקה בין גב' מרים קונבר לבני הזוג, יש לתת משקל נמוך לנסיעתם באוטובוס אחד לשם קיום מצוות העלייה לרגל בסעודיה: "אין לשקול נתון זה לחובת העוררת שעה שבאותה הסעה יצאו מהמקום אנשים נוספים לעלייה לרגל וכן בהעדר ראייה כי הללו שהו יחדיו אף כי יצאו פעמיים במסגרת עלייה לרגל ובשנים עוקבות". מהמקובץ עולה כי ההחלטה נשוא הערעור נסמכת על נדבך עקרי – דבריה של גב' מרים קונבר בעניין מקום מגוריה; וכן במידה מסוימת גם על התרשמות המשיב מהתחמקות המערערת מלהשיב לשאלות בראיונות שקוימו לה – התרשמות שאומצה בפסק הדין.

נוכח הפגמים האמורים שנפלו בתהליך קבלת ההחלטה, מתקבל הערעור, באופן שפסק הדין והחלטת המשיב מתבטלים, על מנת שהדיון בעניין יוחזר למשיב לקבלת החלטה מחודשת.

] ביטוי למעמדם הייחודי של תושבי מזרח ירושלים ניתן בבית המשפט העליון, בין היתר בפסק הדין בעיניין אלחאק, בקבעו, כדלקמן: "כאשר נידרש השר לבחון בקשה להשיב רישיון למי שהוא תושב מזרח ירושלים, עליו להיתחשב במצבם הייחודי של תושבים אלה – שבשונה מעניינם של מי שהיגרו לישראל ומבקשים לקבל בה מעמד – הם בעלי זיקה חזקה למקום מגוריהם, כמי שנולדו בשטח זה – ולעיתים אף הוריהם והורי הוריהם נולדו בו – והם מקיימים בו חיי מישפחה וקהילה במשך שנים"[footnoteRef:5].

כמו כן ראו עע"מ 1966/09 אחמד עבד אל חאפז עווד עטון – שר הפנים (22.11.2011) שם נפסק כי מרכז חייו של אדם אינו נמדד אך ורק לפי מקום המגורים (סעיף 5 לחוות דעתו של השופט אדמונד לוי).

בהמשך חזר בו וטען כי רכש את הקרקע בשנים 2003 או 2004.

] נוכח האמור, אין מקום לבטל את החלטת הנתבע לפיה נשלל מעמדו של התובע כתושב בגין התקופה שמיום 1.1.1996 ועד ליום 31.12.2013.

...

לטענת הנתבע, יש לדחות את תביעתו של התובע מחמת התיישנות שכן כבר ביום 30.3.2014, הוא קיבל מאת הנתבע הודעה על הפסקת תושבותו.

] עם זאת, מפאת חשיבותה ומעמדה של הזכות אשר נשללה מהתובע, מצאנו לנכון לדון בתביעתו לגופה.

התנהגות כזו, בהיעדר הסבר אמין וסביר, פועלת לחובתו של הנוקט בה; באשר על פניה מתחייבת ממנה המסקנה, שאילו הובאה הראיה, או הושמע העד, או הוצגו השאלות או קוימה החקירה הנגדית – היה בכך כדי לתמוך בגרסת היריב.

מכאן, התביעה נדחית.

סגן הנשיאה אילן איטח לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האיזורי ירושלים (השופטת שרה שדיאור; ב"ל 3718-04-12) שבו נדחתה תביעת המערערים לקבוע כי לא איבדו את תושבותם בעת שהתגוררו בביתם המקורי, ומשעזבו אותו (במהלך ניהול ההליך) לא יהיה בחזרתם להתגורר בו כדי לשלול את תושבותם.

לטענת המוסד התביעה הוגשה בחלוף למעלה משנה מהמועד בו הוחלט על שלילת התושבות.

בתשובה לעמדת היועמ"ש חזרו המערערים על טענותיהם וכן טענו, בין היתר, כי אין סתירה בין חוות הדעת של המומחה מטעמם; הסמכות לשינוי תחום השיפוט של עריית ירושלים מסור, לפי פקודת העיריות והנהלים מכוחה, לשר הפנים, לכן אין בכוחה של תעודת שר החוץ לגרוע מתחום הערייה; התעודה והתע"צים עליהם היא נסמכת מבוססים על קו גבול שנקבע במפ"י ללא כל הסמיכה.

...

לטעמנו, טוב יעשה המוסד אם לעתיד לבוא יאמץ קווים מנחים לטיפול במקרים כגון אלה שלפנינו.

בענייננו, בהעדר התייחסות של המוסד לנתונים אלה – הן לעבר והן לתקופת המעבר, ולאחר ששקלנו את מכלול הנסיבות של ההליך מצאנו כי יש לבטל את החלטת המוסד בדבר הביטול הרטרואקטיבי של תושבות המערערים.

סוף דבר נוכח כל האמור לעיל, הערעורים מתקבלים כמפורט להלן: החלטת המוסד בדבר שלילת תושבות המערערים לתקופת העבר (כמפורט בסעיף 17 לעיל) ועד לתקופת מעברם אל תוך התחום מבוטלת.

על כך שכוונת המחוקק לא הייתה "ללכוד" ברשתו את יושבי הארץ ניתן ללמוד גם מסעיף 18(ג) לחוק, שנזכר עוד בנוסחו המקורי של החוק, ושנוסחו לאמור: "מי שהיה, ביום ט"ז בכסלו תש"ח (29 בנובמבר 1947), תושב השטח שהיה לשטח ישראל, ויצא משטח זה לפני אותו תאריך, ובקש, תוך שנתיים מתחילת תקפו של חוק זה לחזור לישראל – רשאי שר הפנים לתת לו אשרה לכך" (ההדגשות הוספו – ע' פ').

סעיף 11(א)(2) בחוק הכניסה לישראל מסמיך את שר הפנים בהוראה כללית ורחבה לבטל רשיונות מסוגים שונים ובהם רשיון לישיבת קבע, אך המקרה שבפנינו הוא המקרה הראשון שבו נידרש בית משפט זה להחלטה בדבר ביטול רשיון לישיבת קבע של תושב מזרח ירושלים בעילה של "הפרת אמונים", שכן עד לשנים האחרונות נהג שר הפנים לשלול רשיונות לישיבת קבע של תושבי מזרח ירושלים רק כאשר פקעה תושבותם בשל השתקעותם במדינה אחרת.

לאחר מכן היתעצמו הידיעות המודיעיניות, ואולם באי-כוח העותרים ניסו לטעון כי העותר 1 חדל מלכהן כשר ואילו העותרים 8, 15 ו- 21 מוכנים להתפטר מחברותם בפרלמנט הפלסטינאי, במידה (כך במקור) ושר הפנים יחזור בו מביטול רישיון הקבע שלהם לשהות בירושלים.

...

בנסיבות אלה, נוכח הפרת האמונים הבוטה שפורטה לעיל, החלטתי לעשות שימוש בסמכותי ולבטל את רישיון ישיבת הקבע של מרשיך בישראל".

על רקע האמור, בחודש פברואר 2014 הוא נעצר בצו מעצר מינהלי, בו היה נתון לכשנה וחצי, עד שחרורו בחודש אוגוסט 2014.

ניתן להסיק מסקנה זו אף בדרך של היקש, על-פי הוראות חוק יסודות המשפט, התש"ם-1980 – מסעיפים מקבילים הקיימים בחוק האזרחות, תשי"ב-1952 (שם סעיף 11(ב)(2)), והכל כפי שהראה חברי, המשנה לנשיאה (בדימ') א' רובינשטיין בחוות-דעתו.

בצד כל האמור לעיל – אעיר עוד שתי הערות: (א) גישתי לעניין פיסקת שמירת הדינים, הכלולה בסעיף 10 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שתומכת אף היא בתוצאה, הובהרה בחוות דעתי בהלכת דיראני, ולא אוסיף כאן עוד בנושא זה. (ב) התוצאה אותה אני מציע לאמץ פה מתאימה לנסיבות המאוד מיוחדות שבפנינו.

במסגרת העתירה, הוגשה הודעה מטעם פרקליטות המדינה לפיה שר הפנים עומד על החלטתו לביטול האזרחות, אך יעניק לעותר אשרת א/5, אשרה של תושב אירעי, למשך שנה אחת, שתחזור ותיבחן בהתאם לשינוי הנסיבות.

ביום 17.9.2009 הגיש העותר עתירה נוספת לבית משפט זה (בג"ץ 7485/09), בה נטען כי ההחלטה של משרד הפנים לשלול את אזרחותו מלכתחילה לא הייתה מוצדקת, וכי קיימים טעמים המצדיקים מתן מעמד לעותר.

ביום 25.1.2010, לאחר דיון בעתירה, חזר בו העותר מעתירתו בהמלצת בית המשפט, על בסיס ההנחה כי בידו לפנות למשרד הפנים בבקשה מתאימה להסדרת מעמדו.

...

המשיב לא התנגד לבקשה לביטול פסק הדין, אך חזר על עמדתו כי יש לדחות את העתירה על הסף מחמת קיומו של סעד חלופי.

דיון והכרעה דין העתירה להידחות על הסף מחמת קיומו של סעד חלופי בדמות פנייה לבית המשפט לעניינים מינהליים.

ככל שייטען על-ידי המדינה בבית המשפט לעניינים מינהליים לשיהוי, יש להניח שתובא בחשבון עובדת היותה של העתירה תלויה ועומדת בפני בית משפט זה. אשר על כן, העתירה נדחית על הסף.