במקרה שכזה, הסיבוך המשמעותי הנו דימום המתרחש בעיקר בחצי השני של ההיריון, שלעתים יכול להיות משמעותי, עד כדי צורך לבצוע לידה קיסרית, וזאת בשבועות שבהם העובר הנו עדיין פג.
עם זאת, המומחה פירט כי יכול להיות מקרה, כמו בעניינינו, שבו בשבועות המוקדמים להיריון מאובחנת שליית פתח, או שלייה נמוכה.
עוד פירט וציין המומחה, כי ההמלצות השגרתיות במקרה של פתולוגיה שלייתית הנן, בין היתר, המנעות ממאמץ גופני בטרימסטר השלישי של ההיריון, מחשש לעידוד צירים ודימום.
עוד פירט המומחה, כי במקרה של התובעת, הארוע האחרון של הדמם הנרתיקי היה בשבוע ה-16.6 להיריון, ואילו העדות הסונוגרפית האחרונה להפרדות קרומים ניצפתה בשבוע ה-29.5 להריון, כאשר בשבוע ה-32 דווח כי לתובעת יש שליה אחורית שאינה נמוכה, ללא עדות לנעיצה, להפרדות או לווזה פרביה.
בסיכומו של דבר ציין המומחה, כי אין כל רישום כי לאחר השבוע ה-32 להריונהּ של התובעת, לדווח כלשהוא לפתולוגיה קלינית או ממצא סונוגרפי/מעבדתי חריג, בין אם בכלל, ובין אם כזה שיחייב אותה להמנעות מהעבודה או לשמירת היריון.
...
לאחר עיון בבקשת התובעת ובעמדות הצדדים, סבורני כי יש לדחות את הבקשה בכללותה, כמפורט להלן –
באשר לשאלה 3 – בדיקת התובעת ביום 20.1.2017 נדונה בחוות דעתו של המומחה (ראו למשל בעמ' 3, 5 ו-6 לחוות הדעת).
לבסוף, מקובלת עליי גם התנגדותו של הנתבע לשאלות אלה, בטענה כי המדובר בסוגיות שהינן רלוונטיות, אם בכלל, באשר לסעיף 58(2) לחוק ובקשר לתנאי עבודתה של התובעת, ולא ביחס לסעיף 58(1) לחוק, שעל בסיסו הסכימו הצדדים, כאמור לעיל, באשר למינויו של המומחה.
לסיכום – לאור כל האמור לעיל, דין הבקשה להידחות בכללותה.
