שעבוד ברשם החברות לעומת שעבוד ברשם המשכונות

לטענת המשיב, המבקש והמשיב 4, כעורכי הדין שטיפלו ברשום השיעבוד, התרשלו בכך שלא רשמו את השיעבוד ברשם החברות אלא רק ברשם המשכונות, ובכך אפשרו מכירת הדירה, שהוותה בטוחה לחוב.

לטענת המבקש, הבירור העובדתי שנידרש לבירור שאלת ההתיישנות כולל כמה שאלות קצרות בחקירה נגדית, לעומת ניהול הליך שלם כאשר חלק מהצדדים אינם דרושים לו. לטענת המבקש שגה בית המשפט קמא בקביעתו כי לא ניתן להפריד בין הבירור העובדתי של שאלת היתיישנות לבירור העובדתי של התביעה העיקרית.

...

דיון והכרעה לאחר שהפכתי בטענות הצדדים, שקלתי טענותיהם ויישמתי את הוראות הדין הרלוונטיות, הגעתי לידי מסקנה שדין הבקשה להידחות.

עצם ריבוי הטענות העובדתיות והמשפטיות שבבקשות ובתשובות להן בקשר למחלוקת ההתיישנות והעובדה כי הטענות העובדתיות הרבות שזורות בלב המחלוקות של התיק, מעיד כי ראוי לברר הסוגיה טרם הכרעה בה. דרישת ב"כ הנתבע 2 ובהמשך לכך ב"כ התובע, כי המצהירים בבקשות השונות ובתשובה ייחקרו בקשר לסוגיה זו, מחזקת רושם זה. הצורך בשמיעת ראיות לשם ליבונן של הסוגיות העובדתיות שבמחלוקת מחזק אם כן את המסקנה כי אין המדובר בטענה שניתן לבררה כטענת סף וכי אין ראוי לקיים בה דיון מקדמי.

סוף דבר – בקשת רשות הערעור נדחית.

ת: לא. זה מה שהיה לי. ש: רשמת שיעבוד בחברה? ת: לא. ש: ברשם החברות רשמת שיעבוד? ת: לא. ברשם המכונות [צריך להיות המשכונות – ע"ע] רשמת שיעבוד?".

למעשה, אין ולא הייתה כל כוונה לערוך חוזה אמיתי למכירת הדירה לבני הזוג כץ, אלא לפנינו חוזה למראית עין שכל מטרתו היא "לשדרג" את מעמדו של כץ בסולם הנשייה לעומת נושים אחרים.

...

משהובהר כי מדובר בחוזה למראית עין ועל יסוד הוראות סעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, אני קובע כי חוזה המכר בין שי ברק לבין החברה מיום 25/12/07 בטל מעיקרו.

נוכח כובד משקלן של ההכרעות בבקשות אלה, לרבות התוצאה המתחייבת במקרה של היעתרות לבקשות, היינו: ביטול עסקאות מכר של שלוש דירות (לטענת המפרק, בסופו של יום נמסר לו כי מדובר בשתי דירות בלבד), סבורני כי בקשה זו, במתכונתה הנוכחית, מקדימה את זמנה.

סוף דבר: אשר על כל האמור לעיל, אני מורה כדלקמן: חוזה המכר מיום 25/12/07 בין המשיבים, אוהד וטלילה כץ, לבין החברה הנו בטל (בקשה מס' 5).

לעומת זאת, ניכשל הנתבע 3 בעדותו כאשר העיד שהחברה שבבעלותו, איגמה, היא הנתבעת 5, שילמה מאות אלפי שקלים ריבית בגין ההלוואה, והתשלומים שקבל המוכר על חשבון הריבית רשומים בספריה של הנתבעת 5 (עמ' 108-106 לתמליל מיום 15.3.21).

המניות של א. איור בע"מ אינן נכס של א. איור בע"מ אלא של בעלי מניותיה (וכאשר הם אנשים פרטיים, המקום הנכון לרישום השיעבוד הוא רשם המשכונות ולא רשם החברות), והרישום ברשם החברות של שיעבוד על נכסי א. איור לא היה מאפשר לתובע לממש את המניות, ולכן אפילו היה מוכיח ששווי החברה הוא 50 מיליון ₪, לא היה בכך כדי להוכיח את הנזק עקב אי רישום ברשם החברות.

...

בהתחשב בשיקולים אלה ובעובדה שאותו עורך דין ייצג את הנתבע 1 ואת הנתבעים 5-2, אני מחייב את התובע בהוצאות כמפורט להלן: התובע ישלם לנתבע 1 הוצאות משפט בסך 58,500 ₪.

התובע ישלם לנתבעים 5-2 הוצאות משפט בסך 117,000 ש"ח ועוד שכר המומחים כפי שיוכח על ידי בקשה שתוגש על ידי הנתבעים 5-2 בתוך 7 ימים.

התובע ישלם לנתבע 6 הוצאות משפט בסך 292,500 ₪.

לפיכך, הסוגיות שנותרו להכרעה בעירעור הינן: (1) שאלת הקדימות בין הנושים המובטחים, דהיינו רישום מישכון אצל רשם המשכונות לעומת רישום שיעבוד אצל רשם החברות (המנהל המיוחד קובע כי הקדימות הינה לאאורה).

...

כך קובע המנהל המיוחד בהחלטתו: "לאחר עיון מעמיק בטענות הצדדים ובסתמך על הפסיקה, הנני קובע כי נושה שרשם שעבוד ברשם החברות, מעמדו כנושה עדיף על פני נושה שרשם שעבוד ברשם המשכנות. חד וחלק. נושה שרשם שעבוד מניות ברשם המשכונות לא מובטח בהשוואה לנושה שרשם שעבודים ברשם החברות. והיה, ושני נושים רשמו שעבודים ברשם החברות, אזי סדר הקדימויות בין הנושים המובטחים יהיה סדר הרישום בפועל ברשם החברות." (שם, 7).

נותר לשאול האם ניתן להכליל מניות בקטגוריית ה"מיטלטלין" בסעיף 178 וכולל מניות? המערער סבור, כי מהאבחנה בחוק המשכון בין "נכסים נדים" לבין "ניירות ערך" נמצאנו למדים כי ניירות ערך אינם נכללים בקטגוריית "מיטלטלין", וכי "מניה" כלולה בהגדרת ניירות ערך בסעיף 1 לחוק החברות תשנ"ט-1999.

תק-על 2009(3), 1478 בציינה: "בעניינינו המשיב טוען כי עם תחילת הפירוק התגבשו זכויות הצדדים ולכן שיקולי צדק צריכים להוביל למסקנה כי אין לפגוע בזכויות אלה על ידי מתן תוקף לשיעבוד שנרשם באיחור לאחר שהחלו הליכי הפירוק. המערערת טוענת מנגד למעשה כי הצדק נמצא בצידה שהרי היא זו שמכרה לחברה את הציוד ההנדסי נשוא הערעור ואין סיבה כי נושים אחרים ייהנו מרכוש זה שהתשלום לגביו לא בוצע. אכן אין לכחד כי קונקרטיזציה של שיקול הצדק בענייננו אינה פשוטה. יפים בהקשר זה דברים שקבעתי בפרשה אחרת:

(כן ראו באותו עניין סעיף 4(1) לחוק המשכון), ואני מקבל את דעתו והחלטתו זו. התוצאה הינה אפוא, שבהנתן שהשעבוד לטובת אאורה נרשם אצל רשם החברות ביום 30/12/06 ואילו זה של זלניק נרשם רק ביום 22/10/07, הרי שזכותה של אאורה גוברת.

לפי הסכם ההלוואה, היו אמורים התובעים להלוות לחברה סך 2,625,000 ש"ח בשיעורים ובמועדים הבאים: 400,000 ש"ח לאחר רישום שעבוד לטובת התובעים ברשם החברות ורשם המשכונות על זכויות הבעלים ומניותיה בחברה.

לעומת זאת, לאחר הגשת התביעה דנא, כאשר עמדה החברה מול אפשרות לחוב לתובעים בסך יותר ממיליון שקלים, שינו הנתבעים 2-3 את עמדתם וגלגלו ביניהם את האחריות על החברה, תוך שמסתמכים על הסכמים שונים מתוך 11 הסכמים, שנחתמו במהלך 7 שנים להסדרת חלוקת נכסיהם (ההליך השלישי, פסקות 164-166).

...

טענה זו נדחית, כי הנתבעים 2-3 השתמשו בכספי ההלוואה לשימושם הפרטי.

סוף דבר הנתבעים ישלמו לתובעים ביחד ולחוד סך 1,373,653 לפי הפירוט הבא: סך 673,369 ש"ח עבור קרן ההלוואה שלא הוחזרה לתובעים בביטול ההסכם.

בסיכומים עתרו התובעים לסך 2,154,404 ש"ח ואולם אין להיעתר ליתר הסכומים הנטענים בסיכומי התובעים שלא נטענו בכתב התביעה, מעבר לפיצוי המוסכם שנדחה, ולו מהטעם שלא שולמה אגרה בגינם.