מכאן, שצריכה הייתה להיות בידיעת חברת הביטוח, אם עסקינן בנוהג על פי רישיון ישראלי או רישיון זר.
מאחר והכיסוי בפוליסה מותנה בקיום רישיון נהיגה בר תוקף, ושאלת תוקף הרישיון הזר הנו בעייתי בשל העמימות הקיימת וריבוי הפרטים והתנאים הקובעים תוקפו של רישיון זר בישראל, הרי שבמסגרת חובת הגילוי של הסייג בדבר קיום רישיון נהיגה בר תוקף, היה על חברת הביטוח, באמצעות סוכניה, לוודא שמבקש הביטוח ער לבעייתיות זו, על ידי הפנייתו לרשות המוסמכת.
הוא לא נועד להעניק זכות לפיצויים במקרים בהם נשללה הזכאות לפיצויים בשל נהיגה ללא רישיון נהיגה כחוק, אפילו גררה הנהיגה ללא רישיון גם את אי הכסוי הבטוחי, בשל ההוראה שבפוליסת הביטוח על פיה נידרש, כתנאי לתחולתה, שהנהיגה ברכב תהיה על ידי בעל רישיון נהיגה תקף בישראל".
...
אשר על כן, משנקבע כי התובע נהג ללא רישיון נהיגה בר תוקף, נשלל הכיסוי הביטוחי ב'פול' ודין תביעת התובעים נגד 'הפול' – להידחות.
אלא שנעלם מעיני התובע, כפי שמציינת הנתבעת 4 בסיכומיה, כי סעיף 7א' לחוק הפיצויים מגביל עצמו אך ורק כלפי מי שהוראת סעיף 7(5) חלה לגביו, כפי שנקבע ברע"א 2853/96 קרנית נ' דחבור פרח, נג (1) 680:
"הוראת סעיף 7א' מציבה עצמה אך כנגד הוראת סעיף 7(5). אין היא מכריזה על עצמה כחריג לשאר הוראות סעיף 7".
וכך נקבע גם בפרשת לביא:
"כפי שקבע בית המשפט המחוזי, שבהסתמך על הוראות סעיף 7(3) לחוק הפיצויים דין תביעת המערערת להידחות. בהוראות סעיף 7א' לחוק הפיצויים אין לשנות ממסקנה זו, הואיל וסעיף זה אינו חל במקרה של שלילת זכאות לפיצויים לפי חוק הפיצויים בהסתמך על הוראות סעיף 7(3) לחוק.
אשר על כן, דין תביעת התובע נגד קרנית, להידחות.