שלט האוסר כניסה פוטר מאחריות

דיון התובעת החלה עבודתה בשירות העמותה ביום 23.6.2010 בהקף של 1/3 משרה - פעמיים בשבוע למשך שעתיים עד ארבע שעות [סעיף 5 לתצהירה של הגב' נעמי מורביה, יו"ר עמותת מאבק הנכים, (להלן: "הגב' מורביה")], וזאת עד למועד פיטוריה, ביום 15.5.2011, אשר ניכנסו לתוקף ביום 1.6.2011.

התמונה היחידה שצולמה על ידי מר רוזנבלום ובה נראית לכאורה עובדת מעשנת צולמה בתוך חדר, אשר לא הוכח לגביו כי אינו "חדר או אולם שעובדים בו רק מי שהם מעשנים". משכך, לא הוכח, כי לא ניתן לראות בחדר זה "כאיזור עישון מבלי שיהיה צורך בהיתר מפורש של האחראי במקום", כמשמעו בסעיף 15 לתוספת לחוק למניעת העישון, בנוסחו דאז.

הנתבעת הגישה תצהיר עדות ראשית של מר יאיר עמר, קב"ט בבניין ההסתדרות, ולפיו הנתבעת הקפידה ועודנה מקפידה על קיומו של פקוח יעיל על אכיפת החוק, בין היתר, באמצעותו בתפקידו כקב"ט הבניין וכן באמצעות הקצאת פינות עישון כדין והתקנת שלוט מתאים האוסר על העישון.

בצדק ציין בא כוח המשיבה, כי בחוקים שבהם ביקש המחוקק לקבוע פיצויים ללא הוכחת נזק, עשה כן מפורשות (סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע תשכ"ה-1965, סעיף 10 (א)(1) לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, תשמ"ח-1988, וסעיף 5(ב) לחוק איסור הפליה במוצרים ושירותים ובכניסה למקומות צבוריים תשס"א-2000 – בכל אלה נקבע הסכום של 50,000 ₪, ובסעיף 3א לפקודת זכות יוצרים – בין 20-10 אלף ₪).

...

לפיכך, דין התביעה להתקבל חלקית ביחס למחדלי הנתבעת במניעת עישון כמצוות החוק ותקנותיו.

אף כי כאמור דומני ש"הכדור העיקרי" מצוי בתחומו של המחוקק, נראה לי שמשהופרה חובה חקוקה, ומשהמדובר במשפחה ובה ילדים ואשה בהריון, יש מקום ליתן ביטוי חזק יותר – ולוא גם עדיין במישור הסמלי – לנזק, לשם הרתעת הרבים.

כמו כן, תשלם הנתבעת הוצאות בסכום האגרה, כפי ששולמה, ושכר טרחת עורך דין בסך של 3,500 ₪.

כשנשאל אם לא היה מקום להציב במקום שלט המורה כי הכניסה אסורה ולהזהיר מפני הסכנה היתחמק מתשובה אך בהמשך אישר כי במוסך היום קיים שלט לפיו הכניסה לשטח העבודה אסורה וכבר לא קיים שלט לפיו הכניסה ללקוחות היא מסביב, אלא יש שלט "משרד" מעל המשרד (עמ' 21 ש' 14-25).

על כן, השאלה העיקרית הרלוואנטית לשאלת אחריות הנתבעות היא נוהלי שטיפת הריצפה במוסך, נוהלי הכניסה לשטח המשרדים ונוהלי המעבר בין שטח העבודה לשטח המשרדים.

צודקות הנתבעות שמעיון בתלושי השכר של התובע עד שנת 2011, עולה כי שכרו של התובע השביח עם השנים ואין סיבה טובה להניח כי יפוטר משב"ס. עם זאת, גם שירות המדינה איננו מקום עבודה שלא ניתן לאבדו ומקובל עלי כי יש לקחת בחשבון את הסיכון כי התובע ייפלט לשוק העבודה ויתקשה בשל מגבלותיו להישתלב בעבודה אחרת.

...

עם זאת, על מנת לא להותיר טענות רבות ללא הכרעה אציין כי אינני מקבלת טענות אלה של הנתבעות.

נוכח צירוף קבלות בגין הוצאות בעבר כאמור לעיל ומתוך הנחה שבעבר הוציא התובע הוצאות נוספות אשר לא שמר את הקבלות בגינן ועל בסיס קביעה גלובלית לגבי העתיד, אני סבורה כי יש לפסוק לתובע פיצוי גלובלי ברכיב נזק זה בסכום של 6,000 ₪.

סוף דבר הפיצוי אם כן שבו אחייב את הנתבעות ביחד ולחוד הוא כדלקמן: 80.1.

התובע לא צירף קבלה בגין איסוף חומר רפואי ועל כן אינני מחייבת את הנתבעות בהוצאה זו. בנוסף ישלמו הנתבעות לתובע הוצאות משפט בסכום של 35,000 ₪.

עסקינן בעבירה של בררת קנס ולא עבירה של אחריות קפידה.

מר ברק, מפקד יחידת החילוץ מזה 25 שנה, שאירגן את הצוות שחילץ את הנאשמים, ציין כי לא ניתקל בשלט האוסר על כניסה לנחל חבר (ת/10) וכי מדובר בשלט שמוצג כ-100 מ' מהכביש במקום גבוה יחסית וכי אם זה השלט היחיד אז לא נראה לעין כל. עדות העד מהימנה בעיני.

אף אם כניסת מבקרים לנחל הייתה מותרת, אין זה פוטר את הנאשמים מחיפוש סימון השבילים ומהליכה בשביל המסומן.

...

מקובלת עלי עמדת ההגנה לרבות גרסת הנאשמים לפיה לא ראו את השלט האוסר על כניסה לשמורה מחמת שלא ניתן הבחין בו ממקום הימצאם והליכתם.

בנסיבות אלה, שעה שמדובר בשטח רחב היקף, פתוח מעצם טבעו, סבורני שמן הראוי היה להציב שילוט נוסף ומכל מקום, מצאתי בטענות ההגנה בהקשר זה כדי לעורר ספק סביר הנדרש לזיכוי.

עם זאת, מן הראוי שהמאשימה תבחן את ההנחיות המופנות לנציגיה על מנת שלא "תדבר בשני קולות". לאור כל האמור, הנאשמים מורשעים בעבירה של הליכה בשביל לא מסומן, בניגוד לתקנה 10 לתקנות.

חלקה 16 פרוצה מכל צידיה, חלק מהשטח שלה מכוסה בעשבייה וצמחי פרא ולא מוצב בה שלוט אזהרה או אחר האוסר כניסה למקום, לרבות מעבר אנשים וחניית רכבים.

הוסיפה התובעת וטענה כי שימוש אקראי שנעשה, כביכול, על ידי הנתבעים או מי מדיירי הבניין, אינו פוטר את הנתבעים מאחריות, מה גם ונתבעת 2 בתור משכירה אחראית למעשיהם והתנהלותם של השוכרים מטעמה.

...

כל המחוברים כמפורט לעיל יקראו להלן, ביחד, "המחוברים". ביום 29.09.2020 ניתנה החלטתי בבקשת נתבע 1, לפיה הדיון בתביעה פוצל כך שתחילה תידון ותוכרע המחלוקת בין הצדדים ביחס לטענה כי הנתבעים פלשו לחלקה 16, ובהמשך, ככל שיידרש, תידון המחלוקת השמאית לעניין דמי השימוש הראויים המגיעים לתובעת, אם בכלל.

מהאמור והמצוטט לעיל, עולות ומתחייבות שתי מסקנות, כלהלן: הטענה ולפיה הנתבעים או מי מהם הקימו את המחוברים עלתה מן הפה אל החוץ, המפקח מטעם התובעת חזר בו ממנה, התובעת לא הוכיחה אותה במשפט ולפיכך דינה להידחות.

השימוש שנעשה בפועל בחלקה 16 ע"י הציבור הרחב למעבר ולחניית רכבים, כאמור בהסכמת התובעת, שולל את המסקנה כאילו הנתבעים שולטים באופן בלעדי באותה חלקה, ומונעים מאחרים את השימוש בה. אדרבא ואדרבא, לאורך ניהול המשפט שני הנתבעים שבו והשמיעו את העמדה כי אין להם כל התנגדות כי התובעת תתפוס חזקה בחלקה 16, תגדר אותה, תציב בה שילוט ותעשה כל פעולה המבטאת את זכות הבעלות שלה במקום.

סוף דבר – בכפוף לאמור להלן, התביעה נדחית בזאת.

בעדותו בפנינו מאיר הבהיר כי "פעם אחת באופן רישמי במהלך התהליך שהצענו לה, עשינו המרה של פיטורים לפיטורים מה שנקרא, מינהליים/פרישה מוקדמת, כך מגדירים את זה על מנת לא לפגוע בה...הצעה הזו היא בד"כ חריגה. מי שניכנס להליך גמישות בהעסקה, עם ממצאים כאלה הוא פשוט מפוטר. תוך כדי דיון עם הסתדרות המורים עלתה ההצעה הזאת, להציע לה פרישה מוקדמת. אני באופן אישי הבעתי את הסכמתי למרות הכל. כולל ההתייחסות אלי באופן אישי בהתפרצות אלימה שלה למשרד" (ע' 21 ש' 28-36).

לעתים התובעת ראתה בהורים כאויבם ולא כשותפים (ת/סע' 29; פרוטוקול שימוע מיום 1.10.2017), וליתר דיוק, כמתעמרים בה. שיבוץ סייעות לעבודה בגני ילדים והעסקתן היא באחריות הרשות המקומית (דליה/סע' 6), כאשר קשרי גומלין בין משרד החינוך לבין רשות המקומית הם אנהרנטיים לעבודה משותפת המתחייבת לטובת ילדי הגן ופעולתו הסדירה (בשינויים המחויבים ראו סע"ש (ת"א) 8015-08-20 יעל שטרמר- עריית יהוד-מונסון (מיום 20.8.2020)(להלן- עניין שטרמר), שכן שם דובר על מנהלת בית ספר).

לשון הרע? לטענת התובעת, משרד החינוך שם אותה ללעג, הלבין את פניה ברבים והשפיל אותה בפרסומים שונים שביצע, כך בכל הנוגע להמלצה של אורנה להורים שטענו כי התובעת והסייעת בגן ברקת ישבו על הילדים בגן לפנות למישטרה; חשדות שפורסמו בכתבות שונות במקומונים; תליית השלט; הכפשת התובעת על ידי הסייעות; הוצאת דיבה של הורים שהתראיינו בכתבות שונות; אמירה של לילך כי היא רואה בתובעת "בייביסיטר"; העובדה כי איילת עודכנה בדבר החקירה וכי עידכנה בדבר את סוזנה; העובדה כי איילת גערה בה שלא תכניס את עניינה האישיים למפגש הפיקוח; תשובת איילת להורים בגן בוסתן – מצג שוא כאילו יש פרטים חמורים הקשורים בתפקודה של התובעת ולא ניתן לפרסמם; איסור כניסתה למשרד החינוך; תלונה של איילת כנגד התובעת בחודש מרץ 2020 וחקירתה במישטרה; כשל בטיפול משמעתי ומקצועי בסייעת הרפואית; היתעלמות המשרד מפניותיה; הפרת כללי גמישות בהעסקה.

...

אנו סבורים כי חלק ניכר מהסעיפים ומהנספחים צורפו שלא לצורך ואלו לא נדרשים להכרעתנו.

בנוסף, המשרד החתים את התובעת על כתב ויתור, חרף הצהרתה המפורשת כי תלויות ועומדות לה טענות חריפות, עת התובעת היתה עם "הגב לקיר". לטענת הנתבעת, דין התביעה להידחות על הסף מחמת התיישנות, שכן נתבעים סעדים גם עבור תקופת עבודתה בגן ברקת אותו ניהלה בין השנים 2008-2010.

לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, בחנו את המסכת הראייתית והתרשמנו מהעדויות שנשמעו בפנינו הגענו לכלל מסקנה כי דין התביעה ברכיב זה להידחות.

סוף דבר התביעה על כל סעדיה נדחית בזאת, למעט פיצוי לא ממוני בסך של 30,000 ₪ אשר הנתבעת תשלם לתובעת תוך 30 יום מהיום.

נוכח סכום התביעה מזה (296,080 ₪), והסעד הנפסק מזה (כעשירית מסכום התביעה), התובעת תשלם לנתבעת הוצאות משפט, ברף הנמוך, בסך של 3,000 ₪ אשר יקוזזו מהסכום הנפסק בסעיף 176 לעיל.