שלילת גמלת הבטחת הכנסה יציאה מהארץ בפעם השניה

הנתבע טען בכתב ההגנה כי בהתאם לאמור בסעיף 14א(ג1)(1א) לחוק הבטחת הכנסה, הואיל שבת הזוג של התובע יצאה את ישראל חמש פעמים באותה שנה קלנדרית, בדין נשללה זכאותה לגימלה להשלמת הכנסה בכל אחד מן החודשים שבהם יצאה.

בדברי הכנסת להצעת החוק, נכתב כי, הרציונל של סעיף 14א הוא בכך שיציאה לחוץ לארץ יותר מפעם בשנה למשך חודש קלנדרי או חלקו מצביעה לכאורה על כך, שידו של מקבל הגימלה משגת להתקיים ללא הגימלה ואין הוא בגדר אדם הזקוק,לגימלת הבטחת הכנסה.

...

משהתובע ובת זוגו אינם עונים על התנאים הקבועים בו, יש לדחות את התביעה.

לא מצאנו כמעט פסיקה המתייחסת לסוגיה, בבל (חי') 14645-05-10‏ ‏ נתן שורט בודנצקי - המוסד לביטוח לאומי (16.11.11) אימץ בית הדין את פרשנות הנתבע וקבע כי (לצורך חישוב התקופה של שהות בחו"ל השוללת זכאות להבטחת הכנסה) אין דרישה ששני בני הזוג ישהו בחו"ל יחדיו.

לסיכום לאור האמור, התביעה נדחית.

ועדת רשות עליונה היתכנסה בעיניינו של התובע ביום 6/3/2018 וקבעה כי: "יעקב זינגר הגיש תביעה למחוסר פרנסה אולם אינו נמצא בתהליך שקום פעיל. בדצמבר 17 הוצע לו להישתלב במרכז שקום בעכו אולם היתנה את הישתתפותו בקבלת תגמול מחוסר פרנסה. זאת ועוד, נוהג לצאת את הארץ כ- 10 פעמים בשנה, מה שיפגע בתהליך שקום אם יחל תהליך כזה. יעקב מקבל מעת לעת הבטחת הכנסה בתקופות בהן לא נשללת זכאותו בשל יציאה לחו"ל. לטענתו הוצאות המחיה שלו בחו"ל קטנות מהוצאות המחיה שלו בארץ, וכך מממן את שהייתו בחו"ל. יעקב טוען כי אינו יכול לעבוד מעבר ל-4 שעות בשל בעיות בריאות נוספות, לא הוכרה נכות נוספת מלבד DSTP. ועדת רשות עליונה ממליצה לדחות תביעתו ותזמנו לטעון בפניה." על החלטת ועדת הרשות פתח התובע הליך משפטי במסגרת תיק ב"ל 10742- 05-18 בסופו ניתן פסק דין בהסכמה להשיב את עניינו של התובע לועדת רשות לשקול מחדש את עניינו של התובע (כמפורט בסעיף 2 לעיל).

עוד הובהר כי הדחייה לתשלום הגימלה בחודשים 9/2014-10/2014 וכן בחודשים 11/2015-12/2015 הייתה בגין יציאות חוזרות לחו"ל בתקופה זו אשר בעטיין לא היה זכאי התובע לתשלום גמלת הבטחת הכנסה.

כאמור עניינו של התובע הובא בשנית בפני ועדת רשות עליונה ביום 27/2/2019.

...

עניינו של התובע הובא פעמיים לפתחה של ועדת הרשות העליונה אשר שקלה היטב את נסיבותיו של התובע והבהירה שוב ושוב כי סירוב התובע להשתלב בתכנית שיקום מלמדת ומוכיחה כי התובע לא עשה כל שביכולתו על מנת להשיג פרנסה ודחתה את בקשתו מנימוק זה. וועדת הרשות נימקה את החלטתה ולא שוכנענו כי נפל פסול בה. סירוב התובע להשתלב במרכז שיקום עומדת לרעתו ושומטת את הקרקע מתחת לתביעתו לתשלום גמלת מחוסר פרנסה.

לסיכום, לא מצאנו, כי נפל פסול בהחלטת ועדת רשות עליונה לדחות את תביעת התובע לתשלום גמלת מחוסר פרנסה מהנימוקים שפורטו על ידה.

סוף דבר – התביעה נדחית.

בשנת 2016, טרם הגיע המשיב לגיל פרישה, הוא יצא את הארץ שלוש פעמים: בפעם הראשונה מיום 10.4.16 ועד ליום 3.5.16; בפעם השניה, מיום 4.8.16 ועד ליום 6.9.16; ובפעם השלישית, מיום 20.12.16 ועד ליום 5.1.17.

זכאות המשיב לגימלת הבטחת הכנסה בגין חודש היציאה מחוץ למדינה ובגין חודש החזרה מהמדינה הזרה ביציאות השניה והשלישית מהארץ נשללו על ידי המוסד לאור הוראת סעיף 14א(ב)(1) לחוק.

...

תימוכין למסקנה זו ניתן למצוא בסיפא של תקנה 5א' לתקנות הבטחת הכנסה המחייב את המבוטח להמציא "אישור של קופת החולים בדבר קבלת הטיפול הרפואי מחוץ לישראל". ברי, כי האישור אליו מכוונת התקנה הוא האישור כי הטיפול הרפואי במדינה זרה ניתן מכוח הזכאות לפי סעיף 11 לחוק ביטוח בריאות.

משכך, אין לנו צורך להידרש ליתר התנאים הנוגעים לסעיף 11 האמור ובכללם: האם הטיפולים בחו"ל שקיבל המשיב במדינה הזרה הם בבחינת פיזיותרפיה (בתשובת משרד הבריאות מיום 16.4.18, במענה לפניית ב"כ המשיב, ההתייחסות היא ל"טיפולים אלטרנטיביים"), האם הם טיפולים הכלולים בסל הבריאות (לפי אישור קופת חולים מכבי מיום 8.2.17 שהמציא המשיב, טיפולים אלה כלל אינם נכללים בסל הבריאות – דבר שכשלעצמו צריך היה להביא למסקנה כי אותם טיפולים אינם עונים על סעיף 11 לחוק ביטוח בריאות) והאם הטיפולים הללו ניתנו בנסיבות העונות על תנאי תקנות 2 ו- 3 לתקנות הביטוח.

סוף דבר – הערעור מתקבל.

יתר על כן, טענת הנתבע לפיה התובעת לא העבירה את המסמכים הרפואיים בזמן אמת, אינה עולה בקנה אחד עם מיסמך החלטת רופא המוסד מיום 31.1.19 (ר' נספח 10 לתע"צ מטעם הנתבע) ממנו עולה כי בחן את המסמכים הרפואיים וכן צויין במסמך זה כי "הנ"ל תבע גימלה להבטחת הכנסה בעילת העידר כושר לעבודה בשל מחלה." ערים אנו לטענת הנתבע כי התובעת העידה כי עבדה בזמן שהיתה במחלה במסגרת עדותה, אולם לאחר שנשאלה במסגרת חקירתה בשנית על כך הבהירה את תשובתה והסברי התובעת מקובלים על בית הדין: " ...הייתי בחופש מחלה, עזבתי את העבודה באוגוסט 2018, עבדתי בחברת גשר. בחופש מחלה לא עבדתי, אבל עדיין מחשבתי (צ.ל נחשבתי א.ר.ב) עובדת במקום העבודה ולא פוטרתי... ש: האם קיבלת שכר מהמעסיק בתקופה שהיו לך ימי מחלה? ת: לא. קבלתי הבטחת הכנסה. לא קבלתי פעמיים. לא קבלתי שכר בתקופה בה הייתי חולה. קבלתי הבטחת הכנסה.." (ר' עמ' 3 שורות 4-16).

מעבר לאמור, סעיף 14א לחוק הבטחת הכנסה שכותרתו "זכאי לגימלה שיצא את ישראל", אשר התווסף במסגרת תיקון 16 לחוק, קובע: (א) לא תשולם לזכאי שיצא את ישראל גמלה בעד חודש קלנדרי, אם שהה מחוץ לישראל בכל הימים שבאותו חודש.

יפים לעניינו דברי בית הדין הארצי בעב"ל 35137-05-12 מחמוד חמאד - המל"ל (21.9.15) שם נפסק כי: "יתכן שמחוסר עבודה, כמו אדם עובד, יבקש לצאת את ישראל.... אין מדובר בבקשה או בשאיפה החורגת מגבול הסביר. כמובן שניתן להעלות על הדעת צרכים סבירים נוספים. על רקע זה, לא בכדי ראה המחוקק לתקן את סעיף 14 א' ולהרחיב בגדריו, במקרה של זכאי שאינו בגין העבודה, את מספר הפעמים שבהן יציאה מישראל לא תיפגע בזכאות. לפיכך, במקרה של מחוסר עבודה, יציאה אחת לשנה את ישראל, מתוך בחירה- היינו, שלא בנסיבות של כורח, וכל עוד מיתקיים יתר תנאי הזכאות (למשל התייצבות בלישכת התעסוקה) היא חריגה סבירה מעקרון הטריטוריאליות. סעיף 14 א' מאפשר חריגה זו. סעיף 14 א' גם אינו בוחן את טעם הנסיעה... ועתה נשוב להסדר של הוראת סעיף 14 א' לחוק, ההסדר הקבוע בסעיף זה מאפשר יציאה נוספת לחו"ל גם מעבר לפעם אחת בשנה קלנדרית, כאשר היציאה נובעת מכורח- קבלת טפול רפואי.. ברור שבמקרה זה, אך מתבקש הוא כי הסטייה מהעקרון הטריטורילאליות לא תביא לשלילת גמלת הקיום. אמנם סעיף 14 א(ד) לחוק כולל "רשימה סגורה" של מקרים שבהם יציאה לחו"ל מתוך כורח לא תיפגע בזכאות, אך רשימה זו הורחבה בפסיקה למקרים מיוחדים שבהם הכורח הביא את הזכאי לגימלה לצאת אל מחוץ לישראל.

" ערה אני לטענה החדשה של הנתבע לפיה היה צורך באישור קופת חולים עובר לנסיעה, עם זאת לא שוכנענו כי יש בכך כדי להביא לקבלת גרסת הנתבע לשלילה גמלה, שעה שמדובר בנסיעתה הראשונה של התובעת ושעה שטענת הנתבע בנידון רלוואנטית רק למצב של נסיעה שניה לחו"ל. מעבר לאמור, שוכנענו כי בכל מקרה שעה שהוכח שנסיעתה של התובעת נעשתה בשל הצורך לטפל בשינייה וזאת בשל הפער בין מחיר הטיפול בארץ לעומת זה של חו"ל, הרי שמדובר בנסיבות חריגות שבכל מקרה אין בהם לטעמינו כדי לשלול גמלת הבטחת הכנסה.

...

לאור הלכה חד-משמעית זו, ובשים לב לכך שהמוסד לא טען בכתב הגנתו או בשום שלב בהמשך ההתדיינות, וממילא גם לא הוכיח, כי ביצע לתובעת שימוע קודם להחלטתו ליצור לה חוב, הרי שדין תביעת התובעת להתקבל גם בהיבט זה, שעה שטענת התובעת להסתמכות על כספים אלו לא נסתרה ושעה שלא שוכנענו כי התובעת פעלה בחוסר תום לב כלשהו (לשלילת גמלת הבטחת הכנסה כפגיעה בזכות לקיום אנושי בכבוד, ראו: בג"ץ 10662/04 חסן - המוסד לביטוח לאומי (28.2.12)).

סיכום משכך שוכנע בית הדין כי יש לקבל את תביעת התובעת שעה שהתובע הרימה את הנטל להוכיח את זכאותה לגמלת הבטחת הכנסה כפי שפורט לעיל, ומנגד לא שוכנענו כי השלילה הרטרואקטיבית נעשתה כדין.

משכך התביעה מתקבלת.

בסוף חודש אוגוסט 2020, בשל הוצאתה לחל"ת במסגרת משבר הקורונה, הגישה התובעת תביעה לנתבע לדמי אבטלה וזאת בגין שתי תקופות – תקופה ראשונה מיום 15.3.2020 ועד 1.6.2020 ותקופה שניה מ-1.8.2020 ועד 02.2021 מועד פיטוריה.

לגירסת התובעת, בעקבות מכתב הנתבע היא פנתה פעמים רבות לסניף אך פניותיה לא נענו.

התובעת פנתה לועדת התביעות של הנתבע ביום 3.1.2021 ולאחר תזכורות מצידה התקבלה תשובה כי "הועדה המליצה לפקיד לבחון בשנית את החלטתו. לאחר בחינת המלצת הועדה, הריני להודיעך כי המלצת הועדה לא התקבלה והחלטת פקיד התביעות על דחיית התביעה מתאריך 8.12.2020 בעינה עומדת". ב-1.4.2021 החלה התובעת לעבוד אצל מעסיק אחר, לגירסתה במשרה חלקית ובשכר נמוך.

חוק ביטוח לאומי, בשונה מחוק הבטחת הכנסה, אינו קובע שניתן לשלול קצבה בגין שהייה בחו"ל. גם אם הוראות החוזר מאפשרות שלילה רטרואקטיבית הרי שהחלטת פקיד התביעות ניתנה מבלי שהייתה בפניו הוראה המסמיכה אותו לשלול את הקצבה רטרואקטיבית.

לפני תקופת הקורונה שירות התעסוקה דרש התייצבות פיזית של דורש עבודה ומי שיצא מהארץ לא קיבל דמי אבטלה בתקופה שלא שהה בארץ.

הנוהג לשלול זכאות של דמי אבטלה לאחר שהייה של 30 יום בחו"ל הוא לפי הנוהל שבשיגרה וללא קשר לקורונה ובזאת נשמט הבסיס לטענת התובעת כי שלילת זכאותה בוצעה בטרם יצא החוזר.

...

סוף דבר בהתאם למפורט לעיל - תביעתה של התובעת נדחית.

היות ותביעתה של התובעת נדחית, איננו פוסקים צו להוצאות.

עם זאת מצאנו לנכון לציין, כי אנו סבורים שהתנהלות הנתבע בכל המתייחס לפניות התובעת לקה בחסר ויתכן שאם הנתבע היה מתייחס לפניותיה בזמן אמת, התובעת לא הייתה נדרשת להגיש תביעתה זו. הצדדים רשאים לפנות בערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלת פסק דין זה. ניתן היום, כ"ד חשוון תשפ"ד, (08 נובמבר 2023), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.