שלילת רישיון נהיגה בשל אי התאמה

המדובר בתאונה עצמית שתרחשה בשל אי התאמת מהירות הרכב לתנאי הדרך שכללו עיקול חד. כתוצאה ממהירות הרכב בו נהג הנאשם, סטה הוא מנתיב נסיעתו ולאחר מעבר לשול הדרך נוצר אבדן השליטה ברכב עד להתהפכות הרכב.

אני קובע כי רכיב פסילת רישיון הנהיגה יחל ב-3 חודשי פסילה בפועל ויגיע עד ל- 10 חודשי פסילה.

...

אני מחליט כי בנוסף לפסילה הקצרה ורכיב המאסר המותנה ישלם הנאשם למדינה קנס ורישיונו יפסל גם על תנאי כדי ליצר הרתעה כלפי העתיד.

לפיכך, הנני דן את הנאשם לעונשים הבאים: קנס בסך 1500 ₪ או 5 ימי מאסר תמורתו.

הנני גוזר על הנאשם 3 חודשי מאסר אשר ירוצו במידה והנאשם יבצע ויורשע בביצוע עבירה של גרימת תאונה בה נגרמו חבלות של ממש כתוצאה מנהיגה בקלות ראש והכל תוך 1 שנים מהיום.

בעקבות הטראומה שחוה, היתדרדר בלימודי העתודה, שוחרר מן הצבא עקב אי התאמה, ובאותה התקופה היה בדכאון והתקשה לתפקד.

משכך, עתרה לגזור על הנאשם מאסר בפועל, אשר יכול וירוצה בעבודות שירות, ברף הבינוני גבוה של המיתחם, בצרוף מאסר מותנה מרתיע, פסילת רישיון נהיגה בפועל, פסילה על תנאי, קנס והתחייבות.

ניתן היום, ו' אדר תשפ"א, 18 פברואר 2021, בהיעדר הצדדים.

...

באשר לתנאי השני, עוצמת פגיעת ההרשעה בנאשם – שוכנעתי כי גם ביחס לתנאי זה עונה עניינו של הנאשם על הקריטריונים הקבועים בהלכת כתב, כך שקיים יחס בלתי מידתי בין מידת הפגיעה הצפויה בנאשם כתוצאה מהרשעתו בדין, לבין התועלת שתצמח ממנה, כך שמידת הפגיעה בו מצדיקה הימנעות מהרשעתו.

לסיכום, בעניינו מדובר בנאשם צעיר, אב למשפחה צעירה, נעדר עבר פלילי שזו לו ההסתבכות הראשונה והיחידה עם רשויות החוק, תוך שמדובר בעבירה שבוצעה לפני מספר שנים – בשנת 2016.

משכך, הנני מורה על ביטול הרשעת הנאשם.

כך, בבר"מ 3186/03 מדינת ישראל נ' שלומית עין דור, פ"ד נח(4) 754 (להלן: "עניין עין דור"), הבהירה כבוד השופטת (כתוארה אז) ביניש, את הקף הבקורת השיפוטית על החלטות רשות הרשוי להעניק או לשלול רישיון נהיגה בשל אי כושר רפואי או נפשי, כלהלן : "בית-המשפט המנהלי יבחן בהליך המתקיים בפניו את החלטת הרשות על-פי עילות הבקורת השיפוטית, אך אין הוא משמש ערכאה המחליטה במקום הרשות המינהלית; הוא אינו שוקל את שיקוליה ולא ימיר את שיקול-דעתה בשקול-דעתו שלו .... כל עוד החלטת הרשות אינה חורגת ממתחם הסבירות, כלומר כל עוד מדובר בהחלטה שרשות מינהלית סבירה הייתה יכולה לקבל, לא יתערב בית-המשפט בהחלטה .... כך בדרך כלל, וכך במיוחד כאשר הרשות המינהלית משתיתה את החלטתה על בסיס חוות-דעת מקצועיות של גורמים מקצועיים... מקום שהפעילה הרשות מומחים מטעמה, לא ישים עצמו בית-המשפט מומחה, וודאי שלא ימנה מומחה תחתיו כדי להכריע לגופה של מחלוקת מקצועית. אכן, לעולם לכל בעיה יהיו פותרים ופתרונים אחדים. ייתכן אף שבית-המשפט ייטה אחר החלטה המבכרת פיתרון זה ולא פיתרון אחר. אך בכך אין כדי להביא את בית-המשפט להחליף את שיקול-דעתה של הרשות בשקול-דעתו .... כך בבית-המשפט הגבוה לצדק, וכך כמובן גם בבית-המשפט המחוזי בשבתו כבית-המשפט לעניינים מנהליים, ובכל ערכאה שיפוטית הנדרשת לכללי המשפט המנהלי" (פיסקה 9).

מכח הסמיכה זו הוקם המרב"ד אשר תפקידו, בין היתר, לסייע לרשות הרשוי לאתר נהגים בעלי פרופיל אישיותי או מצב רפואי המעידים על אי התאמה לנהיגה בטוחה סעיף 55א(ב) לפקודה קובע את זכותו של נפגע מהחלטות המרב"ד להגיש ערר לוועדת ערר רפואית, במותב של שלושה רופאים: "מבקש רשיון נהיגה או בעל רשיון נהיגה הרואה עצמו נפגע מהחלטת רופא מוסמך רשאי לערור, תוך זמן שייקבע בתקנות, לפני ועדת ערר רפואית של שלושה רופאים מתוך רשימה שאישר שר התחבורה בהתייעצות עם שר הבריאות". תקנה 195(א) לתקנות מגדירה את סמכותה של ועדת הערר, כלהלן: "ועדת הערר רשאית לאשר את החלטת הרופא המוסמך, לשנותה או לבטלה או להורות על בדיקה מחודשת בידי הרופא המוסמך (להלן - בדיקה מחודשת) של מבקש רשיון הנהיגה או של בעל רשיון הנהיגה (להלן בתקנה זו - המבקש) או ליתן החלטה אחרת ככל שיחייב הענין". נוסף על כך קובעת תקנה 195ג(א) לתקנות כי: רופא מוסמך או ועדת ערר, לפי הענין, ימסרו למבקש רשיון נהיגה או לבעל רשיון נהיגה שבדקוהו, לפי בקשתו, את תוצאות הבדיקה הרפואית שנערכה לו, ממצאיה ונימוקים (להלן – הממצאים)".

...

עיקרי טענות המערער: לטענת המערער, נפל בהחלטת ועדת הערר פגם היורד לשורשם של דברים וזאת, בהינתן שהחלטת ועדת הערר כללה שתי מילים: "הערר נדחה" – קרי, מבלי שוועדת הערר פירטה כל נימוק להחלטתה.

לטענה זו אינני מוצאת להידרש הן משום שנטענה בעלמא ובלא כל תימוכין ויתרה מכך, הואיל ועל פניו ממילא אין מדובר בטענה משפטית אשר ניתן להביא בפני בית משפט זה. לאור האמור, הנני קובעת כי לא נפל בהחלטת ועדת הערר פגם היורד לשורשם של דברים והמצדיק התערבות בהחלטתה.

אשר על כן – הערר נדחה.

המזכירות תדוור החלטתי לצדדים.

לעניין הנכות שנקבעה לתובעת בשל אי יציבות בהליכה, ציין פרופ' רפפורט כי לאחר פגיעה מוחית דו מצחית יש לעתים סירבול באירגון ההליכה שיכול להיות מתואר כאי-יציבות לכן סבר כי יש לקבוע נכות בשיעור 20% לפי סע' 29(10)(ב) מותאם, וכי נכות זו התבססה על המידע שהתובעת מסרה לו ועל תחושת אי יציבות בהליכה עם צורך בשימוש במקל מחוץ לביתה.

לפיכך הפצוי הראוי בגין עזרת הזולת והסיוע לה נדרשה ותידרש התובעת יהא בשיעורים הבאים – מיום 7/12- 11/12 (1,500 ₪ *4 חודשים) 6,000 ₪ מיום 11/12 עד 11/15 (36 חודשים) 2,500 ₪ *36 חודשים 90,000 ₪ מיום 12/15- היום (72 חודשים) 1,500 ₪ * 72 חודשים 108,000 ₪ עזרת צד ג' לעתיד מהיום עד גיל 82 (10/44) 1500*198.1 (מקדם הוון ל275 חודש) 297,150 ₪ סה"כ עזרת צד ג' לעבר ולעתיד 501,150 ₪ נסיעות מוגברות לטענת התובעת בשל שלילת רשיון הנהיגה שלה כתוצאה מפגיעתה היא נאלצת לעשות שימוש מוגבר בתחבורה ציבורית ומוניות.

...

אינני מקבל לעניין זה את טענת ב"כ התובעת.

לעניין זה אני מקבל את טענת הנתבעים.

לעניין זה אני מקבל את תחשיב קצבת הנכות לעבר ולעתיד העדכני שנערך ע"י הגב' ספיר לפיו הוערכה הקיצבה בעבר והקצבה העתידית בשיעור כולל של 545,515 ₪ וזאת לאחר קיזוזים מתאימים של קצבת הזיקנה המגיעה ע"פ חוק.

לעניין זה אני מקבל את חוות דעתה העדכנית של האקטוארית הגב' ענת ספיר מיום 16.11.21 באשר להערכת שיעור הקצבה בכללותה במעוגל לאחר שיערוך בשיעור של (63,300 ₪-) כאמור, לא מצאתי לקבל את דרישת הנתבעים לניכוי קצבת שר"ם מעבר לתקופה בה היא שולמה בשל הטענה שהתובעת לא ערערה על החלטת המוסד לביטוח לאומי הדוחה בקשתה לגמלה, שכן לא נמצאתי כי מוטלת על התובעת כל חובה לערער על החלטה זו. בסה"כ יש לנכות מסך הפיצוי המגיע לתובעת ניכויים בגין קצבאות ששולמו לה בסך כולל במעוגל של (608,800 ₪-).

הראיות לעונש מטעם המאשימה הוגש הרישום התעבורתי של הנאשם (ת/1), הכולל 15 רישומים, הראשון משנת 2003 בגין נהיגה ללא רישיון, רישומים נוספים כוללים עבירות נהיגה ברכב שרישיונו פקע מעל 6 חודשים, מהירות, שימוש בטלפון, נהיגה ברכב בהיותו שיכור משנת 2007 בגינה נדון לפסילה למשך 28 חודשים, אי ציות לתמרור, נהיגה ברכב לא תקין שהוחלט לאסור את השמוש בו, נהיגה בכיוון הפוך בכביש חד סיטרי, ועצירה לפני מעבר חציה.

הנאשם התגייס לשירות קרבי בצה"ל אך עוד בשלב של הליך המיון סרב להתפנות ובהמשך נעדר מהשרות ללא אישור, ושוחרר מהצבא בשל אי התאמה, ובהקשר זה תיאר תחושת צער וחרטה.

טענות הצדדים: לטענת ב"כ המאשימה: במסגרת ההסדר המדינה הגבילה עצמה לעונש של 4 שנות מאסר בפועל, לצד ענישה נלווית, והתבקש שבית המשפט ישית על הנאשם מאסר שלא יפחת מ-4 שנים, מאסר מותנה, פיצוי לנפגעי העבירה, פסילת רישיון נהיגה לתקופה ממושכת, ופסילה על תנאי.

...

הערעור נדחה תוך שנקבע כי תקופת המאסר אף נוטה לקולא ביחס להרשעה בעבירה של המתה בקלות דעת.

לאור כל האמור לעיל, חומרת הנסיבות והתוצאה הקשה, המסקנה הינה כי הרף העליון של טווח הענישה המוסכם בין הצדדים מגלם את מלוא השיקולים לקולא המפורטים לעיל.

הענישה לאור כל האמור, אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: מאסר - מאסר בפועל לתקופה של 4 שנים.