שכר טרחת עורך דין מקרקעין מס הכנסה

בהסכמים נקבעו תפקידיו של עורך הדין, חובותיו וזכויותיו, התחייבויות רשות המיסים, נקבעה איבחנה בין הוצאות אשר יחולו על רשות המיסים והוצאות אשר יחולו על עורך הדין, נקבע מנגנון שכר הטירחה לעורך הדין כשיעור מהכספים המתקבלים מפעולות מימוש הנכסים וכן הסדרי תשלום שכר טירחה במקרים בהם מסתיים הטיפול בפשרה, שאין עימה מימוש נכסים.

משנת 2006, רוב התיקים היו כאלה שהפסיקו אותו באמצע, ולשיטתו שכר הטירחה היה צריך להיתקבל על פי לשון ההסכם (עמ' 1069 לפרוטוקול, שורות 1- 8; לביסוס טענתו זו, היפנה הנאשם לסעיף 12 בנספח ב' בהסכם שכר הטירחה (ת/57), אשר קובע: "היה והליך כנוס הנכסים על ידי עו"ד הופסק מכל סיבה שהיא, לפני שהתמורה בגין מימוש הנכס התקבלה על ידו – יקבע נציב מס הכנסה ומיסוי מקרקעין ומנהל אגף המכס ומע"מ והחשב את שיעור שכר טירחת עו"ד, על פי הקף העבודה שבוצעה יחסית להקף העבודה שנותרה לבצוע.". הנאשם טען עוד, כי רשות המסים דרשה ממנו מאות תיקים בהם טיפל, הוא נאלץ להחזיר אותם, ועל-פי אותו הסכם הרשות חייבת לשלם לו על העבודה שעשה, וזאת בנוסף לתיקים נוספים בהם בוצעו פשרות ולא שולם דבר (עמ' 1292-1293 לפרוטוקול).

...

באישום 3, אני מרשיעה את הנאשם בביצוע עבירה נוספת של גניבה בידי מורשה לפי סעיף 383(א)(2) + 393(2) לחוק העונשין בכך, שבעת שהנאשם שימש מנהל עזבון, שלח ידו בגניבת כספי תקבולי מכירת הדירה באילת על סך של 106,083 ₪, אותם נמנע מלהעביר ליורשי המנוח צבי קלינגר ז"ל, והכל כפי שפורט בהרחבה בתיאור האישום השלישי.

באישום 4, אני מרשיעה את הנאשם בביצוע עבירה של גניבה בידי מורשה לפי סעיף 383(א)(2) + 393(3) לחוק העונשין בכך, שבעת ששימש כבא-כוחו של בעל נכס – מר משה אביטל, נטל לעצמו שלא כדין כספי ערבות בסך 395,000 ₪, והכל כפי שפורט בהרחבה בתיאור האישום הרביעי.

באישום 5, אני מרשיעה את הנאשם בביצוע ריבוי עבירות של השמטה מתוך דו"ח על-פי הפקודה כל הכנסה שיש לכללה בדו"ח לפי סעיף 220(1) לפקודה וכן ריבוי עבירות של מרמה ערמה או תחבולה לפי סעיף 220(5) לפקודה, בסך כולל של 8,614,104 ₪.

תמצית טענות התובע לטענת התובע, הוא פעל עבור הנתבע בהגשת השגה לרשות המסים - אגף מס הכנסה ומיסוי מקרקעין, בעקבות עסקת מקרקעין בה טיפל עבור הנתבע.

בהודעה הראשונה נכתב "גבי [התובע - ט.מ.] בישיבה, יחזור אליך"; על כך השיב הנתבע: "הי, אגיע סביב חמש וחצי. אתקשר לפני." אחריה הודעה נוספת של הנתבע - "סיכמנו על 20% + מע"מ לזכותך מההחזר שתצליח להשיג לי. מחיר זה כולל גם עבודה נוספת שתיעשה להכנסת שכרך לכלל ההוצאות על הבית." על כך השיב התובע: "אמן, אמת ויציב". הנתבע כפר בכתב ההגנה בטענות התובע וטען, כי מעולם לא התבקש לשלם בנפרד עבור הטיפול במיסוי המכירה, וכי אין זה נהוג בקרב עורכי דין לידרוש בגין טפול זה תשלום נפרד, אלא הוא כלול במסגרת שכר הטירחה המשולם עבור הטיפול בעיסקה כולה.

התובע השיב, ראשית, כי שכר טירחת עורך הדין שגבה מהנתבע עבור עריכת חוזה המכר נמוך מהמקובל (0.375 האחוז במקום 0.5 האחוז כמקובל), ולראיה הציג את החשבונית הרלוואנטית; שנית, טען, כי הנו נוהג לגבות מכל לקוחותיו שכר טירחה נפרד עבור טפול בחיוב במס שבח, ולראיה הציג שתי קבלות לגבי שתי עיסקאות אחרות בהן טיפל במשרדו; עוד הציג התובע את נימוקי אגף מסוי המקרקעין לשומה לפי מיטב השפיטה, במכתב האגף מיום 6.9.18.

...

בעניין זה מקובלת עליי גרסתו של התובע, כי הסכם כזה אכן נכרת.

אשר על כן, אני קובעת כי הצדדים הסכימו על תשלום שכר טרחה בשיעור של 20% בצירוף מע"מ מתוך כל סכום שיוחזר לנתבע מתוך שומת מס השבח שהנפיק אגף מיסוי המקרקעין.

סיכומו של דבר: הצדדים הסכימו באופן ברור ומפורש על כי הנתבע ישלם לתובע שיעור 20% בצירוף מע"מ מתוך החזר, ככל שיתקבל, מחיוב הנתבע בגין מס שבח.

כל אחד מהמשיבים בערעורים יישא בשכר טירחת עורכי הדין של המערער הרלוואנטי ובהוצאותיו בסך כולל של 40,000 ש"ח לכל אחד מן המערערים, וזאת בהנתן הנסיבות ומורכבות ההליך.

כך בדיני מס הכנסה, בו הורחבה עד מאד הזכות של בני זוג לתחשיב מס נפרד; כך, בדיני מסוי מקרקעין, בו ריככה הפסיקה, כפי שיוצג להלן, את כלל היחידה המשפחתית (לדיון במגמה הכללית ראו תמיר שאנן "מסוי מישפחות בישראל במאה ה-21" ספר יורם דנציגר 713, 725-721 (לימור זר-גוטמן ועידו באום עורכים, 2019) (להלן: שאנן)).

...

נקבע כי לפי הסכם הממון, בן הזוג הוא הבעלים היחיד של הדירה שהייתה שלו לפני הנישואין, וכי אין בנתוני המקרה – לרבות המגורים המשותפים – כדי להוביל למסקנה שהסכם הממון נכרת למראית עין ולצורך הימנעות מתשלום מס. בנסיבות אלה, כך נקבע, ההפרדה הרכושית ביחס לדירת בן הזוג מובילה לכך שאין לייחסה גם למשיבה, ולפיכך יש לראות את מחצית הדירה שרכשה כדירת מגוריה היחידה לעניין שיעור מס הרכישה.

מכאן מתבקשת מסקנה דומה לזו שהגיע חברי השופט גרוסקופף, כי במקרים שבהם עלה בידי בני הזוג להוכיח כי הסכם הממון, הקובע הפרדה רכושית ביחס לנכס, נכרת כדין ולא נזנח – יש בכך כדי לסתור את החזקה הקבועה בסעיפים 9 ו-49 לחוק מיסוי מקרקעין בדבר היות בני הזוג יחידה כלכלית אחת לעניין חוק זה. לטעמי, באופן זה יש להבין את המבחנים שהוצעו בעניין שלמי לבחינת מימוש הסכם הממון או הסכם ההפרדה "הלכה למעשה": מבחנים אלו אינם שונים באופן מהותי מאלו העשויים לסייע בקביעה כי הסכם בין הצדדים הוא הסכם למראית עין, או כי הוא נזנח ברבות השנים (לעניין זניחת הסכם ממון שהוראותיו לא קוימו ראו למשל בע"ם 2943/18 פלונית נ' פלוני, פסקאות 12–14 לפסק דינו של השופט מ' מזוז, ושם, בפסק דינו של השופט נ' הנדל (6.12.2018); ומנגד, ע"א 4306/12 פלונית נ' בנק לאומי לישראל (15.7.2018) (להלן: עניין בנק לאומי).

בהתאם לכך, יש לדחות את הערעור על החלטת ועדת הערר, ולהותיר בעינה את קביעתה כי בלנק זכאי לפטור ממס שבח בשל מכירת דירתו לפי חוק מיסוי מקרקעין.

סוף דבר, כחברי השופט גרוסקופף, אף אני סבור כי דין הערעורים שלפנינו להידחות.

1.2 האם הנתבעות או מי מהן הפרו את החוזים שנחתמו איתן או את פסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי? איזה נזקים נגרמו כתוצאה מכך לתובעים? והאם יש לחייב את הנתבעות לשאת בנזקים הנ"ל? 1.3 האם קיימים בדירות התובעים ליקויי בניה? איזה? מה ערך כל ליקוי? והאם הנתבעות או מי מהן אחראיות לליקויים הנ"ל? 1.4 האם התובעים פעלו להקטנת נזקיהם וכיצד? ואם לא מהי הנפקות לכך? 1.5 את מי יש לחייב בהוצאות ובשכ"ט עו"ד?".

מסיבה זו, פנו התובעים בעצמם ביום 8.11.1999 אל אגף מס הכנסה ומיסוי מקרקעין (שם, נספח יד5).

בשל כך, כך לטענת התובעים, נאלצו לשלם סך של 2,009 ₪ עבור כל דירה, סך של 3,000 ₪ עבור הפרישי הצמדה וריבית ושכר-טירחת עורך-דין עבור טפול בהפחתת קנסות שהצטברו לסך של 14,000 ₪, שבוטלו בעקבות טיפולו של בא-כוחם (התשלומים והחיובים פורטו במכתבו של התובע אל הנתבעות מיום 22.11.2000 – שם, נספח יג).

...

התוצאה היא אפוא, שהתובעים זכאים לסעד הנתבע בשל ירידת ערך דירתו של התובע ובשל הריבית שנדרש לשלם בשל נטילת הלוואת הגישור ופירעונה המוקדם.

אין לקבל את טענת הנתבעות כי משהתברר שלא היה בידי התובעים חוות-דעה של מומחה מטעמם, אין לאפשר להם להסתמך על חוות-דעתו של המומחה מטעם בית המשפט.

סך הכול תשלמנה הנתבעות, יחד ולחוד, לתובעים סך של 246,207 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהמועדים הנקובים לעיל.

העוררים, אשר כאמור הנם יורשיו של האב המנוח, מכרו ביום 18/12/2018 את הנכס תמורת סך של 3,050,000 ש"ח. לעוררים הוצאה שומה לפי מיטב השפיטה ביום 1/8/2019, בה נקבע כי לא ניתן להכיר בעלות הבנייה של הנכס התעשייתי שעמד על המקרקעין, כיוון שלא הוכח כי לא נוכה פחת בגינו מהכנסותיו החייבות של האב המנוח במס הכנסה.

בהנתן כי על פי הוראות פקודת מס הכנסה, הגורמים הרשאים לייצג בפני פקיד השומה הנם עורך דין, רואה חשבון או יועץ מס, והללו כולם מוחזקים כמודעים לזכות לנכוי פחת בגין עלויות הקמת המבנה - ספק גדול בעינינו אם האב המנוח לא היה מודע או לא יכול היה להיות מודע לקיום הזכות לנכוי הוצאות פחת בגין המבנה.

העוררים יישאו בהוצאות המשיב ושכר טירחת עורך דינו בסך כולל של 15,000 ש"ח, אשר ישולם בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישא הסכום הנ"ל ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

...

לטעמנו, מתוך המסמכים המצויים בנספח ח' לתצהיר המשלים (מסמכים מתוך תיק הקבע של האב המנוח אצל פקיד השומה), עולה כי מדובר היה באדם אשר היה מודע לזכויותיו, היה מודע לאפשרויות של ניכוי הוצאות, ידע לפנות לפקיד השומה לצורך בירורים, לצורך בקשות לתיקון שומותיו, ואף לכל הפחות בחלק מהזמן הסתייע בשירותיו של מייצג, מר צבי צימרמן.

לטעמנו, בנסיבות האמורות, לא ניתן לקבל את הנטען בתצהירו של העורר 2.

אשר על כן, הערר נדחה.